הגידם – סיפור על גבורה שנגדעה | שלמה יובל

"רחובות הם כמו קמטים וחריצים בפני איש, המספרים את חייו. שמות אינם רק ציוני דרך במפת העיר, הם גם כרטיס הביקור שלה, מכריזים על ימיה הראשונים, על אישיה ועל אגדותיה”. (שלמה שבא, "עיר קמה").

כילד שנולד וגדל ברחוב ארלוזורוב בחיפה וטייל להנאתו במעלה גן בנימין עד שהגיע לרחוב "הגידם", העסקתי עצמי, עוד בהיותי נער, בשאלה שהתקשיתי להשיב עליה: מה גרם למחלקי השמות לרחובות חיפה, לקרוא לרחוב בשם נכות של קטוע יד – רחוב "הגידם", במקום לקרוא לרחוב בשם הנכה עצמו -יוסף טרומפלדור.

חלפו שנים רבות והתברר לי שהשם "הגידם" היה פשרה פוליטית בין אלה שחושבים שאת שם האישיות שמבקשים להנציח כותבים – טרומפלדור, לאלה שמשוכנעים שיש לכתוב תרומפלדור.

נפתח בנקיטת עמדה ונצטרף לחסידי ה-ט. ונספר את סיפורו של טרומפלדור. אדם זה, איש העלייה השנייה, חבר ארגון "השומר", נפל עם חבריו בקרב ביום י"א באדר תר"פ (1920), בעוד הוא מפקד על מגיני ישוב קטן באצבע הגליל, יישוב שכולם מכירים, הוא תל-חי. ט. נרצח בתרגיל ערמה ע"י בדואים, שכבר אז לא אהבו מתנחלים בארץ ישראל.

ט. היה גיבור ילדותי, מבלי שבחרתי בו. הוא נבחר, ויש שיאמרו נכפה עלי, ע"י מבוגרים ציונים חילוניים שלא הכרתי וניתן להגדירם כ"הנהגת הישוב". בולטים בהם בן גוריון וברל כצנלסון. הנהגת הישוב כיוונה אותנו לזכור ולא לשכוח את גבורת הלוחמים חברי השומר, שנפלו בהגנתם על 3 ישובים מבודדים של אצבע הגליל: מטולה, כפר גלעדי ותל-חי.

"טוב למות בעד ארצנו".

טרומפלדור, מפקד תל חי, נפצע בעת הלחימה בחצר תל-חי, ובהיותו פצוע, מייחסים לו מילים אחרונות בטרם מת: "טוב למות בעד ארצנו". זו אמירה שעיצבה את עולמי כנער והייתה חוליה חשובה במיתוס הגבורה של הישוב, שהנהגתו פעלה להקמת כוח לוחם עברי שאמור לפעול לסילוק שלטון זר מארץ ישראל והקמת מדינת ישראל. כוח זה התפתח להיות "ההגנה", ומתוכו צמח הפלמ"ח.

7 לוחמים

7 לוחמים, בהם 2 נשים שנספו במערכה בתל-חי, נקברו יחד בקבר אחים בכפר גלעדי, ומעל קברם הוצב, בחלוף 13 שנים, פסל האריה השואג. פסל זה הוא נקודת עליה לרגל של בני הנוער מכל רחבי ישראל, ביום י"א באדר, יום מותם מזה 100 שנים. על הפסל קבוע לוח, בו פירוט שמות הנופלים.

הנופלים בתל חי

יום זה שימש יום זיכרון לאומי של הישוב היהודי בא"י וקדם ליום הזיכרון לחללי כל מלחמות ישראל, המתקיים ערב יום העצמאות.

כילד שהיה בן 10 כשהוקמה המדינה, חייתי את דמות הלוחם שנפל, בהיותי ממלא תפקיד בטקסי הזיכרון לנופלים, מידי שנה ב-י"א באדר. כנער זכיתי להיות מפקד על פלוגת גדנ"ע תלמידי בית הספר, שניצבה דום לזיכרון הנופלים.

