גלגולו של פסנתר קיסרי • סיפור חיפאי | שלמה יובל

החיבה למותגים שהוריש לי אבי

מאבי מנחם-מוניש, ירשתי חיבה למותגים. זה התחיל מגילויי הערצה ל"גרנד אלכסדר", "גולדן דלישס" ו"אין כמוהו", שהיו זנים של תפוחי עץ, אותם הציע אבי, בגאווה מופגנת, לקונים נבחרים ואניני טעם שפקדו את חנות הירקות והפירות של הוריי. המרכולת הססגונית של הורי הדיפה ריחות מגריםוהזמינה עוברים ושבים שחלפו ליד הבית ברחוב מנחם פינת רחוב הרצל, שבו שכנה החנות – לראות, להריח ולטעום. אבא הכין מארב, עשוי קערה גדושה של פלחי תפוחי עץ ריחניים, עמם קידם את תכניתו להפוך את עוברי האורח שיטעמו מן התפוחים, לקונים קבועים.

החנות של מר פשידצקי

חנות הורי הייתה סמוכה לחנות-כוך, בה שגשג השכן מר פשידצקי – אמן עור להנאתו וסנדלר לפרנסתו. השכן הציע דברי עור מיובאים ללקוחות נבחרים, ובהם נעלי יוקרה משוויץ תוצרת "באלי" וגם סנדלים ותיקי עור לבית הספר, שלא היו בהישג ידיי הוריי. בעת כניסה שבועית לכוך, שמעתי את סיפוריי השכן על נעלי "באלי". מר פשידצקי שלף את הנעל היוקרתית מקופסה מהודרת והתייחס אלי כקונה שחשוב להרשימו. כגמול לשליחויות שביצעתי עבור השכן, קבלתי הזדמנות לגעת בעור הרך, להתבשם מריח נעל בתולה, וכך פיתחתי תקווה שיום אחד אהיה מסוגל לרכוש אותן לעצמי. למעני, ובניגוד להשקפתו הסוציאליסטית, הוסיף אבי את מותג באלי לרשימת המותגים שלו, הראויים למעקב.  

"הנעליים הראשונות על הירח"

הערצתי לנעלי באלי הלכה וגעתה במשך השנים. עדיין איני מרגיש שיש הצדקה לרכוש נעלי התעמלות בעלות של 2500 ₪, די לי בכך שאני שותף למידע – שאין לו אימות מדעי – שנעלי באלי יכולות להתגאות בכך שהן הנעליים הראשונות שהגיעו לירח. בחוגי הנהלת החברה מספרים שניל ארמסטרונג, האדם הראשון על הירח, נעל מגפי באלי, שעוצבו לטובת העניין, כשעשה את הצעד הקטן לאדם, אך הגדול לאנושות. מגף איכותי ויקר. יקר גם ללבי.  

כך, ללא השתדלות מיוחדת, הפכתי בעצמי לחולה מותגים ושמחתי לגלות שרשימת המותגים של אבא הלכה והתארכה במשך השנים והפכה איכותית. היא כללה גם שמות אמנים דגולים וגם כלי נגינה. אבי לא חדל להתפעל מן הכינור עליו ניגן הכנר הנערץ יאשה חפץ, כינור מעשה ידי בונה הכינורות האיטלקי סטרדיווריוס, שוודאי שמעתם עליו. אבא אמר לפני קום המדינה שהכינור המקורי עולה מיליון לירות מנדטוריות, ויש לו צליל מיוחד שמצדיק את מחיר הכרטיס לקונצרטים של אותו יאשה חפץ, אבל אבא גם אמר שכל  הכינורות דומים וצריך להיזהר מזיופים של סטרדיווריוס מתוצרת מפעל מתחרה שהוקם בצ'כוסלובקיה.

