הימים האחרונים של חודש מרץ 1948. בכל מקום בארץ נלחמים. בגבול יפו-תל-אביב קרב מרגמות שנמשך תשע שעות. הערבים מגיעים במוניות למסגד חסן-בק ומשם מנסים לפרוץ לתל-אביב. בשער הגיא נלחמים ארבעים מגנים נגד מאות אנשי כנופיות ובתוכם גרמנים ואנגלים בהשתתפות פעילה. בנוסף לכל התופת נקבע משחק גומלין בפתח-תקווה בין נבחרת תל-אביב לנבחרת המקומית וזאת לאחר שבמשחק הראשון ניצחה תל-אביב 2:1.
עיריית תל-אביב המליצה לתושבים לגדל ירקות בחצרות הבתים על מנת להקל על מצוקת המזון. שתילי ירקות מכל המינים יחולקו חינם לכל דורש. אני גרתי בחיפה ולא הייתה לי גינה ובנוסף לא חילקו אצלנו שתילים וגם הייתי זאטוט.
בתוך כל הקלחת, העמסנו על טנדר את כל המיטלטלין שלנו ועברנו סוף סוף לדירה משלנו. הפעם, לשם שינוי, זו דירת 'ענק' בת כמעט ארבעים מטרים המכילה חדר גדול ומרפסת המקיפה אותה משני עבריה ומגיעה עד למטבח. רחוב עמק-הזיתים 7.
פרידה ללא דמעות משכננו, אך ממינה פרלמן לא היינו צריכים להיפרד. היא רכשה את הדירה מתחתינו, בקומת הקרקע ונמשיך להיות בקשר הדוק גם בעתיד. בגיל שש וקצת התבוננתי במינה עירומה כביום היוולדה במשך עשרים ואחת שניות. סיפור מפורט על האירוע המכונן כבר נכתב.
הבניין שלנו צר וארוך. שתי דירות קטנות בכל קומה. הכניסה במרכז הבניין ושביל בטון שנוצק בכמה חלקים מוביל לחדר המדרגות. מינה כאמור בקומת הקרקע ומול דירתה גר נחום גלדר. קומה שנייה בחזית משפחת פלר וממול משפחת סגל . קומה שלישית הזוג בורשטיין וממולם משפחת הגר שבנם שמעון היה חברי ולאחר הפסקה בת כחמישים שנים חזרנו להיפגש כבוגרים. ליד הכניסה עץ זית אדיר ממדים. הקף גזעו כמה מטרים ויכולתי לטפס עד לקומה שנייה ומשקל גופי לא גרם ולו לתנודה הקטנה ביותר בבדי העץ העבים.
השכונה כולה מלאה בעצים כאלו, ומכאן שם הרחוב, שבעברו היה עמק מלא עצי זית ולכן גם לא נקרא עמק-השסק. התמקמנו בדירה במהירות וחלק מהבגדים נשאר עדיין בתיבות שונות, מחכים שאבי יתקין ארון שיתאים לצרכינו. חדר הרחצה הקטן מכיל אמבטיה, כיור, אסלה וכמובן הדוד המפורסם שמתחתיו מבעירים אש על מנת לחמם מים.
אבא הביא כפיסי עץ מהנגרייה, כרגיל, ובצד הדוד הצטברה ערימה שיכולה לחמם מים לכל הרחוב, כשאני קצין אש ראשי. אהבתי לשבת על מכסה האסלה ולהתבונן בלהבות האש, להוסיף עצים מדי פעם ולשמוע את קולות הנפץ הבוקעים מהלהבות. המים כמעט רותחים. המשכתי להוסיף זרדים למדורה והייתה סכנה מוחשית שאני יחד עם הדוּד הרותח נִיירה לחלל. אמי ששמשה כפיקוד עליון לכל הנעשה בבית, עצרה אותי בזמן. לאחר תקופה הפך התפקיד לעול וביקשתי העברה לתפקיד ביצועי אחר.
אבא התחיל לעבוד בנגרייה ברחוב פבזנר אצל מר גרובנר ובסוף יום העבודה בן שמונה שעות הלך לנגרייה אחרת, ליום עבודה נוסף. יצא בבוקר מוקדם כשישנתי וחזר מאוחר בלילה, גם כשישנתי. בקושי ראיתיו באותם ימים. התשלומים על הדירה ויוקר המחיה היו נטל שצריך לעמוד בו.
אבי קנה מתנה חדשה לרגל המעבר לדירה שלנו. רדיו "שניידר" ענק שהמכיל, אולי, שני רמקולים גדולים בתוכו. לא סטריאו, חלילה. מכשיר חדשני לאותם ימים, שהפיק צליל מצוין….יחסי. הרדיו ניגן מהבוקר עד הערב. שעות השידור שלנו היו מוגבלות, כך שכמה תחנות זרות עם רעשים חסרי תכלית מילאו את החסר. שבת בבוקר, בעיקר בחורף, הייתי מתעורר ומזנק במהירות למיטת הוריי ואחותי רחל בעקבותיי. נכנסים מתחת לשמיכת הפוך העבה ומתבוננים ברדיו המנגן. התבוננות זו הולידה, כנראה, את הרעיון להמצאת הטלוויזיה.
לאחר ארוחת הבוקר התלבשנו כולם בבגדי השבת ויצאנו לגן הטכניון, או לגן בנימין, או סתם סיבוב ברחוב הרצל. הרחוב מלא במטיילים כמונו שזו אפשרות הבילוי היחידה שלהם. אחותי כבר ישבה בעגלה ומי שעצר לידינו התפעל מיופייה, החמיא ולפעמים צבט בלחי. אני כבר גדול ונפטרתי מצביטות הלחי, למזלי, אך מחמאה משלימה לעברי, בנוסף לנאמר על אחותי, איננה מזיקה. נכנסנו למסלול חיים חדש. בית חדש ואזור חדש.
-אילן סגל –
האם הכתבה עניינה אותך?
כמה יפה אתה כותב על תקופה מרתקת, ומעניין לקרוא איך נשמרה בזכרונו של ילד
להתענג איזה תקופה קסומה היתה בהדר ומשפחות עבריות חלקם עולים חדשים שמילאו את השיכונים וחיו את הרחובות המיתולוגיים.אנשים צנועים עם סיפורים קטנים ומרגשים שגרו בדירות קטנות ציוניים אמיתיים.
לראות איך בעשורים האחרונים רוב הצאצאים של כל אותם משפחות עבריות עזבו את הדר ויש הרגשת ניכור שנובע משינוי דמוגרפי שזה סיפור עצוב בפני עצמו בשכונה ובעיר.
אכן, סיפור קצר.לילה טוב
אילן, יכול להיות שאני טועה אבל למיטב זכרוני גרה שם גם משפ' סדובניק.
אני עצמי יליד 1946 וגרנו בקומה שנייה בעמק הזיתים 7 א' עד 1950 כשעברנו לרח' ארלוזורוב. חוץ ממשפ' ורהפטיג שהיתה גרה בקומה העליונה, אינני זוכר דיירים אחרים.