יהודה ארזי ופרשת “לה ספציה” (חלק ב’) | שלמה יובל

בחלקו הראשון של סיפור עלילות יהודה ארזי (“יהודה ארזי, גיבור נטול מדליות”), התמקדנו בפעילותו המבצעית בתחום הרכש, שנועדה לבניית מאגרי הנשק והתחמושת של ה”הגנה” והפלמ”ח, פעילות זו הופסקה זמנית, כאשר נשלח ארזי לאיטליה בכדי לפקד על פעילות שלוחת המוסד לעליה ב’ ולארגן עליית פליטי שואה לארץ ישראל. על שיגור הספינה “חיים ארלוזורוב” מאיטליה לבת גלים, כבר סיפרנו.

להשלמת שרטוט דמותו של גיבור סיפורנו בפעולה בתחום ההעפלה, נתייחס לאירוע מיוחד המכונה “פרשת לה ספציה“, כשם עיר הנמל בצפון איטליה שבה התרחשה הדרמה אותה נתאר.

“סמוך עלי”

דמותו של יהודה ארזי משתקפת בסיפור זה באור מיוחד, שהקנה לו מקום בהיכל התהילה של לוחמי ההגנה שעסקו בארגון העלייה. המפקד הממונה על ארגון עליה ב’ בכל רחבי אירופה, שאול אביגור, שהכיר את ארזי הכר היטב, היה ספקן באשר להתאמתו לתפקיד מארגן העלייה. כך כתב עליו בזיכרונותיו: ” …היו לי ספקות חמורים, אם יהודה ארזי הוא האיש הנכון למלאכת ההעפלה. בפגישתי עמו, בטרם ייצא לדרכו, אמרתי לו בגילוי-לב ובחצי-הלצה: ״כיצד תעסוק בעליית יהודים – והלא אתה אוהב את הרובים יותר מאשר את היהודים״. יהודה הגיב לקונית מתוך עלבון – ״סמוך עלי״.

כשקיבל ארזי על עצמו את הפיקוד על המוסד לעלייה ב’ באיטליה, עמד לרשותו ארגון רופף ודל מאוד, שתוגבר והתאושש עת הגיעה לעזרתו תגבורת בדמותה של עדה סירני (אלמנת הצנחן שנרצח אנצ’ו סירני). עדה ארגנה את הצד המנהלי והכספי של שלוחת המוסד ואת קשרי החוץ עם גורמי ממשל איטלקיים וספקים.

ארזי נקלט באיטליה בסיוע מפקד פלוגה בבריגדה, רס”ן יחזקאל סחרוב (לימים מפכ”ל משטרת ישראל), שארגן לו זהות שאולה של סמל בפלוגת הובלה של הבריגדה וצרף אליו סמלים יהודיים. עם חיילים אלה הקים ארזי יחידת צללים צבאית בריטית שנרשמה כיחידת הובלה בריטית במצרים, ולמעשה יחידה זו פוזרה שנה קודם להפעלתה מחדש, עד שארזי “הפעיל” אותה ללא מורא במשימות העפלה בכל רחבי איטליה.

לרשות השלוחה באיטליה עמד כלי רב חשיבות למבצעי העפלה, והוא האפשרות להסתייע ביחידות העבריות בצבא הבריטי, ובמיוחד הבריגאדה שנפרסה כחלק מן הכוח הכובש באיטליה. וכך, בטרם החלו היחידות להתפרק ולחזור לארץ ישראל, ניצל ארזי ביעילות את מאגר כוח האדם הגדול והמסור של החיילים והקצינים של הבריגדה, ודרכם נבנה צינור חשוב של אספקת מזון, ציוד, מדים ותעודות ליצירת זהות מושאלת לפליטים, וגם נשק ותחמושת ממחסנים שנשמרו ברשלנות. כל אלה שימשו לתכנון מפורט של מבצעי העפלה.