הטקסים נמשכו גם בעשורים הראשונים לקיום המדינה. נהגנו להוריד, לקול תופים וחצוצרה, את דגל המדינה שהונף במסדר – לחצי התורן, והקראנו תפילת "יזכור" מיוחדת, אותה חיבר ברל כצנלסון לזכר הנופלים בקרב תל-חי.

כשבגרתי, שמתי לב לפרט פוליטי מטריד: נוסח ה"יזכור" של ברל כצנלסון, התרחק מן הנוסח הדתי ושולבה בו הגדרת הנופלים כ"אנשי העבודה והשלום". היה זה חלק ממאמץ לנכס את הלוחמים, ובמיוחד את טרומפלדור, למחנה הסוציאליסטי של מפלגות פועלים יוצאי מזרח אירופה, אף כי הייתה לגיבור תל-חי זיקה אישית לחברו זאב ז'בוטינסקי, על רקע פרויקטים ביטחוניים שרקמו יחד ביוזמת הקמת הגדודים העבריים, כפי שנספר בהמשך.

בטקסי בית הספר, שרה תלמידה בקול צלול, מילים שנחקקו בי ואותן לא אשכח לעולם:
"בַּגָּלִיל, בְּתֵל חַי, טְרוּמְפֶּלְדּוֹר נָפַל.
בְּעַד עַמֵּנוּ, בְּעַד אַרְצֵנוּ גִּבּוֹר יוֹסֵף נָפַל".

ועוד זכרתי את המילים:
"בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל רֶגַע תִּזְכְּרוּ אוֹתִי,
כִּי נִלְחַמְתִּי וְגַם נָפַלְתִּי בְּעַד מוֹלַדְתִּי".

מילות החלוץ אבא חושי

כשבגרתי, למדתי לדעת, שאת המילים המלהיבות האלה, כתב בגולה חלוץ שאינו משורר (ואולי כן), מי שהיה לאחר מכן ראש עיריית חיפה – אבא חושי, שספד בשיר למפקד הגיבור שהפך לאגדה, וציין במפורש את שם האיש: טרומפלדור.

כאן נחשפה מחלוקת בין אנשי תנועת העבודה, שאבא חושי היה מנהיגם הבולט בחיפה "האדומה", לבין תלמידי ז'בוטינסקי, מעריצי טרומפלדור. ט. עצמו היה מחסידי הסופר הסובייטי הפציפיסט טולסטוי, ולפי כל קנה מידה היה קומוניסט אדוק, איש שלום, עד שהתעוררה שאלת זכותנו על ארץ ישראל, או אז היה ללוחם מקצועי נחוש וברמה של סמוראי.

הפלג הציוני הרביזיוניסטי, בהנהגת מנהיג פורץ דרך ושמו זאב ז'בוטינסקי, הקים את תנועת הנוער ביתר. זהו שם שבו שולב שמו של הגיבור הגלילי: "ברית יוסף תרומפלדור". הביתרים שרים שיר זה עם 2 תיקונים קלים במילים של אבא חושי: תיקון אחד היה בכיתוב שם הגיבור טרומפלדור ב-ת', דהיינו תרומפלדור, שיתאים לראשי התיבות ביתר; תיקון שני היה "אידיאולוגי": לדידם של הביתרים, הגיבור טרומפלדור נלחם ולא נפל, כאמור בגרסת "המשורר" אבא חושי המפא"יניק, איש תנועת העבודה.

מתוך שלא הגיעו לעמק השווה, התפשרו אנשי השמאל והימין אשר נתנו לרחובות חיפה שמות של אישים חביבים עליהם, על מילה ניטרלית: הגידם. שם זה מאוס בעיני. אלה שבחרו להנציח את יוסף טרומפלדור בשם נכותו, גילו חוסר רגישות לכבוד האדם הנכה כרות היד. הרי איש לא היה מעלה על דעתו שרחוב משה דיין היה מוחלף ל "דרך שתום העין".

