מרחבים במשבר • מוזיאון חיפה לאמנות • ללא תשלום ביום הפתיחה

דנה גור-קרן (צילום: דנה גור קרן) מוזאוני חיפה

אשכול תערוכות חדש במוזאון חיפה לאמנות החל מתאריך 5/9/2020 

פורסם על ידי ‏מוזיאוני חיפה | Haifa Museums‏ ב- יום חמישי, 27 באוגוסט 2020

לראשונה בישראל ובעולם כולו (בדקנו ..) מוזיאון יקדיש את כל חלליו לתערוכות בנושא משבר הקורונה. 

מוזאון חיפה לאמנות יפתח אשכול תערוכות חדש , ובו  9 תערוכות שיציגו את החוויה המטלטלת שעברנו ועדיין עוברים בחודשים האחרונים: 

על מרחב שהצטמצם , על תחושת חוסר הוודאות הבילתי נסבלת , על האמביוולנטיות ביחס למשפחה שמצד אחד היא עוגן ומצד שני היא סיר לחץ , על נשים שהסגר הפך את חייהם לגיהנום וחיו בצל הסכנה , על הפלישה של הטבע לעיר, ועל השתלטות המרחב הוירטואלי על חיינו,  וכל מה שאינו בלב הדיווחים החדשותיים היומיומיים  . 

ביום הפתיחה, 5/9/20, הכניסה למוזיאון ללא תשלום 

אוצרות: סבטלנה ריינגולד, יפעת אשכנזי, לימור אלפרן זרד, ענת מרטקוביץ’, שגית זלוף נמיר, לינה פלאח

קיומנו השברירי

משבר הקורונה, על השלכותיו המרובות, הציף על פני השטח את קיומנו השברירי. לצד החששות ותחושת אי־הוודאות, בתקופה זו טמונה גם הזדמנות להתבונן לעומק דרך הסדקים שנפערו ביסודות קיומנו וכך לבחון אותם מחדש, גם אם המפגש לא נוח ומטלטל. 

אשכול התערוכות • “מרחבים המשבר”

אשכול התערוכות “מרחבים המשבר” מבקש לבחון את המרחבים המוּכרים שהופכים למתעתעים וזרים בשעת משבר. עבור רבים המשבר הנוכחי חשף תחושה של אמביוולנטיות ביחס למרחב הביתי והמשפחתי, המשמש עוגן אך גם הופך לסיר לחץ מבעבע ומחניק, ומכאן ההתייחסות למרחבים קיומיים שונים שנִבְעו בהם הסדקים בעקבות המשבר העמוק שאנו חווים.

בחלקן מהתערוכות בולט העיסוק בערעור על מושג הבית כמרחב בטוח של פרטיות ומשפחתיות. באחרות מופיעה התייחסות למרחב של הגוף, הנתון לפיקוח ולמשטוּר ממסדי בזמן מגפה. גם גופה של האישה, המזוהה עם הבית, הופך לפגיע יותר בזמנים של הסתגרות. לצד זאת, בנוסף יעסוק האשכול בגבולות המתערערים בין האדם והטבע, עם פלישת בעלי החיים למרחבי הקיום האנושיים בימים של סגר. ולהשתלטות העולם הווירטואלי בזמן הבידוד, עד כדי התנתקות מחוויה הגופנית הממשית. 

אשכול התערוכות החדש נוצר כתגובה מיידית למשבר שפוקד אותנו. יוצגו בו עבודות מתקופות שונות של האמנות הישראלית, לצד עבודות עכשוויות, ועבודות שנוצרו ממש בחודשי המשבר. 

אין חלונות

בתקופה זו, כאשר כה רבים מאיתנו חוו כיצד זה להיות מסוגרים לבדנו בחדר, אפשר שזהו הזמן להתבונן בתיאורים של “חדרי זוועה” המוכּרים לנו מתולדות האמנות. לאורך ההיסטוריה של האמנות אנו פוגשים דימויי חדרים ריקים ומנוכרים, שבהם שוררת רוח של בדידות, ארעיות ופחד. מקום היסטורי מיוחד שמור לתיאורי החדר האטום למיניהם – חללים ללא חלונות או דלתות, כמו התא, הקבר, הכנסייה, התיאטרון, חדר הקריאה או חדר האוסף. מרחבים אלה אינם מאפשרים מבט החוצה אלא רק מאירים את מה שנמצא בתוכם. 