חיילי הצללים החלו ב”איסוף” 38 כלי רכב צבאיים, טשטשו את זהותם – ורכבים אלה שימשו להובלת ציוד גנוב או “מושאל”. המשאיות שימשו כלי מרכזי להעברת פליטים ניצולי שואה למחנות הכנה לעלייה, כולל אימון צבאי לחיילים שבדרך. כל שאר המיועדים לעליה הובלו לנקודות ריכוז לפני הפלגה.

11,415 מעפילים – גברים נשים וטף

ארזי ניצל את התוהו-ובוהו הארגוני והפוליטי ששרר באיטליה מיד לאחר המלחמה וכן את העויינות של האיטלקים כלפי הכובשים הבריטים, כדי להסתייע בהם לקידום מבצעי העפלה, תוך הטעיית הכובשים השנואים. כך, במשך השנתיים שבהן פעל יהודה באיטליה, הצליח לשלוח לארץ עשרים אוניות ובהן 11,415 מעפילים, גברים, נשים וטף.

נדלג עתה לאירוע הידוע כפרשת “לה ספציה”, שפרטיה לוקטו מספרו של שאול אביגור, ‘עם דור ההגנה’. במרס 1946 נשלחו בפקודת ארזי 1,014 מעפילים שרידי השואה, ב-3 ראשים במשאיות יחידת הצללים, לעבר נמל לה ספציה. המעפילים והמלווים נלכדו בידי השלטונות האיטלקיים שחשדו שמדובר במורדים בהגיעם למזח, כאשר התכוננו לעלות על אחת משתי ספינות שהמתינו להם. ספינות שנרכשו ע”י ארזי ועדה סירני למטרת הובלת המעפילים. נהגי המשאיות פרקו את המעפילים על המזח והסתלקו מן הנמל.

בינתיים נודע הדבר למפקדי כוחות בריטיים בקרבת הנמל. בסיוע אנשי המודיעין הבריטי שהיה פרוס בכל רחבי איטליה, הבינו המפקדים שמדובר בהכנה להפלגת מעפילים. הם איתרו את מארגני השיירות, הסמלים של היחידות היהודיות, עצרו אותם ודרשו מהאיטלקים להסגיר את המעפילים לכוח הבריטי.

המעפילים הצטופפו על אחד המזחים של הנמל, בקרבת אחת הספינות . בשעות הראשונות להמתנה לא היה ארזי ביניהם. המצב היה קריטי ומבוכת-חרדה שררה בקרב המעפילים. גם עדה סירני נעדרה. ארזי החליט להצטרף למעפילים ולהתייצב בראשם, כדי לממש את התוכנית המקורית – להפליג מאיטליה לארץ ישראל.

שעתו הגדולה

ארזי הצטייד בתעודת פליט על שם ד״ר ג׳וזף דה-פאז מדנציג, ו״שוטט״ בקרבת הנמל עד ש״נתפס״ בידי השלטונות האיטלקיים וצורף לריכוז הפליטים שעל המזח. בסתר הופצה השמועה שמדובר במפקד מבצע ההעפלה. ארזי השתלט על המצב, החל לתת הוראות ובמהרה הוכר כמנהיג המעפילים גם ע”י השלטונות. כאן החלה שעתו הגדולה.

תחילה שכנע ארזי את נציגי השלטון האיטלקי שעד להבהרת המצב, כדאי לרכז את הפליטים על אחד מכלי השייט… בדרך זו קידם אותם לקראת הפלגה. בתוך הנמל נתחם שטח למחנה, כשהפליטים הממתינים לסיכום המצב, נעו בין הספינות למחנה צמוד, שקיבלו היתר להקים.

הבריטים שבו והבהירו בתקיפות לאיטלקים כי הם דורשים לקבל את הפליטים לחזקתם, כדי למנוע מהם להפליג לארץ ישראל. ממשלת בריטניה, מפיו של שר החוץ אויב הציונות – ארנסט בווין, הכריזה שתמנע בכוח את ההפלגה וגם תעניש את נתיניה היהודים ב-א”י.