אבא נותר נאמן למותג וכולנו היינו בשלים לצרף לחבורת המותגים החביבים עלינו. ובראשם, גיבור סיפורנו, פסנתר גרמני בעל מוניטין ושמו בכשטיין, או כמו שכותבים יוצריו את שם המותג בגאווה על גוף העץ של הפסנתר: C. BECHSTEIN 

כשראיתיו לראשונה, התפעלתי מיופיו המאופק ומצניעותו הבולטת. לא ידעתי שהפסנתר יהיה נוכח קבוע בחיי במשך שנות ילדותי ונעוריי, עד לפרידה מכאיבה, שאת פרטיה אני שומר עבורכם לסוף הסיפור.  

בטרם פגשתי את הפסנתר, שמעתי בקשה מתחננת ומתמשכת של אחותי, הצעירה ממני ב- 3 שנים, לאפשר לה ללמוד לנגן על פסנתר. ההתמדה הקולנית השתלמה; זמן קצר לאחר שהתחילה אחותי ללמוד לנגן אצל מורה קפדנית עם רקע סלבי מחמיר, התחלפה המשאלה בבקשה, שהפכה לדרישה, שהורי העמלים להבטחת מחייתנו, ייקנו לה פסנתר.  

"אבל שיהיה איכותי"

אף שלא היה מקום בדירתנו הקטנה לחלילית נוספת לזו שקנו לי בשעתו כדי שאלמד לחלל, (תכנית שנכשלה כישלון חרוץ והוכיחה לי שכישרונותיי מוגבלים), הורי לא עמדו בלחץ. זכור לי שלקחו מטר מתקפל שמשמש למדידת אורך, רוחב וגובה, ובעזרתו סיכמו, לאחר מדידה חוזרת, שאין מקום  לפסנתר כנף, אבל אפשר, עם קצת רצון טוב, לקלוט פסנתר קטן וזקוף, שנקרא, בתרגום מלועזית "עומד". הם פתחו בחיפוש אחר פסנתר משומש "הכי  קטן שיש", ואמי, כדרכה לפני קניה רצינית, הוסיפה משאלה "אבל שיהיה איכותי". לאחר שנוכחו הורי כי קשה לפעול ללא עזרה כאשר מחפשים  פסנתר איכותי, גילו שיש להם מומחה מתאים למשימה, ממש מתחת לאף.  

היה זה בוריס ארוך הנחיריים, שגר עם חברתו רבקה בחדר שהורי השכירו לאחד מהם, כעזר לפרנסת המשפחה. בוריס היה מוכר לכל דיירי הקומה בגלל יכולתו לנחור בשנתו נעימות מוסיקליות מיצירות שהכיר בעבודתו.

נחירותיו המוזיקליות של בוריס

בשעות הספורות בהן היה ער, בוריס היה מכוון פסנתרים מחונן והרפרטואר שלו כלל יצירות רבות שצבר במהלך שעות כיוון. חיבבנו אותו משום שלא סבלנו משעמום שגורמת חזרה רוטינית על אותן נחירות, אבל לאורך זמן, הפרעות השינה שסבלנו מהן הקשו על חיינו ושקלנו לנהל עמו שיחה לא נעימה, בטרם פרידה.

שכחתי לספר לכם שהורי בחרו בבוריס לקידום פרויקט הפסנתר, גם בגלל היותו דייר שמתקשה בתשלום שכר הדירה, והוסכם לקזז מגמול עמלו את חוב דמי השכירות שהוא וחברתו רבקה המלצרית ממסעדת חיים הצמחונית, חבו יחד ולחוד, להוריי.  

התחלת הקשר העסקי הייתה יעילה והניבה תוצאות. בוריס פעל במרץ ואיתר כמה מוכרים שהחזיקו בפסנתרי איכות משומשים. בין המוכרים היו פליטים יהודים תרבותיים ילידי גרמניה, שלימים נקראו "יקים". הם הביאו לארץ ישראל מגרמניה רכוש אישי, כולל חפצי אמנות, ציורים, רהיטים וכלי נגינה שהנאצים נתנו להם להוציא לפני פרוץ המלחמה, בשנים הספורות שעדיין לא גיבשו את תכנית השמדת העם היהודי. בין הפסנתרים היה גם אחד שהומלץ במיוחד, בשל ייחוסו ומחירו הנמוך יחסית לערכו בשוק, מחיר שהושפע ממצוקת הפליט שביקש למכרו.  

