על חמורים ואנשים • סיפור חיפאי | שלמה יובל

זוג חמורים | סילבי יובל - פרי

מחלון דירתנו שבמורד הכרמל ראיתי בילדותי מידי בוקר, שיירות חמורים נושאי משא בשירות בעליהם, שעפ”י לבושם ונעליהם היו ערבים. אלה היו תושבי כפרים סמוכים לחיפה שהעבירו תוצרת חקלאית לבעלי חנויות לירקות, במעלה ההר. החמורים נעו בשבילים מהודקים, חרושים מרוב שימוש. הם היו נועצים את רגליהם הקצרות בקרקע שבין סלעי ההר, נועלים את המפרקים, בדרך שרק חמורים וקרוביהם הפרדים יודעים; וכאשר החמורים המובילים היו משוכנעים שאין סכנה להתדרדרות, היו משחררים את נעילת המפרקים ומתקדמים בזהירות בדרך המוכרת. כבר אז גיליתי שהם יצורים זהירים, סבלניים, מאופקים, ואפילו בעלי תבונה טבעית שנרכשה מקרבתם לבני אדם, ואמרתי לעצמי שיש מה ללמוד מהם.

שיירות חמורי משא הפוסעות בזהירות במורד

לפחות אתון אחת…

בדמיוני ראיתי חמורים אלה כעבדים מוסלמים בני עבדים, ממתינים לשחרור עם תפילה “בשנה הבאה במכה הקדושה”. ראיתי את חמורי השיירה כמייצגים את כל חמורי תבל המשועבדים לבני האדם אלפי שנים, כמעט מימי תיבת נוח. בהשפעת מה שספגתי בשיעורי תורה, קיוויתי שיש ביניהם אתונות, לפחות אתון אחת, שמסוגלת לראות מלאכים, שאפילו קוסם כבלעם לא ראה, ולדבר אלי, או לחכמי הדור, בלשון שמובנת לבני אדם.

אתון בלעם והמלאך | ציור של רמברנט 1629 (צילום: נחלת הכלל)
אתון בלעם והמלאך | ציור של רמברנט 1629 (צילום: נחלת הכלל)

שאול עשה זאת לפני

אספר בגלוי לב, מאז שגיליתי שהייתה אתון מדברת, אני בוחן בכל מפגש שלי עם חמור, ומפגשים כאלה היו רבים, אם גם בן שיחי מסוגל להשיב. עד כה ללא הצלחה.
בסתר לבי העזתי לחלום שאם אחפש ברצינות ובאמונה אתון או שתיים, אולי אמצא לעצמי מלוכה. זה לא היה רעיון מקורי, מסתבר ששאול, בטרם מלך, עשה זאת לפני.

המדריך הרוחני שלי, הצדיק ר’ שנורמן, שכבר סיפרתי עליו שהוא כותב ספרי תורה וגם תפילות לשיבוץ מזוזות בבית הכנסת הכורדי שבחצר ביתנו, ידע בחוכמתו לכוון אותי להתמיד בחיפוש דרך המלך. ברגעים של דעיכת התלהבותי מן המשימה הקשה, שכנע אותי ידידי שמציאת האתון – והוא הדגיש – “אתון צחורה כשלג”, היא המעשה שיביא אלינו, בעזרת השם, את המלך המשיח שכבר מסתובב בינינו. הצדיק סיכם את דבריו בהצהרה חגיגית, ש”אין זכות גדולה מזו לילד חיפאי חילוני”.

החלומות על האתון המדברת

את השלווה במעלה ההר ואת החלומות על האתון המדברת, החריבו אירועי מלחמת השחרור. לפי תכנית החלוקה שקדמה להחלטת האו”ם, הייתה חיפה, על אף היותה עיר מעורבת, מיועדת להיות כולה במסגרת המדינה היהודית. ההנהגה הערבית ביקשה לסכל אפשרות שכזו והכינה את הקרקע לכיבוש חיפה, מיד לאחר עזיבת הבריטים את העיר ב-14 במאי, 1948.

