80 שנים של ציפייה…
80 שנים תמימות אני מצפה למפגש עם דו -חי משונה ששמו סלמנדרה וטרם עלה בעיני לראותה פנים אל פנים. בילדותי למדתי לדעת מאבי ועוד יודעי דבר שסלמנדרה היא חיה קטנה דמוית שממית הבולטת בצבעי צהוב ושחור בוהקים, שאמורה להימצא בכל שלולית או מקווה מים מראשית עונת הגשמים, ובתנאי רטיבות אלה היא מתכננת להטיל ביצים מהם יבקעו ראשנים בראשית מחזור חיים, בדומה לצפרדע שהיא קרובה רחוקה שלה.
"לא תמו הסלמנדרות"
תיארו אותה כחיה נרדפת שכמעט נכחדה מארצנו, ואני התעקשתי להוכיח כי לא תמו הסלמנדרות מן הארץ והודעתי לכל המעוניין לשמוע, על כוונתי לחפש אותן על הכרמל.
"הזמן לצוד אותן"
"זה הזמן לצוד אותן"- הסכים עמי אבא והוסיף –"אולי לגדלן כחיות מחמד
בדומה לחלזונות ולצבים שלך". לילד חיפאי שבמרחק כמה דילוגים מדירת
מגוריו העירונית, היה מגיע לנקיקים ושלוליות שקיבצו את מי הגשמים
הראשונים ששטפו את הר הכרמל, הפך צייד הסלמנדה לתכנית פעולה לחורף
הקרוב.
חיפוש בספרים
עדיין לא ידעתי שצפוי לי, ממש לפני הציד, מפגש עם סלמנדרה רושפת שהתחבאה בספר חבוי בדירת משפחת רוזין, הם שכנינו המשכילים (והזכורים לטוב, בשל תרומתם לסיפור זה).
אבל לא נקדים את המאוחר. בגיל הגן למדתי קרוא והפכתי כילד סקרן וחסר ממון לבידור אחר, לתולעת ספרים שחיסלה כארבה המתנפל על שדה חיטה את כל מה שמצאתי בסביבתי ובהם ספרי לילדים דוגמת "המסע אל האי אולי" או- "סיפורי קארל מאי", לאחר מכן בלעתי את תכולת ספרי הילדים בספריית ההסתדרות ברחוב החלוץ בחיפה.
ספרים ישנים צהובי דפים
ואז, פניתי לספרים שמצאתי בדירת השכנים החביבים שגרו בקומה מתחתינו. אלה היו ספרים ישנים עבי כריכה, צהובי דפים שנוטים להתפורר ומריחים מיושן, ברובם אכוליי תולעים שאיש לא הפריע מנוחתן. ספרים מוזנחים אלה, עמוסי מידע שאיש לא התעניין בו עוד, מצאתי זרוקים באי סדר בתחתית מזנון שבסלון הדירה. יושב על הרצפה ונסתר מעיני בעלי הבית ע"י מפה שגלשה מן השולחן הצמוד למזנון, צברתי, באופן אקראי, מידע חסר ערך להמשך חיי הבוגרים. יש אומרים שהמידע הזה בזבז תאים אפורים שנועדו לשרת צרכים חשובים להמשך החיים, ובמקרה שלי צרכים מקצועיים של קצין מודיעין, משפטן וקרימינולוג, אך זו סברה שלא הוכחה מדעית עד עצם היום הזה.
שושנה לבנה • שושנה אדומה
אכן כבר לפני 70 שנים נחשף מוחי לגיבוב של ענייניים משונים שהקנו לי מעמד של בעל ידע כללי, בהם, לדוגמה, מלחמת השושנים שהתרחשה באנגליה בין השנים 1455 ל-1485 , והתנהלה בין בית לנקסטר, שסמלו היה השושנה האדומה, לבין בית יורק, שסמלו היה השושנה הלבנה. אני אהבתי יותר את הסמל הלבן. אהבת הפרחים גררה אותי להתעמק בסיפורי דמים שהסתיימו בהתזת ראשים ב"מגדל של לונדון" המוכר גם מסרטים, למי שאינו קורא ספרי היסטוריה מתפוררים.
סלמנדרה רושפת
דוגמה מוזרה אחרת שמצאתי בתחתית המזנון הייתה ספר של מלומד אנגלי שכתב בספר מדעי פרק על "אלכימיה וחיות מיתולוגיות". בגילי הרך וגם בגלל אי ידיעת השפה האנגלית והתעלמותי מן הנוסחות הכימיות שהייתי עתיד להכיר כעבור שנים, יכולתי להתרשם רק מרישומים מפחידים שכלל ספר זה, רישומים בגוון אפור שחור ובמיוחד, רישום אחד של סלמנדרה עולה בלהבות, ציור משנת 1629. לחיה הנשרפת הזו, חסרת המזל ומוכת הגורל ולכל בנות מינה שהפכו לזן נכחד, מוקדש סיפור זה בגעגוע שטרם ידע מימוש.
