לא חוזרים עד שיהיה שלום: על הפחד בחזית הצפונית

שלישי בערב. טלפון ממכרה שנשארה לגור בקרית שמונה. "אני לא יודעת מה לעשות. אני לא יכולה להתפנות כי בעבודה לא יתנו לי חופש, ואני לא יכולה להרשות לעצמי לא לעבוד. רוב העיר ריקה, כמעט אין אנשים וכל היום בומים. בשבוע שעבר זה היה נורא. שריפות, פיצוצים, אין לאן לברוח. אני מרגישה שאני כבר על אוטומט, מתחילה להיות אטומה. כל הזמן הפחד הזה, רק שלא תתחיל מלחמה גדולה בצפון, כי אז אני באמת לא יודעת מה יהיה".

״לא יודעת מתי נחזור, כי יש מלחמה״

כעשרה ימים לאחר תחילת המלחמה בעזה הוחלט בממשלה תושבי היישובים בצפון אשר מתגוררים בטווח של בין 0 ל-5 ק"מ מהגבול, יפונו מבתיהם ויקבלו תקציב או מקומות לינה חלופיים על חשבון המדינה. מדובר במעל 60,000 אנשים רק מהצפון.

לילך ובעלה, הורים ל-4 ילדים, כמו גם ההורים של לילה, גרו עד לפני 8 חודשים בישוב שלומי. "בימים הראשונים לפני שהתפנינו היו כל הזמן אזעקות. זה היה נורא. מה הרגשתי? חרדה, דיכאון, פחד, הילדה התעלפה, הקטנים בכו בלי הפסקה, זה היה בלתי אפשרי להישאר שם עם ילדים קטנים", אומרת לילך. הם פונו ושוכנו ב"אכסניית אנה" בחיפה, קבלו דירה קטנה וחיו יחד עם ההורים שלה בצפיפות.

"היינו 8 נפשות, 8 חודשים. זה לא היה מצחיק. לאחרונה עברנו קצת כדי להתאוורר לדירות בית אלמוג, שם לוקחים את כל הכסף שהמדינה נותנת ומשאירים לי רק קצת לחיתולים ואוכל לתינוק. זה בקושי מספיק. אנחנו רוצים לעבור לדירה משלנו. מחפשים דירה להשכרה אבל עד היום לא מצאנו. המחירים מוגזמים, בעלי הדירות דורשים ביטחונות שאין לי וב 1/7/24 אנחנו צריכים לפנות את בית אלמוג.

אינני יודעת מה נעשה. כשכבר מוצאים דירה, בעלי הדירה רוצים צ'ק ביטחון ותלוש משכורת, ולי אין כעת, ויש מינוס בבנק, אז לא ממהרים לתת לי דירה להשכרה. זה לא מעניין אף אחד. אני מיואשת ממש. בעלי ממשיך לעבוד, הוא נוסע למעלות כל יום כי צריך את המשכורת, ולי היה סלון יופי בשלומי שנסגר בגלל המלחמה. יש לנו ארבעה ילדים, בת שעולה לכיתה א', בת בגן חובה ושניים קטנים: הבן בן 3 והתינוקת בת קצת יותר משנה. הילדים רוצים הביתה, רוצים את החדר שלהם. כל יום הבנות שואלות מתי חוזרים הביתה. אני אומרת להן שאני לא יודעת כי אנחנו במלחמה. כבר אין משהו אחר להגיד".

הילדים שלי לא צריכים לפחד

לילך רשמה את הילדה לבית ספר בחיפה. "את כל ילדי שלומי העבירו לחינוך ממלכתי דתי בחיפה, ולמרות שאנחנו לא דתיים לא הייתה ברירה אחרת, והכנסתי אותם לשם. מה נעשה אם לא נמצא דירה עד 1/7? כנראה שנחזור לשלומי והילדים יהיו איתי בבית. אני לא אסיע אותם כל יום מחוץ לשלומי. זה מפחיד מאד.

אני מפחדת שאכנס שוב לדיכאון כמו שהיה לי בהתחלה. שלומי זה חדירות של קטב"מים, זה טילים, זה פצצות. הילדה הגדולה שלי מתעלפת כשהיא שומעת אזעקה. היא נכנסת מתחת למיטה ומתעלפת. אני לא יודעת איך נסתדר אם נאלץ לחזור לשלומי. הילדים בוכים, גם אני בוכה, זה חרדה ממש. לא חשבתי שנגיע למצב כזה.

מה הייתי רוצה? שהמדינה תדאג לקחת כמה בניינים ולשכן את כל התושבים שפונו עד שאפשר יהיה לחזור הביתה בשלום. יש מבוגרים, יש נכים שלא יכולים להסתדר, אני לא יודעת מה אפשר עוד לעשות. זה קשה מאד. אם אנחנו מרגישים את החופש הגדול? השארתי את הבנות לקייטנה בגנים, והקטנים, הבן והתינוקת נשארים איתי. אם נצטרך לחזור לשלומי? זה פחד. אין לאן ללכת.