אחרים, חסידי המסורת, העדיפו להעניק לרחוב לזכרו של טרומפלדור את השם רחוב "יוסף", הוא יוסף בעל כתונת הפסים, דמות מקראית מרשימה של משנה למלך מצריים, בנם של יעקב ורחל. המקרא מספר כי רחל, שהייתה עקרה שנים רבות, ראתה בנולד סימן לבן נוסף: "וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר". הסיפור על הבן הנוסף, עוד איש שסבל על לא עוול בכפו, הוא בנימין, שמור עמי להזדמנות אחרת.

נגדע כשהוא בן 40

כיום, רחוב יוסף, לשעבר הגידם, מוכר לכל חיפאי כרחוב בו שוכן התיאטרון החיפאי. מרבית צעירינו אינם יודעים את שראוי לדעת על דמות מופת של מנהיג ולוחם, שחי בארץ ישראל שנים בודדות, עד שנפל בקרב תל חי. למענם נשלים את סיפור האיש, שנגדע בגיל 40.

מנהיג שלא חדלתי לשאול עצמי לגביו, כמה היה מועיל אילו חי כפל שנותיו.

יוסף טרומפלדור נולד בנובמבר 1880 בקווקז, לאב שנחטף בילדותו לשירות בצבא הרוסי. הילד למד בחדר והמשיך ללימודים חילוניים. אביו חינכו לנאמנות ליהדות אבל גם לצאר ולצבא הרוסי. יוסף הנער סורב להתקבל ללימודים עקב היותו יהודי ונפגע מאפליית היהודים. בסיוע משפחתי הצליח להשלים לימודי מקצוע וקיבל דיפלומה ממשלתית לשמש כרופא שיניים.

טרומפלדור הצעיר הושפע ממשנתו של בנימין זאב הרצל, נעשה ציוני והקים חוג ציוני שהתקיים עד שהתגייס לצבא הרוסי. אף שדגל בהשקפות פציפיסטיות בהשפעת הסופר הרוסי לב טולסטוי, החליט להתגייס כדי שלא יאשימו אותו בפחדנות יהודית. תוך כדי שירותו הצבאי נתקל בתופעות אנטישמיות שחיזקו בו זיקה לציונות ועודדו אותו לטפח רעיונות על התיישבות בארץ ישראל.

ט. מצא עצמו במלחמה שהפכה אותו גיבור רוסי נערץ. הייתה זו מלחמת רוסיה-יפן (1901-5), שבה הוכיח עצמו הצעיר היהודי בלחימה. הוא הצטיין בעוז רוח, במנהיגות ובכוח עמידה בקשיים. על הצטיינותו בקרבות זכה באות הצטיינות ובהעלאה בדרגה. ב- 1904 נפצע קשה כשפגז ריסק את ידו השמאלית, וידו נקטעה. אל אף נכותו חזר לשרת ביחידתו. המפקד יוסף קיבל אות הצטיינות נוסף והתמנה למפקד מחלקה, ולמרות היותו יהודי, העריצו אותו חייליו.

גם גיבורים נופלים בשבי

אך גם גיבורים נופלים בשבי. בינואר 1905 נכנעו חיילי הגדוד של טרומפלדור והוא נלקח למחנה שבויים באוסקה שביפן. אקדים לומר שהיפנים נראים אכזריים, אך לא היו כאלה ב- 1905.
בשבי היפני מוינו השבויים לפי דתם, וטרומפלדור נבחר להיות מנהיג השבויים היהודיים. קשריו עם אחיו היהודים חיזקו בו רגש לציון. הוא הקים בתי מלאכה, בית ספר, ספריה ולהקת תיאטרון. הוא הציג בפני שוביו דרישות לסייע לשמירת הדת: הסדיר אפיית מצות, טיפל בהשגת ספר תורה, אך חשוב מכל, הקים אגודה ציונית בשם "בני ציון השבויים ביפן", אגודה שמנתה כ-120 חברים. האגודה הוציאה שבועון ציוני ביידיש וברוסית, בשם "דער יודישע לעבן" (החיים היהודיים).

עם שחרורו ב- 1906, היה טרומפלדור ליהודי הראשון שקיבל דרגת קצונה, מבלי שהמיר את דתו. הצבא רצה שימשיך בקריירה הצבאית, אבל ט. הגידם רקם תכנית לעלות ארצה וליישב את ארץ ישראל. כחלק מתוכניתו למד משפטים וסיים לימודיו בהצלחה בשנת 1912.