איום זה גרם לחששות כבדים בירושלים. בן גוריון ומפקדי ההגנה הכירו את ארזי כאדם נועז שאינו מקבל מרות ורצו למנוע נזק למפעל העלייה, שהיה חסוי באותן שנים. בן גוריון התערב ונתן הוראה למפעילו של ארזי, שאול אביגור, לצאת לאיטליה ולחבור לארזי במוקד האירועים בנמל, ולפתור את הבעיה המתפתחת, מבלי להסתבך עם הבריטים.

בטרם הגיע אביגור, רקם ארזי תכנית פעולה וניסה לשכנע את הממונים כי ניתן להתגבר על עמדת ממשלת בריטניה. הוא תבע באופן נחרץ להתיר למעפילים להפליג לארץ ישראל. הוא הכין לכולם תעודות-עלייה שחילק במו ידיו למעפילים, תעודות שבהן ״הוכרו” המחזיקים בהן על-ידי מוסדות היישוב, כ”כשרים לעלייה״. לתעודה צורפו אסמכתאות חוקיות: ״לך ולזרעך אתן את הארץ״ (״בראשית״); ״ברחמים רבים אקבצכם״ (״ישעיהו״); הצהרת בלפור והמנדט של חבר הלאומים שניתן לבריטניה על ארץ-ישראל, כדי לעשותה בית לאומי לעם ישראל.

בעזרת עיתונאי איטלקי אוהד, התבצע פרסום דרמטי אדיר לפרשה ברחבי תבל. השלטונות המקומיים – בהשראת הבריטים – תבעו מהמעפילים לעבור למחנה-פליטים, שבו הובטחה להם מחייתם ביד נדיבה.

בדיבור נחרץ דחה דה-פאז את כל ההצעות. הוא השמיע איום שקיבל תהודה עולמית: אם לא ינתן למעפילים פליטי השואה לעלות לארץ, יפוצצו את האונייה על כל אנשיה, ודמם השפוך של הפליטים האומללים יהיה בראש השלטונות הבריטיים האחראים לעיכוב הפלגת האונייה.

כדי למשוך את תשומת-לבם של תושבי לה-ספציה, הועלה על ראש תורן גבוה במרכז המחנה, דגל כחול-לבן, ואורגנו מסדרי בוקר וערב, שנסתיימו בשירת ״התקווה״. לבסוף הוכרזה שביתת-רעב של כל המעפילים, שנמשכה 75 שעות ברציפות. בפתח המחנה הוצב לראווה שלט גדול ובו צוין מפעם לפעם, בספרות גדולות ובולטות, מספר השעות שבהן כבר נמשכת השביתה.

לה ספציה ארזי
תיאור התמונה: כנס בנמל ספציה של אנשי האוניות פצה ופיניצה (דב הוז ואליהו גולומב)- 1946 תמונה 95 -אתר הפלמח
פרשת ארזי
שלט מחאה על הספינה – התמונה מארכיון אתר הפלמ”ח

סערת-רוחות ונחשול זעם גואה והולך אחזו בכל קצווי העולם היהודי, ובראשם יהודי ארץ-ישראל. מנהיגי היישוב הכריזו על שביתת-רעב של סולידריות עם המעפילים, שתימשך עד שיותר למעפילים לעלות לארץ. הד של אהדה עמוקה נשמע מכל חלקי העולם התרבותי – באיטליה, בצרפת, באנגליה ובארצות-הברית.