אותיות מקודשות למילים טמאות
קשה להעביר תחושת פחד בסיפור קצר, ובמקום להרוס סיפור קצר בעודף מילים על הסבל שגרם לי עינוי החיה, אני מעדיף להראות לקורא את התצלום שהבאתי לבדיקת יועץ הסתרים שלי – ר' שנורמן, האיש שדאג לשלב קצת רוחניות וחמלה בילד החילוני שנהג לבקרו בבית הכנסת הכורדי. ר' שנורמן זכור לי כיהודי עטור זקן ועטוף בטלית, שהיה יושב באולם הקטן של בית הכנסת הכורדי הצמוד לביתנו, ובשעות שהכורדים עסקו במלאכות לפרנסתם הוא היה עומל במלאכת הקודש של תיקון ספרי תורה וביתרת הזמן גם כותב תפילות שמע ישראל למזוזות. ממנו למדתי לכתוב אותיות עבריות מקודשות למילים טמאות כמו "שרץ". ר' שנורמן לימד אותי כתיבה תמה על שלטים כמו "ואהבת לרעך כמוך" ו"אם אין קמח אין תורה", שאיתם קישטתי את הכיתה.
"חיה טמאה"
עם המעשה הזה זכיתי בכבוד וייחסו לי, שלא בצדק, תכונה של מרעיף אהבה על סביבתי.
ר' שנורמן התבונן ברישום הסלמנדרה בלהבות, ומבט עצוב נשקף מעיניו. "זה ציור של חיה טמאה", אמר ופתח בהסבר שאת תמציתו אחלוק עמכם.
"שים לב" סיכם עבורי ר' שנורמן: "הסלמנדרה עלולה להרעיל מים או יין שבתוכם טבעה ואפילו נוזל ששתתה ממנו, הופך לרעיל. סופר אנגלי בן המאה ה – 13 תיאר כיצד שתייה מפלג מים שבו הייתה טבולה סלמנדרה, גרמה למוות של ארבעת אלפים חיילים ואלפיים סוסים מצבאו של אלכסנדר הגדול".
כל זאת שמעתי, ומה שקלטתי גרם לי לזעזוע של ממש ולשינוי תוכניות פעולה.
חשך עלי עולמי
חלפו שנים, הסיפורים המפחידים הלכו ונראו לי, ממרום גילי, סיפורי אגדה שמנציחים חרדות שנועדו לחזק שליטה בבני אדם נבערים. כיום אני חושב שמדובר בייצור אומלל, שניזוק מתיאוריות על יסודות הבריאה שעברו-חלפו מן העולם. יש בהתייחסות לאיום האש ולהרעלות, הגזמה נוראית, אבל בילדותי, בשעה שהקשבתי ל-ר' שנורמן, חשך עלי עולמי. נסחפתי עם אימת סיפוריו וגם הרישום שמופיע כאן לפניכם, החריד אותי.
באותם רגעים התנפץ החלום, והחלטתי להסתפק בגידול השבלולים והצבים במרפסת ביתי, ובה בעת התחייבתי, ביני לביני, לחפש סלמנדרות על הכרמל, חורף אחר חורף, עד שיתמזל מזלי ואמצא יצור נדיר זה. למען האמת, הייתי מוכן להסתפק בסלמנדרה אחת יחידה.
התגלית
במשך שנים בדקתי שלוליות רבות על הכרמל, בסמוך להדר הכרמל, ולא גיליתי דבר.
כעבור שנים רבות, שבמרוצתן זכר הסלמנדרות התפוגג במוחי הבוגר, נתקלתי בידיעה בעיתון "הארץ" שהציתה בי מחדש את העניין בסלמנדרות.
בכתבתה של נעה שפיגל מ-14/3/2018 נאמר כך:
"עשרות סלמנדרות התגלו בוואדיות בכרמל, על אף שהדו־חי נמצא בסכנת הכחדה. סקר של החברה להגנת הטבע, רשות הטבע והגנים ואוניברסיטת חיפה מצא 62 סלמנדרות בוגרות בוואדי, שלא נבדק בשנה שעברה. בוואדי אחר, שבשנה שעברה נמצאו בו 28 סלמנדרות, אותרו השנה 27 פרטים, 18 מהם היו בוואדי גם בשנה שעברה, ותשעה היו חדשים. בסוף דצמבר תועדו בוואדיות גם ראשנים של סלמנדרות…"
שחור עם נקודות צהובות
זיהוי מדויק של מיקום סלמנדרות על הכרמל מתרחש ב-חרבת סומקה, אתר ארכיאולוגי בפארק הכרמל, מדרום לכפר הדרוזי דלית אל-כרמל, שיש בו כפר קדום של חקלאים יהודיים ובו בורות מים רבים. בימי הגשמים מתמלאים הבורות במי גשמים, ואפשר לגלות בהם סלמנדרות כתומות, דמויות לטאות, שצבען שחור ועליהן נקודות וכתמים צהובים. כמה קבוצות מטיילים רוכבי אופניים הגיעו, ראו ודיווחו.