בסיוע מודיעין טוב ונחישות בלחימה, נכשלו המאמצים הערביים לממש את תוכניתם. כוחות ההגנה, האצ”ל והלח”י, השתלטו על מתקני מפתח כמו הנמל ובתי הזיקוק, ועל המבנים שחלשו על דרכי הגישה לעיר ובין שכונותיה והשמידו כוחות תגבור שנעו לעבר חיפה מכיוון לבנון. כילד שליקט סיפורי גבורה, נחקקו בתודעתי הקרבות שבהם היו גילויי גבורה עילאית של לוחמים שזכו לאות הגבורה. אחד מהם היה טוראי אברהם אביגדורוב, יליד מצפה, שאביו נרצח במאורעות תרצ”ו והוא התגייס לפלמ”ח.

אות הגבורה שניתן לאברהם אביגדורוב

שכחת עבר ומחילה

בנסיבות שחורגות מסיפורנו הנוכחי, נתקפו ערביי חיפה בפחד גדול על מה שעלולים לעשות להם שכניהם היהודים, כנקמה על מה שעוללו הם עצמם לשכניהם במרד הערבי הגדול, שהיה אלים ואכזרי ונמשך 3 שנים, בין בשנים 1939-1936 .
רובם ברחו מן העיר: עניים למקומות מפלט ומסתור בארץ ועשירים – רובם לחו”ל. כעבור שנים התאפשרה חזרת רובם לחיפה, ובהדרגה התפתח בעיר דו קיום, שיש בו מידה ראויה לשבח, של שכחת עבר ומחילה מצד שני הצדדים.

מיד לאחר שחיפה שקטה, קם צורך לטפל בשיקום, ואני מצאתי לי נושא קרוב לליבי: על הכרמל הסתובבו להם מוטרדים ומבוהלים, עשרות חמורים שננטשו על ידי בעליהם, וחפשו מסגרת להמשך קיומם כחיות בית. תחילה בחרתי לי חמור אחד שהיה לו מעיין אוכף, והוא שמש אותי לתנועה בין שאר החמורים.

פרויקט “מרכבות שלמה”

החמורים הפזורים החלו להתקבץ סביבי, והייתה ביניהם הסכמה שאני יכול להנהיג אותם בשעה קשה זו. התמונה הזו, של פרש על חמור, הציתה את דמיון חבריי לכיתה, והוצפתי מיד בבקשות שהיה בהן סיכון של העדפה בלתי הוגנת של חברים קרובים. החלטתי ביני לביני שלא לאפשר זאת לאיש, אלא במסגרת מסודרת של השכרה זולה של בהמות המשא לשימושים מקובלים.
קבעתי תעריף של גרוש לשעת רכיבה, ואלתרתי פנקס קבלות שחשבתי שיתאים למדינה שזה עתה קמה. השם שניתן לפרויקט היה “מרכבות שלמה”, שלא ישכחו מי הגה את הרעיון. בשלב זה עוד הייתי מרוצה.

זו הייתה כנראה הפעם הראשונה שהחמורים זכו לכבוד המגיע להם. הם קיבלו שמות עבריים והוכן תקנון קצר שקבע שמותר לרכב עליהם עד 50 דקות בכל שעה, ולפחות להותיר 10 דקות למנוחה, עד למסע הבא.

זוג חמורים | סילבי יובל - פרי
זוג חמורים | סילבי יובל – פרי

הצרות התחילו בלילה

לפרשה הזו אין סוף נעים. הצרות התחילו בלילה. התברר שהחמורים רגילים לאורווה ושרובם רגילים לאכול חציר, לפחות פעם ביום. שאלתי את החברים לתענוג הרכיבה מה צריך לעשות, ופרט לתשובות מגומגמות, לא שמעתי שום רעיון מועיל. אחד הילדים הציע להיעזר בדרוזים שנותרו על הכרמל, שרגילים להשתמש בחמורים במסגרת שגרת חייהם כחקלאים. הוא הציע שאביו שעושה עמם עסקים , ילווה אותנו לכפר. קניתי מיד את הרעיון . היה קל להחליט, כי זה היה הרעיון היחיד שהוצע לי.

למחרת בבוקר הולכנו את עדר החמורים במעלה ההר והבאנו אותם לשטח מרעה ליד מעיין, שם מצא כל חמור צמחים לשבור בהם את רעבונו ומים זכים לרוויה. משם המשכנו במסע חפוז לאחד הכפרים הדרוזיים שנותרו בלתי פגועים על גב הכרמל והתקבלנו ע”י ידידיי איש הקשר שלי בחמימות, וזכינו בהכנסת אורחים כיד אשפי המטבח הדרוזי.