8 שנים נותרו

ט. לא ידע כי נקצבו לו רק עוד 8 שנות חיים, ועם ישראל עמד לאבד אחד מבחירי בניו: עובד אדמה, בונה כוח מגן עברי ומנהיג בעל חזון צופה פני העתיד.

לאחר סיום לימודיו, יצא טרומפלדור עם קבוצה של סטודנטים, לנסות להקים בארץ ישראל מושבה שיתופית שכל חבריה נאמנים לרעיון שיתוף מלא בעבודה וברכוש. היוזמה הייתה להיות עצמאיים, ללא עזרה של המוסדות בארץ. ההתחלה הייתה בדגניה א, 15 חברים עברו לחוות מגדל לחוף הכנרת והצליחו להתקיים שם שנה וחצי, עד שהתפרקו. טרומפלדור חזר לדגניה ולמרות היותו גידם שיבחו החברים את חריצותו ונהנו מחזונו ושפע רעיונותיו. ב-1913 נשלח לקונגרס הציוני ה-11 ובדרכו חזרה, נסע לרוסיה כדי לגייס אנשים צעירים להגשמת רעיונותיו, הן באשר להתיישבות והן באשר להכשרתם להיות כוח מגן לישוב היהודי שחי תחת השלטון העות'מני.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה (1914), נאלץ טרומפלדור לגלות למצרים, משום שעקב היותו נתין וקצין רוסי לשעבר, נחשב לאויב של השלטון העות'מני. במצרים פגש את זאב ז'בוטינסקי שהגיע גם למצרים והציע לטרומפלדור, בעל העבר הצבאי המרשים, שיתוף פעולה בהקמת גדוד מתנדבים לצבא הבריטי, שיעזור בשחרור ארץ ישראל מעול התורכים.

כוח האדם היהודי נמצא בקהיר בשפע. במחנות סמוכים לאלכסנדריה שבמצרים, התרכזו בתקופה ההיא יותר מאלף מיהודי היישוב, שגורשו מארץ ישראל על ידי העות'מאנים, או עזבוה מרצונם בשל המצב הכלכלי הקשה בארץ בתקופת המלחמה.

יחידת מובילי הפרדות

גורמים רבים בהנהגה הציונית הביעו התנגדות נחרצת להקמת הגדוד, מחשש שבכך יעמדו בסכנה חייהם של יהודי ארץ ישראל, החשופים להתנכלויות התורכים, אולם הגדוד העברי הראשון קם לבסוף, במגבלות. הסכימו רק להקים "יחידת מובילי פרדות". טרומפלדור מונה כסגן מפקד היחידה.
ט. שכנע את ההנהגה כי עצם הקמת כוח צבאי יהודי, שיסייע במלחמה כנגד העות'מאנים, ללא קשר לגזרת המלחמה ולאופי הכוח, חשוב דיו במאבק להכרה בריטית עתידית בזכותם של היהודים לבית לאומי בארץ ישראל.

גדוד מובילי הפרדות שותף כתומך לחימה, בלחימה עקובה מדם נגד התורכים בגליפולי, שהסתיימה בתבוסת כוח המשימה הבריטי – אוסטרלי, שלחם בגזרת הדרדנלים, חצי האי שהוביל מן הים התיכון לים השחור. הניסיון הקרבי ומסגרת צבאית שחסרו ליהודים שנקבצו מן הגלות, החל להיאסף.

ייחודו של גדוד נהגי הפרדות היה בהיותו היחידה הצבאית הסדירה הראשונה לאחר כ-1,800 שנה, שהורכבה כולה מיהודים, ושפתה עברית.
באופן סימלי נחשבו הגדודים לסימן תמיכה בבריטניה שזכה לגמל מדיני ויש אומרים הקל על פעילות ד"ר חיים ויצמן לקבל את הצהרת בלפור ב-1917, על זכותנו להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. נושא שארחיב בו בנפרד.