בוריס סיפר על ההזדמנות להורי, ואז שמעתי, לראשונה, את השם בכשטיין, בתוספת התיאור של בוריס כי "זה הפסנתר הנבחר ע"י גדולי הפסנתרנים בעולם, כפי  שכינור סטרדיווריוס, הוא בעדיפות עליונה לכנרים, כמו יהודי מנוחין ויאשה חפץ"… בוריס ביקש להוסיף ולתאר את מעמד הפסנתר כשנשא על גופו כתובת האומרת שהוא יוצר ע"י ספק מורשה של הקיסר, אך אבא קטע אותו בחוסר סבלנות. 

בוריס לא הבין מדוע קפץ אבי, חושש שמישהו יקדים אותו וצעק בהתרגשות "בסדר, שיהיה בכשטיין", אבל אני ידעתי ושתקתי. כבר אז , כילד, חשתי בסכנה למעמדי כבכור מועדף.

בתוך ימים, בבוקר אפור אחד, העלתה משאית מנוף, בעזרת זוג סבלים, פסנתר לדירתנו הקטנה ברחוב ארלוזורוב 1א' , והורי המאושרים הצליחו להגשים חלום של אחותי. לפתע, תשומת הלב של המשפחה והשכנים עוברת מן החלילית שלי לפסנתר, וכך נולדה לה יריבות פנים משפחתית, שפסיכולוגים משתוקקים לטפל בה, אם הצדדים מסכימים.

מגיע לו לפסנתר שנאמר דברים על יחוסו במועד הגעתו לרשות משפחתנו: מאז מחצית המאה ה-19, נחשבה חברת בכשטיין כאחת מ-3 יצרניות הפסנתרים הטובה בעולם, ידועה בזכות פסנתרים ייחודיים שאין שני להם. הפסנתרים היו מוכרים בשל צלילם ויופיים. גדולי האומנים נגנו על פסנתרים אלה, באולמות שהקימה החברה הגרמנית בבירות אירופיות שונות.  

המפעל הוקם בברלין בשנת 1856, ע"י יזם, טכנאי פסנתרים, ששמו קארל בכשטיין. עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה שגשגה החברה. אלה היו ימי הזוהר של המותג. שתי מלחמות העולם שזעזעו את אירופה פגעו קשות ביצרני הפסנתרים הגרמנים. סיפורו של מפעל בכשטיין מדגים את הקושי: עקב הקשרים ההדוקים בין בעלת המפעל, הלנה בכשטיין לאדולף היטלר, הועבר המפעל לידי הממשלה הגרמנית, במסגרת תהליך של נאציפיקציה. הצליל הבכשטייני המקורי אבד עם חורבן המפעל,  שהופצץ במהלך המלחמה. לאחר תקופה קשה שכללה חילופי בעלים בתקופת שיקום גרמניה, התארגנה החברה מחדש ונבנו כמה מפעלי ייצור ומרכזי שיווק פסנתרי בכשטיין .  עוד נוסיף עדכון: בין האומנים הפופולריים שניגנו על פסנתר בכשטיין בגלל צלילו המיוחד ניתן למצוא את הביטלס, אלטון ג'ון ופרדי מרקורי .  

הדבר שהפך את הפסנתר שנועד לשגשג בחיפה , היה שלט צמוד לגוף הפסנתר, שהעיד על היותו קשיש מכובד שנוצר ע"י חברה שהיה לה מעמד של ספקית הקיסר, וכשראו הוריי את השלט זלגו דמעות אושר מעיניהם.