שיירת חמורי כל היבשות (ציור: סילבי יובל)
שיירת חמורי כל היבשות (ציור: סילבי יובל – פרי)

שמו לבדו משמש כקללה

סוף פרשה זו היה בהענקת החמורים כשי לידידים הדרוזיים וחילופי איחולים, ברכות ותקוות לימים טובים יותר, וכמובן, לקץ המלחמות ולימי שלום. שם בכפר, שקל לשער את שמו, חיים צאצאי החמורים-הפליטים, עד עצם היום הזה.

החוויה הזו רק העצימה את סקרנותי לגבי הייצור, שנחשב ליד הסוס, לבעל חיים נחות, עקשן וטיפש, ששמו לבדו משמש כקללה. מי לא שמע את הקריאה התוקפנית “אתה חמור “…?
סיפורים רבים שעוסקים באדונים ומשרתים, מציבים זה ליד זה סוס ששייך לאביר וחמור שיש לו זיקה למשרת.

דון קיחוטה וסנשו פנשה • פסל  חוצות במדריד (צילום: נחלת הכלל)
דון קיחוטה וסנשו פנשה • פסל חוצות במדריד (צילום: נחלת הכלל)

הדוגמה הקלסית שמוכרת לכל היא של האביר החמוש דון קישוט רכוב על סוס ולמולו סנשו פנשה משרתו, שרכוב על חמור. החלוקה הזו עיצבה דורות של בני אדם שמחלקים את עולם החי במיון פשטני שמשפיל את החמור. אין זה מפתיע, הרי ידוע שרוב בני האדם שדעתם נחשבת, מעדיפים חברת אנשים נאים, עשירים ובריאים, על פני גוצים עניים וסובלים מעודף משקל.
על המיון הזה באשר לאדם ושאר היצורים שמשתדלים לשרוד בעולמנו המתחמם, קראתי תגר מילדותי, וגיליתי, בקשר לגיבור סיפור זה, שיש שותפים נכבדים לרעיון שלחמור מגיעה זכות לבחינה חוזרת של מעמדו ושל יחסיו עם החברה האנושית. נושאי הדגל הם אנשים שפנויים לקידום רעיונות אידיאולוגיים שאין רווח כלכלי בצדם, אנשי רוח שקוראים להם א מ נ י ם.

חלקי עם החמורים

בין האמנים, יש מי שמשתמש בחמור כדי להציג את מצב המין האנושי, דוגמת החמור ש”עדיין עומד” או החמור “בגיא ההריגה“, ציורים שהם זיכרונות ילדות של ניצולת שואה שאומרת ל”חמורים” שמתחרים ב”סוסים”: “יהי חלקי עמכם”.
יצירות האמנית סילבי פרי יובל הוצגו בתערוכה בין אדם לחמור. שם אמרה היוצרת על העדפותיה “חמור גרם רובץ בין המשפתיים, קרוב לליבי יותר מאריה יהודה… בין סוסים לחמורים המאכלסים את עולמנו, חלקי עם החמורים“.

חמור אדום - שמן על בד | ציור של סילבי פרי יובל
חמור אדום – שמן על בד | ציור של סילבי פרי יובל

“אבא אהב חמורים”

מתוך שפע אין סופי נתייחס לסיפורים שמתארים יחסי רעות וחיבה בין היוצר לחיה, בספרות הישראלית, זוכה החמור למעמד מיוחד אצל הצייר והסופר נחום גוטמן, למשל, בספרו הנפלא “חמור שכולו תכלת”. כפי שכתב עליו בנו מנחם, כעדות ממקור ראשון: “אבא אהב חמורים. במשפחה זה היה כה ידוע, עד כי דודי אליעזר קרא את האתון שלו על שמו. אבא ראה בחמורים תכונות שכרגיל איננו מייחסים לחיה זו… רק אנשים שבאמת אוהבים בעלי חיים, יכולים לגלות תכונות אופי מורכבות במי שמייצג, במשל העממי, את הטיפשות.”
עכשיו משאנו יודעים על חמור ספרותי ושמו “נחום“, נעצור.