כתב על כך שאול אביגור, המפקד הקשוח, שנדהם לגלות פקוד שלו כפי שלא הצטייר בעיניו בכל שנות היכרותם, וכך כתב: “ביליתי יממה במחנה ולפתע נגלה לפני יהודה ארזי באור חדש לחלוטין. יש שאדם חי בקרבתך, ואף במחיצתך, שנים ואף עשרות שנים, ולפתע מתגלה לך שיש בו דברים שלא הכרת. עד כה ידעתי את יהודה במסיבות שונות ומשונות – הכרתיו כאיש נועז, בעל חוש-התמצאות בלתי-רגיל, בעל דמיון פורה, מחונן בכישרונות מזהירים ומגוונים, איש היצרים העזים, איש-מעשה המחליט, עושה ורואה ברכה במעשיו. והנה נתגלה לפני כמנהיג שאין עליו עוררין של ציבור מעפילים יהודים. כל איש בהם נתנסה בשבעת מדורי השואה, והשנים האיומות הטביעו בהם חותם בל יימחה. כולם היו בעלי ניסיון חיים מחריד, מסמר-שיער, מפוכחים, ספקנים ואף ציניים. והנה כל הקהל המגוון הזה, כולם כאחד, נשאו עיניהם ולבם אל מנהיגם המּוכר והטבעי בביטחון ובאמונה שהוא יוליכם אל החוף הנכסף.

מנהיג ביד רמה

לפנות ערב נכחתי במסדר. כל המעפילים על קבוצותיהם (לפי זיקתם התנועתית), התייצבו בסדר ובמשטר. יהודה נשא נאום – מגשר-הפיקוד של הספינה הרתוקה למזח – ביידיש הדלה שלו… כל הציבור כולו שמע אותו בדריכות (מן-הסתם לא לראשונה)! איש לא נע ולא זע. הוא חיזק את לבם במאבקם והבטיח שסוף ניצחונם לבוא! יהיה אשר יהיה, לא תהיה כל נסיגה מתביעתם – לעלות. ואביגור הוסיף ואמר “לבסוף הורם הדגל אל ראש התורן והמסדר כולו פרץ בשירת ״התקווה״, ראשיתה בלחש וסופה בקול-אדירים. פעמים רבות בימי חיי שמעתי שירת ״התקווה״ מושרת ואף שרתיה עם הציבור, אך לעתים רחוקות מאוד הייתי נפעם ונרגש כאשר הייתי למשמע ההמנון במעמד זה. חשתי בעליל, כי פה, על המזח הזה, בנמל איטלקי נידח, מתוך תהומות הסבל והייסורים של עמנו, עולה ומתחשל כוח חדש, צומחת תקווה חדשה, וקהל האלף הניצב לפני, כולו מלוכד, לוקח חלק פעיל במהפכת הגאולה היהודית. ובראש הציבור, במרכזו, בלב-לבו – יהודה ארזי.

יהודה ארזי (נחלת הכלל)

חזרתי להסתכל ביהודה – השהיתי יפה-יפה את מבטי עליו והתבוננתי בחזותו ובכל הליכותיו. הקשבתי רב-קשב לדבריו, ראיתיו במגעיו עם הציבור ושליחיו. הוא לא שיחק תפקידו כשחקן על הבימה, אף לא כשחקן מחונן, אלא היה באמת ובתמים – בכל מהותו והכרתו – אחד המעפילים, ועם-זאת מנהיגם המוסמך והנערץ. היכולת הזאת להתמזג כליל עם הציבור שאת שליחותו עשה, עוצמת הריכוז שגילה בשליחותו זו, בנסיבות הטרגיות הנתונות, הפליאוני: מניין לו כל אלה, ליהודה, עם עברו הישראלי ההרפתקני, הצברי כמעט? ואת מנהיגותו קיים ביד רמה.

המו”מ עם הבריטים נמשך ובתום ימים של מתח נאלצו השלטונות הבריטיים, לבסוף להיסוג מעמדתם שאי-אפשר היה להחזיק בה נוכח דעת-הקהל הגואה בבריטניה והפרסום הדרמטי של הפרשה בכל ארצות המערב.

סוף-סוף הותרה עליית כל המעפילים יחדיו, בהסדר פשרה שכלל ״ויתור״, מצד מפקדי ההעפלה, שלא יגיעו המעפילים לחופי הארץ לפני 18 במאי ומספרם ינוכה ממכסת העלייה הרשמית. ארזי אולץ לציית. בזריזות, הוכשרו להפלגה שתי הספינות הממתינות ״פדה״ ו״פניצה״, ששמותיהן הוסבו, ביוזמתו של יהודה, ל״אליהו גולומב״ ו״דב הוז״ – שני שמות המפקדים היקרים והנערצים על ארזי. לקול שירה אדירה של ״התקווה״ ודגלים מונפים, כשהמונים-המונים של תושבי לה-ספציה מלווים את העולים בהתלהבות ובהערצה, הותרו החבלים שקשרו את הספינות לרציף הנמל והן הפליגו אל מרחבי-הים בדרכן לארץ.

