פלסטינים הגיעו להתייחד עם זכר נספי השואה בטקס שנערך בחיפה

 קבוצה של פלסטינים הגיעה במיוחד מרמאללה לטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה שנערך הבוקר (ה’) ביד עזר לחבר בחיפה כדי להתייחד עם זכר הנספים. מנכ”ל העמותה שמעון סבג: “זה לא מובן מאליו. לבוא מרמאללה לטקס ולעמוד יחד איתנו זה נתן לי זבנג בראש ועשה לי טוב. מקווה שזה יקרב אותנו ועצם זה שהם הגיעו לכאן אני מוריד את הכובע”.

003-_טקס_זיכרון.JPG

“70 שנה אחרי אבל בשבילי זה לעולם לא נגמר”

במשפט זה התחילה ניצולת השואה יהודית הודזביט, בת 85 לספר על הזוועות שעברה יחד עם משפחתה בשואה. מיד לאחר צפירת הדומייה והדלקת המשואה ע”י הודזביט וניצולת השואה שושנה קולמר בת 95 לזכר ששת מיליוני הנספים.

“70 שנה אחרי אבל בשבילי זה לעולם לא נגמר ולא פסק. אני זוכרת שיום אחד אימי אמרה, אני יודעת אני אמות צעירה ואני כל כך רוצה לחיות וזה מלווה אותי עד יומי זה. במותה היתה בת 44. אחרי המלחמה כשחזרנו בלי הורים רק השואה נמשכה הינו שלושה ילדים ומזל שניצלנו שלושתנו”.

הודזביט, התייתמה בשואה וניצלה יחד עם אחיה ואחותה.
הודזביט, התייתמה בשואה וניצלה יחד עם אחיה ואחותה.
בגיל 15 אחרי השחרור, היא החליטה שהיא לא רוצה לחיות במקום שבו לא רוצים אותה. היא הלכה להכשרה וסיפרה לאחותה שהיא רוצה ללמוד במקום שבו תרצה לחיות. ההכשרה נמשכה יותר מדיי זמן וכשרצתה לעלות ארצה אמרו לה שהיא לא מתאימה לעליית נוער כי היא כבר בת 18. כך נמשכו השנים והודזביט היתה צריכה להחליט ולעשות הכל לבד. היא למדה אחות תינוקות ועבדה במשך 35 כאחות בבתי חולים, היא ידעה שתינוקות זה ההמשך של העם היהודי ושצריכים להביא כמה שיותר תינוקות. הודזביט היום היא סבתא ל- 8 נכדים וסבתא רבא ל- 7 נינים ומקווה שיבואו עוד.
“אוליי יש יותר מדיי סיפורים. בגיל 12 עברתי במחנה טרזין, בגיל 12 באושוויץ ובגיל 14 בגלל שנראיתי יותר מבוגרת מגילי, שלחו אותי, את אחותי ואימי לעבודה. חפרנו תעלות למפולות שלגים, כסינו טנקים וכשהאדמה קפאה ולא היינו יכולות לחפור היינו צריכות לסחוב עצים שלמים מהיער כדי לכסות תעלות כדי שהטנק לא יפול בתוך הבור. בינואר 1945 שמענו התפוצצויות ושמחנו שהמלחמה נגמרה, אבל לא בשבילנו. יום אחד לקחו אותנו ברגל ממקום העבודה (מחנה מרכזי שהיה אחראי על מקום העבודה שלנו) משם נשלחנו למחנה דרזדן, היום לא שומעים עליו הרבה אבל זה היה מחנה מוות. שמה לא שלחו אותנו לתאי גזים שם מתנו מרעב כי לא היה מה לאכול. היתי שם שלושה חודשים, ובמשך שלושה חודשים קיבלנו פרוסת לחם בבוקר ופרוסה בערב וליטר מרק לשלושתנו (אני,אימי ואחותי) אני זוכרת שחברה של אחי עמדה לידי ובאמצע משפט נפלה ומתה. אני לא אשכח את המראות אחרי השחרור על ידי האנגלים. נסעו משאיות מלאות גוויות שהיו תלויות – ידיים רגליים וראשים- לא אשכח לעולם. כך שאמנם 70 שנה עברו אבל לא בשבילי”, סיפרה הודזביט בקול רועד וחנוק והמשיכה…