כריכת הספר הרפתקאות חמור שכולו תכלת - נחום גוטמן
כריכת הספר הרפתקאות חמור שכולו תכלת – נחום גוטמן

פלטרו ואני”

מאחר שקל למצוא ספר זה בארצנו ומומלץ מאד לעיין בו ולגלות שהוא ספר רב פנים ומשמעויות למבוגרים. אני מעדיף להמליץ בפניכם לעיין בספר נוסף, ובו סיפור מופלא ולא מוכר בישראל, שבגינו זכה סופר-משורר ספרדי חואן-רמון חימנס, בפרס נובל ב-1956 ושמו “פלטרו ואני”. הסיפור פורסם ערב מלחמת העולם הראשונה, 30 שנים לפני שפרסם נחום גוטמן את “חמור שכולו תכלת”. פלטרו הוא שם משפחה של חמורים כסופי גב, שחיים ומתפקדים באנדלוסיה שבספרד. הספר מתאר ידידות נפש בין ילד לחמור ונכתב מנקודת מבט תמימה של חמור שמתבונן במה שרואות עיניו ונהנה מזוטות, חמור אפוף באהבת הילד הוא המשורר – המספר חואן – רמון.

כריכת "פלטרו ואני" | חואן-רמון חימנס
“פלטרו ואני” | חואן – רמון חימנס

ההסתכלות בחמור בגובה העיניים

המשותף לשני הכותבים, הוא ההסתכלות בחמור בגובה העיניים. בניסיון לראות את העולם בעיני חמור תמימות שכמוהן כעיני ילד רך, ללא משקעי דעות קדומות, אהבות ושנאות. יש שאומרים כי היצירה אינה ראויה לפרס נובל, ויש המשיבים להם בתרעומת ש”בכל אשמה הפוליטיקה”. אני בדרכי הפשרנית, כשמדובר ביחס ליצירה ספרותית, סבור שזו טענה מוגזמת. מכל מקום, עתה אחדל לכתוב ואקשיב לגיבורי סיפורי הלוחשים באוזני כי הגיעה העת לחתימת סיפור זה, וכך אני עושה. היו שלום רעי המקופחים.

חמורים…. (ציור: סילבי פרי-יובל)

הגב לכתבה

אורח: כתובת האימייל שלך לא תפורסם • ניתן להירשם לאתר כאן למעלה ואז התגובה מאושרת באופן מיידי.

7 תגובות
  1. מנשה אמר/ה

    מקסים.

  2. מנשה אמר/ה

    שלמה יקר,
    כתיבתך רהוטה ומרתקת. הצלחת לקחת אותי לימי התום מלפני עשרות שנים.
    תודה לך.

  3. משה אמר/ה

    נחמד (למרות שלא נראה לי שזו הייתה בדיוק כוונת הכותב)
    ועוד על חמורים: נא להכנס לפייסבוק ולכתוב
    אימוץ והצלת חמורים בישראל.
    לא חייבים לאמץ, אבל אפשר לתרום
    רק בריאות כולל לחמורים

    1. שלמה יובל אמר/ה

      הי משה. תתפלא לגלות שאחת הסיבות לכתיבת סיפור שמכבד חמורים הוא הרצון להרחיב את המודעות לבעל חיים זה שסובל מיחסי ציבור גרועים. וארמוז לך שאני עומד אם חבורת מצילי החמורים ומתכנן לסייע להם בדרכים שונות ולא רק בתרומת 160 ש”ח שמומלצת לכלל אזרחי
      ישראל וגם לאוהדי חמורים פלשתינאים. ומי שמכיר את התורמים למפעל מבין גם את ההערה האחרונה.

      1. משה אמר/ה

        שלמה, לא מתפלא. הבנתי מראש שהכתבה הייתה לווא דווקא למען הנחמדות.
        יישר כח על תרומתך לנושא.
        את הפסקה האחרונה בתגובתך אפשר להבין בכל מיני צורות, ולא אכתוב כאן את הצורה בה איך אני הבנתי אותה…

  4. אורית אמר/ה

    תודה רבה. יפה מאד. גם במשק סבותי היתה אתון שהיתה נרתמת לעגלה ושמשה ככלי רכב ושינוע בין שטחי הפרדסים של סבי ז”ל, בין פרדס חנה לבנימינה.

  5. עירית+לנדסברגר אמר/ה

    גם סיפורייך ה”חמוריים” אהבתי. תודה. עירית.ל.