עד סוף המלחמה הצליחו ז'בוטינסקי וסגנו טרומפלדור להקים גדוד לוחמים "אמיתי", גדוד קלעי המלך מס' 3, שהיו שותפים לכוח הבריטי בפיקוד גנרל אלנבי שכבש את ארץ ישראל. הם שותפו בקרבות בהם הובסו הכוחות העות'מנים שתוגברו בחטיבות גרמניות בקרבות ליד תל מגידו, המצוי למרגלות הכרמל, בואך עמק יזרעאל.

לקראת תום המלחמה נותרו לטרומפלדור עוד שלוש שנים לחיות והוא בן 37, מתוכן בילה שנתיים במסע נוסף למולדתו רוסיה ב-1917, אז ניסה להקים "צבא יהודי" להגנה עצמית של היהודים. הרעיון לא צלח עקב סירוב מפלגות אחיו היהודים. בעקבות המהפכה ברוסיה התעוררו אלפי צעירים יהודים והצטרפו לתנועת "החלוץ".

טרומפלדור פעל בכל מרצו להצלחת תנועה חלוצית זו, תוך שהעלה עשרות רעיונות להגשמה ונבחר להיות יו"ר התנועה בפלג הרוסי – אוקראיני. רבים מאנשי החלוץ עלו לארץ ישראל לבנות ולהיבנות בה. ביניהם היה גם אבי – מנחם הובל.

החלוצים העולים התגייסו למימוש חזון העבודה העברית לצמצום התלות בעבודה ערבית בחקלאות ובבנייה. ניסיון אחרון לארגן כוח צבאי בגולה נעשה על ידי ט. ברוסיה, אך רק מעטים התנדבו לגדוד כשהכריז על הקמתו.

באוגוסט 1919 יצא ט. בפעם האחרונה להתיישב בארץ ישראל. הוא התמקם בדגניה. בעקבות הסכמי חלוקה בין צרפת לאנגליה על שטחי הארץ בצפון, נותרו בחלק "הצרפתי" מטולה, כפר גלעדי, תל חי וקיבוץ חמארה.

משימתו האחרונה

בן גוריון, כמנהיג היישוב, קרא לטרומפלדור וביקש ממנו לפקד על הגנת היישובים. זו הייתה משימתו האחרונה. בדצמבר 1919 הגיע טרומפלדור לתל חי. היישוב חמארה נינטש והבדואים העלו באש את שנשאר. בתחילת פברואר התריע טרומפלדור בפני מתיישבי כפר גלעדי כי "מטרת הערבים להחריב ולהשמיד את היישוב היהודי בגליל העליון". היישובים דרשו תגבורת וזו נשלחה בטפטוף.

ביום י"א אדר תר"פ (1 במרץ 1920) הגיעו ערבים לתל חי ודרשו "לבדוק" כי אין ביישוב חיילים צרפתים. במקום התפתח קרב קשה וטרומפלדור נפצע ודימם בצורה חמורה. מגיני תל חי הוסיפו להילחם עד שהמפקד שנותר החליט לסגת עם הפצועים וההרוגים לכפר גלעדי. טרומפלדור נפטר בדרך. בן 40 היה במותו.

לעם ישראל המתכנס בארץ ישראל, היה אירוע נפילת תל חי בפיקוד טרומפלדור, אירוע חשוב לבניית אתוס הלוחם היהודי שנחשב עד אז חלש ודל. אנשי ז'בוטינסקי, שמהם צמחו המחתרות, בקשו לנכס לעצמם את הקצין הלוחם יפה התואר והגיבור המעוטר. במושגים גסים של ימינו, כבר אז התפתחה מחלוקת רווית אמוציות בין ימין לשמאל.

אנשי כפר גלעדי ראו לנכון להדגיש את היות טרומפלדור איש התיישבות קיבוצית. להם השליטה במקום הקבורה של לוחמי תל-חי.

זועף ושותק

בטקסי י"א באדר שמתקיימים ליד קבר האחים בכפר גלעדי, עליו הוצב פסל האריה השואג, נישאו נאומים חוצבי להבות מפי אנשי הפלגים השונים.
האריה השואג הקשיב ונותר שותק. זועף ושותק.