“גם כשבאתי ארצה לא היה קל. האנשים לא רצו לשמוע ושאלו למה לא באתם קודם, רק שכחו לשאול לאן יכולנו לבוא, הרי לא קיבלנו כניסה לאף מקום וגם לא ידענו מראש מה עמד להתרחש. אחרי זה כולנו חכמים. 40 שנה לא דיברתי ולא סיפרתי שאני נצולת שואה. גם לא לילדים. הם שאלו למה לכולם יש סבא וסבתא ורק לנו אין”, כאן הודזביט לא יכלה להמשיך ….

איזבלה גרינברג - פסיכיאטרית
איזבלה גרינברג – פסיכיאטרית

איזבלה גרינברג הפסיכיאטרית של עמותת יד עזר לחבר, דור שני של ניצולי שואה סיפרה ושיתפה את באי הטקס בקשיים וההתמודדות של הניצולים: “אני דור שני של ניצולי שואה. אימי ניצלה בנס כשכל משפחתה נספתה. הגעתי ארצה בשנת 1990 ולא ידעתי קודם שאני דור שני של ניצולי שואה, כי ברוסיה לא דיברו על זה. אבל כאן אני הבנתי שאני חלק והתחלתי להתנדב בעמותה, כי יש לי יכולת לעזור לניצולים שסובלים מפוסט טראומה כרונית. כולם סובלים מסימפטומים של חרדה, פחד ומחשבות טורדניות ובלתי רצוניות מהעבר, שרודפים אחריהם ורוצים אותם ואלה סימפטומים מאוד קשים. לניצולי שואה קשה להתמודד ביום יום. אך כיום יש תרופות שיכולות לעזור להם ולשפר את איכות חייהם. ובשנים האחרונות יש פרויקט מיצוי זכויות שנותן שירות לניצולי שואה כמו לקבל חונכות ולקבל הרבה זכויות שניצולי השואה לא יודעים עליהם ואנחנו עושים הכל כדי לעזור להם ליהנות מהחיים שנותרו להם”.

נציגים מעמותה פלסטינית יצרו לפני מספר ימים קשר עם מנכ”ל העמותה שמעון סבג, וביקשו להגיע ולהשתתף בטקס. בשיחה עם סבג הם סיפרו לו שעניין השלום חשוב לליבם ושהעניין של ניצולי השואה ושהעם היהודי איבד 6 מיליון איש נגע לליבם. הם באו 4 במספר ועמדו יחד עם ניצולי השואה ובני משפחותיהם. “זה דבר לא מובן מאליו. דווקא בתקופה שהמזרח התיכון משתולל, לראות את השכנים מגיעים להתייחד איתנו לזכר הנספים, אני מוריד בפניהם את הכובע” אמר סבג, שויתר על הנאום שלו למען ניצול השואה מרדכי מוטקה ליבר, כדי שיספר את סיפורו האישי.

 

“לעולם לא נסלח לכל מה שקרה לעם היהודי”

 

באסם עיד
באסם עיד

באסם עיד פלסטיני ופעיל זכויות אדם אחד מבין ארבעת הפלסטינים שהשתתפו בטקס אמר: “אין ספק שבאנו היום כדי למסור לכם שאנחנו כבני אדם, לא כערבים, לא כפלסטינים, לא כמוסלמים, אנחנו לעולם לא נסלח לכל מה שקרה לעם היהודי. אני מאמין שאם אני לא אגלה רגש כלפי הסבל של האחרים לא יגלו ולא יכירו את הסבל בו אני נמצא. אמנם הסבל הוא עצום ואי אפשר להשוות בין הסבל שלי לסבל שלכם, אבל זה רגע מאוד חשוב כדי להביע כאן ולהפגין יותר את האנושיות הקיימת , לפי דעתי, בין הישראלים לבין הפלסטינים. אין לי צל של ספק שרק בדרך הזאת יכול להיות שאנחנו באמת נוכל להתגבר על סבלנו באיזשהו שלב ואז אנחנו נחיה יותר אחים מאשר בני דודים”.