"עד שתלמדי לנגן"

אחותי לא התענינה בערך ההיסטורי של הפסנתר והחלה מתרגלת במרץ את משימות המורה הקפדנית, שכללו נגינה עילגת של הפתיחה לאליזה של בטהובן, שוב ושוב, וכמו שאמרה המורה במבטא רוסי "עד שתלמדי לנגן". 

כעבור חודש ימים, סיפרה לי אחותי בסוד, שנמאס לה. אני ניחמתי אותה שהנגינה די דומה למה שבטהובן רצה לומר. אישית, הכרתי את היצירה על רקע לא מוסיקלי. איש חביב שהתפרנס ממכירת גלידה בשכונה, בחר בנעימה של בטהובן כדי להודיע לקהל מלקקי הגלידה שהוא מגיע לשכונה. אבל הוספתי ואמרתי, שבשביל לנגן זימון לקניית גלידה, באמת לא צריך פסנתר יוקרתי של ספק הקיסר הגרמני.

"צמד רעים"

רק לאחר ויכוח, צץ לו הרעיון, שאולי נופיע כצמד: אחותי תנגן ותשיר ואני רק אשיר. זכור לי שרצינו לעצמנו שם "צמד רעים", שהתגלה כתפוס. בחרנו שיר ששנינו הכרנו מרביעיית מועדון התיאטרון, והתחלנו לתרגל.  

חלף עוד שבוע וסודנו לא התגלה. והנה, בשעה שסיכמנו שניתן להתחיל עם השיר העממי –
"ג'וני איז א-בוי פור מי" ועסקנו בעיבוד הפרטים ותרגול הנגינה והשירה בשני קולות, פרץ בסערה לעברנו אדם, שנראה זועף, וצעק "מה זה?"  

השפלת הפסנתר הקיסרי

זה היה בוריס, שלא יכול היה לשאת בהשפלת הפסנתר הקיסרי ובו ביום סיפר לאבי מה עוללו ילדיו. אין סיבה לשתף אתכם בתיאור אפיזודה של אלימות במשפחה, ואני מדלג לעבר הרגע בו אבי הכריז בחגיגיות כועסת, שהוא מסלק את הפסנתר מביתנו ומיד מינה את בוריס כנציגו להזמנת מנוף והעברת הפסנתר הקיסרי לחנות לממכר פסנתרים, עם הנחיה להשיג מחיר טוב שיכסה גם את עלות הסבלות. 

כעבור שבוע נחתה עלינו מכה נוספת. בדיקת הפסנתר העלתה שלוח התהודה, שאמור לאפשר לפסנתר להפיק קולות עילאיים, בדומה לצליל הייחודי של כינור סטרדיווריוס, הוא לוח סדוק, ותיקונו יקר ביותר. מומחים גדולים מבוריס קבעו שאין דרך להבטיח שהתיקון ירפא את השבר ושמצב הפסנתר הקשיש הוא בכי רע ולמעשה, מדובר בנזק ישן. אבי הבין שבוריס עזר לו לקנות "חתול בשק". 

בהערכה סופית, מחיר הפסנתר נשחק לעפר. כך איבדו הוריי ממון יקר לקיומנו, לאבי אבד עוזר מסור לענייני פסנתרים, לרבקה המלצרית אבד חבר ולדיירי ארלוזורוב 1א' אבד לעד המקור לנחירות לילה מוסיקליות, שאין דוגמתן בכל רחבי חיפה.  

נותר רק הצליל בראשי

הפסנתר הקיסרי איבד את כושרו וחדל לנגן, אבריו שעדיין מתפקדים, נתרמו להארכת חיי פסנתרים נכי המלחמות. בעת הפירוק אבד גם הרישום השחצני של החברה הספקית הראשית של כלי נגינה לקיסרים ולמלכים, וחברת בכשטיין, באדיבותה, סייעה לי  בשחזור ושלחה צילום. 

כל שנותר הוא זיכרון הצליל המופלא של בכשטיין, שמתנגן בראשי ברגעים קשים.