הילדים שלי לא צריכים לשמוע בומים ולחיות בפחד. הם לא צריכים לשמוע קטב"ם שנופל ומתפוצץ ולא לראות שריפות. הילדים שלי לא צריכים לפחד מחדירות של מחבלים. זה מה שיהיה אם נחזור לשלומי. לפני שבוע נסענו לכמה דקות רק כדי לראות שהכל בסדר בבית, סגרתי הכל וברחנו. אחרי חמש נסיעה, תפסה אתנו אזעקה. לקטב"מים אין התרעה. זה ישר נופל. תחשבי שיפול לי על הבית ואני עם הילדים. זה מכניס אותי לדיכאון.

אני רוצה למצוא דירה באזור חיפה. אני מפחדת להגיע חזרה לשלומי. אני רוצה לראות את הבית ואני מפחדת. כל לילה אומרת לילדים לילה טוב ומתחילה לבכות. אני לא רוצה להיות בדיכאון אבל זה קשה מאד. בחיפה אני מוציאה קצת את הילדים לים, לגן שעשועים, עד הערב. אני לא רוצה לבכות כי הילדים רואים אותי בוכה, אבל זה קשה מאד ואין לנו פתרון. אנחנו חד משמעית פליטים. התייאשתי. לא חשבתי שאני אגיע למצב שאני אצטרך לבקש כסף מהמועצה בשביל לרכוש דברים לילדים. אני כבר לא מביישת. אין לי ברירה למרות שאני יודעת שאנשים כבר לא מאמינים באנשים שמבקשים.

רוצה בית בטוח בשביל הילדים

מה אני מאחלת לעצמי? בית בטוח בשביל הילדים שלי. זה יהיה מעל ומעבר. זה כאילו טריוויאלי אבל אין לנו את זה. את הדברים הנוספים אני אמצא. אני אחפש מיטה אחרי שיהיה לי בית. נמצא רהיטים כשיהיה בית. נמצא בגדים לילדים, אבל קודם כל שיהיה להם בית ואוכל ובלי פחדים ובלי חרדות. אני לא יודעת מה יביא העתיד.

אם אסכים לחזור לחיות בשלומי אם תהיה הפסקת אש? לא, כי אני לא מאמינה להפסקת אש. כי הם משחקים אתנו. אומרים הפסקת אש ויורים. הם יורים בחגים שלנו ובשבתות, כדי שלא נוכל לחגוג בשקט. חגגנו יום עצמאות בבית והם ירו. אני מפחדת לחזור לשלומי. אנשים שחזרו הם משפחות בלי ילדים או עם ילדים גדולים. לי יש ילדים ממש קטנים. אני מרגישה את השינוי מאז שהמלחמה התחילה.

הבנות הולכות לישון רק אם אני יושבת לידן ואומרת להן שהכל בסדר, שאני בבית ולא הולכת לשום מקום, שאני שומרת עליהן. יש הרבה בכי. כל דבר זה בכי, ופחד. הגדולה לא הייתה ככה קודם. אם מישהו עובר או שואל אותה משהו, היא מתחבאת מיד, מבוהלת, נהייתה סגורה, והשנייה כל הזמן שואלת מתי חוזרים הביתה. מתי נחזור? כשיהיה שלום".

הכל שומם. זה שובר את הלב

המתח הגבוה והפחד שמלווה את מי שגר בישובי קו הגבול בצפון, כמו גם יישובי עמק הירדן והגליל, עלה כמה מדרגות בתקופה האחרונה. לא כל הישובים קבלו זכות לפינוי ובין מי שקיבל את הזכות ישנם שאין להם יכולת לעזוב או לעבור למקום אחר מטעמים שונים.

דבורה גרה במושב בגליל העליון, מושב שעד אוקטובר נחשב למרחב קסום ופסטורלי. כמו אחרים בישוב גם היא בנתה בחצר יחידת דיור להשכרה, הוסיפה חדרי אירוח ולאורך השנה זכתה לארח זוגות בירח דבש ומשפחות שרצו ליהנות מנופי הגליל.

"השקענו כל כך הרבה כדי ליצור מקום קסום עם אווירה ואיכות והכל שומם. זה שובר את הלב. החל מאוקטובר המקום שומם. אבל חזרנו. לתקופה קצרה עברנו לבית מלון בטבריה ונסענו פעם ביומיים לישוב, אבל זה היה נורא צפוף ובלתי אפשרי. העדפנו לחזור הביתה על אף האזעקות והחשש, בעיקר כדי לטפל בכלבים ובעצי הפרי שבחצר. בסופי שבוע אני נוסעת לעזור לילדים במרכז, ובראשון חוזרת הביתה. הם יורים בעיקר בסופי שבוע, והילדים צריכים אותי עם הנכדים.