"כלב-אל-מויה"
במהלך עונת הקיץ, חבויה הסלמנדרה, מאחר שהיא זקוקה לרטיבות. בחורף יוצאת היא לבריכות המים, שם היא משריצה את וולדותיה הראשנים ושוב חוזרת ליבשה. התופעה, לפיה היא נעלמת וחוזרת עם צאצאים, הביאה לכך שהדרוזים תושבי הסביבה, חושבים אותה לילידת "הרעם והברק". הדרוזים מכנים את ולדות הסלמנדרה – "כלב-אל-מויה" – כלבי המים, ואת הסלמנדרה -"אבו רפלין" – "אבי השלוליות". באגדות עמים אחרים, הסלמנדרה החסינה לאש, נמצאת במעבה האדמה, ומן האש הפורצת ממנה מופעלים תנורי נפחים ברציפות למשך 7 שנים.
לשמור על הסלמנדרה
בעיה קשה בעניין השמירה על הסלמנדרה, המצויה בסכנת הכחדה, היא פגיעותה ממים שניזוקו מחומרים מדכאי בערה, המפוזרים ממטוסים המופעלים במשימות כיבוי שרפות. הנזק נגרם כאשר חומרים אלה מגיעים אל בורות מים או אל מאגרי מים, שבהם חיות סלמנדרות. מעקב חוקרים מגלה כי ישנה האטה בתנועותיהן וירידה בכמות בעלי החיים המצליחים להתרבות ולגדול בתנאי מצוקה. בדומה לתחושה הקשה שעולה ברבים כאשר מדווחים מקרים על נשרים שהורעלו, אוהבי סלמנדרות כמוני חרדים לגורלן, כאילו היו הן חיות מחמד, ותומכים בכל פעולה שעשויה להביא לצמצום הנזקים לדו-חי זה.
לראות אותה
מומלץ לנסוע לפארק הכרמל בימי החורף, לבקר באתר היישוב היהודי, ולקוות לראות סלמנדרות בקרבת בורות המים, לאחר סדרת ימים גשומים; אולי יתמזל מזלכם ותזכו למה שאני החמצתי.
זכרו: מותר להתבונן אך לא לגעת. הסלמנדרה היא חיה מוגנת, הנמצאת בסכנת הכחדה ואסורה בציד.
מקסיםםםםםםם
קראתי בשקיקה עד הסוף
וממליץ לחבריי לקרווא
לשלומה יובל, קראתי את כתבתך על הסלמנדרות, בשקיקה. אהבתי את סיגנון הכיתוב,אשמח לקרוא עוד סיפורים שלך. בריאות שלמה, והמשך ליצור. שבת נעימה. תודה עירית.ל. ??♀️
תודה רבה על הסיפור המעניין ומרחיב הדעת, שמחתי ללמוד עוד אודות היצור המרתק הזה, ועשית לי חשק לצאת ולחפש אותן בעצמי.
תמיד אהבתי בעלי חיים ובילדותי הייתי נוהגת לצאת לשלוליות ולצוד בהן ראשנים …קיוויתי לגדל צפרדעים כחיות מחמד. (בנוסף לכלבים, חתולים, אפרוחים, תוכים, אוגרים וכל היתר…)
היי איריס, עושה רושם שיש לך פינת חי מגוונת ועשירה. שלל בעלי החיים מסתדרים בטוב אחד עם השני ? או שזה דורש הרבה עיסוק וטיפוח בעלי החיים ?
בילדותי על הכרמל, גידלנו אחי ואני כל חיה אפשרית בבית. אמא תמיד שתפה פעולה. בצד כלבה וחתול ו-7 צבים שגדלנו בביתנו ברח' אוליפנט, מעל לואדי בו נמצאת בריכת מכבי, הביא אחי יום אחד סלמנדרות שמצא בואדי. זה היה בשנות ה-50 של המאה שעברה. שנים אח"כ, בהיותי מורה לביולוגיה בבית הספר הנמצא באותו ואדי, ניסיתי למצא עם תלמידי סלמנדרות. כמובן שלא מצאנו להן זכר. ככל שהבתים התקרבו לואדיות, כך נעלמו בעלי החיים.
הקורונה והסגר בעקבותיה, הוכיחו שבעלי החיים שנעלמו, קיימים אך רחוקים ככל האפשר מגורי בני האדם. לא כולם גדולים ו"גיבורים" כמו חזירי חיפה.
מענין מאוד, כתוב באופן מרתק וחשוב להגן על הסלמנדרות היפות והסביבה הביולוגית בכלל
אהבתי את הכתיבה שריתקה אותי עד סוף הכתבה ( לא שארוץ לחפש סלמנדרות אבל שמחתי על העשרת הידע שנכתב בחן )
נהנתי מאוד מאוד ממך שלמה.
סיפור מעניין מר שלמה יובל.שבת שלום
נהניתי מאוד לקרוא. עתוב יפה ומעניין.
עופרה.