 

“מי שלא עבר את התופת של השואה מעולם לא ידעו מה עברו ילדי השואה”

 

מרדכי מוטקה ליבר, ניצול שואה
מרדכי מוטקה ליבר, ניצול שואה

מרדכי מוטקה ליבר, ניצול שואה שכל משפחתו נספתה והתייתם בגיל 9 ביקש לספר את סיפורו האישי ולא השאיר עין יבשה. מוטקה, חגג בר מצווה בשנה שעברה באיחור של 70 שנה, וסיפר בכאב ובכי כיצד הנאצים עשקו להם את הילדות. משפחתו של מוטקה היתה מורכבת מ- 7 נפשות משפחה שנמחקה ונותר לבדו בעולם האכזר. “התייתמתי בגיל 9 ולא היתה לי ילדות נורמלית כמו כל ילד אחר בעולם. אנחנו ילדי השואה עשקו לנו את הילדות- הילדים עוברים בחיים כמה תחנות בעזרת הוריהם – גיל הילדות, הנערות וגיל ההתבגרות והמצוות, אך אני לא זכיתי- פשוט נזרקתי לעול החיים בטרם עת”.

“הציפור בונה קן וגוזליה לא עוזבים את הקן עד שהם לומדים לעוף בזכות עצמם, ואני בגיל 9 נאלצתי להתמודד על מנת לשרוד מאבק יום יומי על קיומי. אני לא סיימתי בית ספר ולמדתי לשרוד בכוחות עצמי. את הצורך לשרוד היה בית הספר שלי, את חוכמת החיים למדתי מהחיים הקשים שעברתי, ובסיום מלחמת העולם השנייה נשארתי בחיים לבד, ללא משפחה וללא בית. נאלצתי לנדוד ברחבי אירופה עד שהגעתי לבית היתומים בלובלין שם נאספו עוד ילדים יתומים ששרדו את השואה, לשם הגיעו שליחים מהארץ על מנת להעלות את הילדים ארצה. בשנת 1947 עליתי לארץ ישר לקיבוץ ליד בית שאן בזמן הזה עוד היו קרבות ובמקום ללמוד היינו צריכים לבנות בונקרים. בגיל 17 התגייסתי לצבא והיתי דור ראשון בנחל. אני בוגר מלחמת קדש, ששת הימים ויום כיפור וב-1958 נשאתי לאישה את אסתר (אסתי) אותה הכרתי בבית היתומים . הקמנו משפחה ויש לנו 3 ילדים ו-6 נכדים. זו הנקמה שלנו בנאצים שרצו להשמיד את העם היהודי”.

מוטקה, פנה לדור הצעיר וביקש: “אל תשתמטו מהצבא. עלינו לשמור על המולדת לדורות הבאים, מי יודע אילו היה לנו צבא אז אולי לא היתה מתרחשת השואה. היום יש לנו צבא שיכול לשמור עלינו ועל ילדינו ומי שלא עבר את התופת של השואה מעולם לא יידעו מה עברו ילדי השואה”.

בקול חנוק מדמעות מוטקה סיפר כיצד חיסלו את אמא שלו ביער כשהתכופפה כדי להגן עליו ולפני שנפחה את נשמתה האחרונה אמרה לו ביידיש “תנסה לברוח אוליי תנסה לספר מה היה פה וזה מה שעשיתי”.

סיפורו של מוטקה ושל הניצולים הנוספים לא השאירו עין יבשה, גם כי השכל מתקשה לעכל ולהבין את גודל הזוועות אותן נאלצו לעבור, וגם בגלל צלקות הנפש העמוקות שלא הצליחו להגליד עם השנים ושהקול לא הצליח להסתיר. את עוצמת הכאב, הפגיעה, הטראומה, הפחד, ניתן להרגיש בקול של כל ניצול שואה.