תמה פרשת לה ספציה ונותר המשקע של אי ציות ארזי להוראות ההנהגה. בפסח 1947 החליט ארזי ש”נמאס לו” פרש וחזר לארץ לאחר שנקבעו הסידורים להמשך הפעולה מאיטליה. סוף עגום.
אחת התוכניות שצדו את דמיונו של יהודה בטרם פרש הייתה התוכנית ״להתגלגל״ לקפריסין באחת מאוניות המעפילים ולהתייצב שם בראש מאבקם של אנשי המחנות. אך בפועל, איש לא סייע בידו לבצע תכנית זו. עדיין הייתה נכונות לנצל את קשריו בנושאי רכש בארה”ב אך אלה כשלו.

תהילת עולם שהיתה

את שארית חייו בילה ארזי כאזרח מנותק ממערכות ביטחון. בהתערבות בן גוריון שזכר לו חסד תרומתו האדירה לביטחון ישראל קיבל ארזי הקצאת קרקע נדיבה של 50 דונם, בקרבת שדה דב, עליה הקים בסיוע מימון יהודים איטלקים אמידים שגייסה עדה סירני, שותפתו הנאמנה ,את מלון “רמת אביב”. המלון נבנה על פריטי ייבוא מאיטליה ונחשב למלון פאר עשוי ביתנים ביתנים ומבנה מרכזי לאירוח.

המלון נחנך ב-1953, הפך לאחד המובילים בישראל ושימש בית ההארחה הלא רשמי של המדינה ובו התארחו ראשי מדינות ומנהיגים. יהודה ארזי היה אחד ממנהליו עד יום מותו בשנת 1959.
במהלך השנים ירד המלון מגדולתו עד שהגיעו הרעיונות להקים במקומו בניני ענק על הקרקע היקרה ביותר במדינה. המלון נהרס בשנת 2005.

על המגרש הצמוד לבניני ענק שהוקמו במקום המלון, הציבה עירית תל אביב שלט מתכת לזכרו של יהודה ארזי, ובו כמה מילים על תרומתו לביטחון ישראל. ואני חשתי בעלבונו. עצמתי עיני, הצדעתי ולחשתי ביני לביני “כך חולפת תהילת עולם…”

פרשת ארזי

מקורות וקרדיטים:

שאול אביגור: יהודה ארזי – פעילותו במפעל ההעפלה באיטליה, אפר’ 1945 – אפר’ 1947 מתוך ‘עם דור ההגנה’ (חלק ב’), שאול אביגור, קטע מפרק 6 . כפי שפורסם לראשונה בירחון ״מולד״ אוק’ 1964, בחוברת מס׳ 194-193.
חנוך פטישי, מחתרת במדים: ה”הגנה” והחיילים הארץ – ישראלים בצבא הבריטי 1939 – 1946. העמותה לחקר כוח המגן ע”ש ישראל גלילי. משרד הביטחון. ההוצאה לאור, 2006.
זאב צחור. “פרשת לה ספציה” בתוך מרדכי נאור (עורך). עלייה ב’, 1948 – 1934: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1988.

חלקו הראשון של סיפור ארזי, בקישור הבא:

הגיבו כאן לכתבה

תגובה
  1. רפי רפול - חסון.חיפה אמר/ה

    כל הכבוד שלמה יובל על הסיפורים האלה. שבוע טוב

הגיבו כאן לכתבה

תודה על המשוב. לאן תרצו להמשיך מכאן?

  1. להגיב לכתבה
  2. לדף הבית של חי פה
  3. למדור אישים בחיפה
  4. סגור והמשך בכתבה זו