קודם היו באים אלי, כי יש גינה ויש לאן לטייל. אהבתי שכולם באים, פותחים שולחן, משחקים על הדשא, זה נחמד. בסופו של דבר, המגורים בגליל נראים אולי קסומים, אבל זה מרוחק מכל התרחשות עירונית, מרוחק ממרכזי תרבות וקרוב לגבול. באים לפה לנוח. בשנים עברו היו קטיושות, לא ממש פחדנו כי היינו רגילים. שמעו את היציאה שלהן, זה מי נשיפה ארוכה כזאת, ואת הבום בקצה. בדרך כלל זה עבר אותנו לא פגע בכלום. נראה שעכשיו זה רציני יותר ופוגע יותר. כמובן שאי אפשר שיבואו לבקר עם הנכדים. זה מסוכן.

מפחיד. אנחנו עם למוד מלחמות, אנחנו לא עם פחדן. בטח לא מי שגר בסביבה הזאת, שהיא קצת יותר קשוחה מהעיר. אבל המלחמה הפעם שונה. האויבים שלנו מרושעים יותר. יש להם נשק מתוחכם והם רוצים להשמיד אותנו. זה מגוחך שיש להם תמיכה עולמית רחבה עם האג'נדה הזאת, אבל אנחנו צריכים להבין שזה מה שיש. אויב אחר מכל מה שהכרנו.

אם אני סומכת על צה"ל? בוודאי, יש לי ברירה? אין לנו צבא אחר ולא ארץ אחרת, וזה נכון שגם הצבא שלנו התקדם והשתכלל, אבל אנחנו במערבולת, ולא בדיוק ברור מה קורה פה ומי מנהל את זה. נראה לי שלא תמיד עשים במדינה החלטות בלב נקי ובאמת מתוך אהבת הארץ. לפעמים נדמה לי שמקבלי ההחלטות חושבים יותר על כסף, על מעמד, על עצמם מאשר על המדינה וטובת האזרחים.

אם אני כועסת? כרגע אני בעיקר חוששת. אפשר להגיד מפחדת שתהיה מלחמה גדולה בצפון ולא נדע איך לצאת ממנה. אני מניחה שעוד אכעס. עכשיו אני עוד יותר מדי מפחדת מכדי לכעוס. כשאני מדברת עם חברים חלק חושב כמוני, ואחרים מאמינים שיש פה מנהיגות ודרך, אבל כולם מפחדים. מה יהיה על המדינה שלנו? למה כל הזמן צריכים למות פה למען המולדת ואי אפשר לחיות בשקט. ומה אם תהיה מלחמה גדולה בצפון? זה יהיה נורא".

שיישארו קרוב אלי ולממ"ד

רעות לא נותנת לילדים להתרחק מהבית. "שום קייטנות בעיר אחרת ושום בלגן. שיישארו קרוב אלי, קרוב לממ"ד. הילדים לא רגועים. יש בכי בלילה, הילדה מתעוררת עם סיוטים, וגם אני. לא פשוטה לנו התקופה הזאת. עד לא מזמן גרנו בקיבוץ ליד הגבול. הכל היה בסדר, כבר שנים שיש שקט יחסי.

כשהתושבים החלו להתפנות אנחנו נשארנו עוד קצת כי לא חשבנו שזה יהיה מסוכן. זה לקח יומיים, ואז החלו האזעקות והבומים וכיפת ברזל ונפילות בשדות והרבה פחד. המון פחד. אני לא חושבת שמי שלא עבר את זה יכול להבין מה זה. תחושה של חוסר אונים, הרגשה שאת קטנטונת חסרת כל שליטה ואין לך מה לעשות. הרעש המפחיד וההיסטריה הכללית משפיעה על הכל. ברור שזה משפיע על הילדים, אבל גם על היחסים בזוגיות, על האינטימיות, על הקשרים בכלל.

מאז שהחלה המלחמה אנחנו רק במתח ובצעקות. אין שלווה. עבדתי בחנות בישוב הסמוך, ומאז שהחלה המלחמה החנות סגורה ואני בלי עבודה. בעלי עובד בהסעות, העבודה ירדה מאד אבל יש עוד קצת, מה שמאפשר הכנסה קטנה. עברנו לנהריה, כי שם העבודה של בעלי וגם כדי שהילדים יוכלו להיות במסגרות לפחות עד החופש הגדול. נכון שנהריה היא גם לא מקום הכי בטוח אבל זה התאים כי יש לי פה חברים, ויש לילדים חברים אז נוח ככה.

בשנים עברו היה קשוח בנהריה. אני כל הזמן חושבת מה יהיה אם תפרוץ מלחמה בצפון. מה יהיה? אולי נצטרך לצאת לגמרי מהאזור, נהיה כמו הפליטים שרואים בטלוויזיה, סוחבים שקים עם דברים ומחפשים אוהל לגור בו. אני לא יודעת איך נתמודד כלכלית בלי עבודה ובלי הכנסה. הלוואי שכבר יהיה שלום ונוכל לחזור הביתה".