מנכ"ל ומייסד העמותה שמעון סבג
מנכ”ל ומייסד העמותה שמעון סבג

מנכ”ל ומייסד העמותה שמעון סבג סיפר לחי פה, שמעציב אותו לראות ניצולי שואה שחיים מתחת לקו העוני. “אסור שבמדינת ישראל יהיה ניצול שואה שמצבו הכלכלי קשה. אנחנו נעשה הכל כדי להציל את ניצולי השואה אנחנו עדיין צריכים לעשות הרבה דברים ומנסים לעשות הכל כדי שיהיה להם יותר טוב”.

לגבי סיפורי ההישרדות של הניצולים אומר סבג: “למצב של בעיות כלכליות אני מאוד חסון אבל לשמוע את הזוועות של ניצולי שואה, כמעט כל סיפור בכל יום גורם לדמעות לצאת. אי אפשר לתאר את הזוועות האלה ולשמוע את הסיפורים האלה זה נורא”.

על השתתפות הנציגים הפלסטינים אומר סבג: ” זה ריתק אותי. לבוא לטקס ולעמוד יחד איתנו זה נתן לי זבנג בראש, ועשה לי טוב. מקווה שזה יקרב אותנו . גם בכלל אנחנו חיים במזרח התיכון ואין יותר טוב מלחיות איתם בדו קיום וחבל על הסבל האנושי בכל צד שהוא. אני קורא להם אחים שלי ואני רוצה שיתנהגו אלינו בהתאם ועצם שהם הגיעו לכאן אני מוריד את הכובע”.

סבג, גם סיפר על הפרויקט החדש והוא הנצחת הסיפורים של דיירי הבית החם: “אנחנו הצלחנו להנציח את הסיפורים של דיירי הבית החם, בנוסף אנחנו רוצים להגיע לכל ניצולי השואה ולצלם אותם בצורה טובה. לקחת תמונה מהמחנות ואותו ניצול שואה יספר את הסיפור שלו כשברקע התמונות. כרגע העמותה מתעסקת בניצולי שואה חיים ,אבל אנחנו רוצים שבעוד 15/20 שנה נוכל להקים כאן בעמותה מועדון שבו מונצחים כל הסיפורים”.

שמשון אוביץ, ניצול שואה
שמשון אוביץ, ניצול שואה

“מעט מדיי מאוחר מדיי” כך אומר שמשון אוביץ, ניצול שואה שבגיל 7-8 חודשים היה במחנה אושוויץ, יחד עם משפחתו שנלקחה כפרויקט לביצוע ניסויו ומחקריו של מנגלה. “גם עליי עשו ניסויים היתי “השפן” של מנגלה וכשהתחלתי את צעדיי הראשונים קראתי לו אבא”. אוביץ, ששרד את התופת של השואה מרגיש שהוא עובר שואה שניה בארץ ואף כתב ספר “משואה לשואה”. לדבריו: “מיליארדי שקלים הועברו לניצולי השואה אך הניצולים לא קיבלו כלום. המיליארדים מסתובבים ועמותות רבות שלא מגיע להן מקבלות את הכספים. מדובר בכספים שיכלו לעזור לכל ניצולי השואה כדי שיחיו בכבוד אבל מעט מאוד נעשה למעננו וכבר מאוחר מדיי”.

מדליקי המשואה לזכר ששת מיליון הנספים. צילום: סמר עודה
מדליקי המשואה לזכר ששת מיליון הנספים. צילום: סמר עודה
ניצולת השואה שושנה קולמר. צילום: סמר עודה
ניצולת השואה שושנה קולמר. צילום: סמר עודה
מנכ"ל העמותה שמעון סבג והנציג הפלסטיני באסם עיד. צילום: סמר עודה
מנכ”ל העמותה שמעון סבג והנציג הפלסטיני באסם עיד. צילום: סמר עודה
צילום: סמר עודה
צילום: סמר עודה

הגב לכתבה

אורח: כתובת האימייל שלך לא תפורסם • ניתן להירשם לאתר כאן למעלה ואז התגובה מאושרת באופן מיידי.