בזיקה למסורות אלו, בגרסה העכשווית, תערוכה זו מבקשת לבחון את תחושת האימה המקננת לפתע בחדר המוכּר והבטוח, שעל אודותיה כתב זיגמונד פרויד במאמרו המפורסם “האַלביתי” (או “המאוים”). האמנים הישראלים בני־זמננו המציגים בתערוכה עוסקים באופנים שבהם חודרות אל הסביבה היומיומית של החדר תחושות של מועקה, חרדה ואימה. 

במאמר שנכתב לא מכבר, שואל גדעון עפרת: “זוכרים את ‘חדרי המילוט’ מאותם הימים שקדמו למגפת הקורונה? זוכרים כיצד ננעלנו מרצון בחדרים רק על מנת להיתקף בחרדה ובמאמץ נורא להימלט מהם? כאילו לא די היה לנו ב’חדרים הרעים’ של ה’אַל־ביתיות’. והנה, עתה, אויה, ננעלנו בעל־כורחנו בחדרים סגורים. הקשישים והבודדים שבינינו, כלואים בין ארבע קירות, עושים ככל שביכולתם לגרש את הרוחות הרעות, במאמץ נואש להפוך ‘חדר רע’ ל’חדר טוב’. האמנות המודרנית לא מותירה להם תקווה רבה מדי”.

אלביתי ישראלי

מירב הימן, סלון, קרדיט (צילום: מירב הימן)
מירב הימן, סלון (צילום: מירב הימן)

“עידן החרדה”, “תרבות הפחד”, “חברת סיכון” ועוד מונחים אלה מאשרים את מרכזיותו של רגש הפחד בזמננו. השימוש הגובר במונח “בסיכון” מבליט את נטייתה של התרבות העכשווית להתייחס לקשת רחבה של תופעות כמאיימות ומסוכנות. האמנות מגיבה לאקלים זה הן במישור הפרטי והן במישור הקולקטיבי בזיקה למגוון איומים הקשורים לאלימות, לכוח פוליטי ועוד.   

המגפה העולמית, שהשאירה את כולנו “קבורים” בביתנו, מזמנת התבוננות מחודשת ביצירות שחוקרות את חרדות היומיום ובוחנות את הביתיוּת כנוף מאיים. התערוכה מבקשת להתייחס לאיום שממלא את המרחב המוכר בעבודות של אמנים ישראלים מדורות שונים. החקירה של התפשטות הפחד והזרוּת המאיימת, על השלכותיה החברתיות־תרבותיות, מתבססת על מגוון יצירות הכלולות באוסף מוזיאון חיפה לאמנות. 

המונח “אלביתי” נדון במסתו החשובה של זיגמונד פרויד מ־1919: “Das Unheimiliche” (מונח המתורגם גם כ”מאוים”). מונח זה מתאר מצב שבו דבר מוּכר הופך לזר ומאיים. האלביתי מפחיד ומטריד משום שהוא מתעתע ומחזיק בשתי המשמעויות בו־זמנית. הוא חוויה מוּכרת המסתירה סוד, דבר לא ידוע, או שהוא מכסה על עקבות של משהו ידוע שהודחק. את ה”ביתי” תיאר פרויד במונחים אינטימיים ואימהיים, בזיקה לגוּפה של האם.  

היסוד האלביתי טמון בבסיס המחשבה היהודית ביחס למקום. יסוד הזרות התפתח מכורח תודעה גלותית שדבקה בכתובים כעוגן חלופי לארץ והדגישה את מטענו המטפיזי של המקום. באמנות הישראלית מוטבעת הזהות החצויה, הנעה בין עיגון במקום הישראלי כמרכיב מרכזי בהגדרתה, לבין חוויה של גלות וזרות. המקום הישראלי מכיל מרכיבים אלביתיים ברורים, כביטוי של יסוד זהותי “ביתי” שהתערער והפך לזר. 

היצירות המוצגות בתערוכה מעוררות רושם אלביתי באמצעים ובדימויים שונים, המתייחסים לחללים ריקים ומאיימים, לדימויי כלאיים של בתים רדופים או לחוויה של חוסר התמצאות והזרה. מתוך אלו עולה תחושה מעורערת ביחס למה שמוגדר כמקומי וכ”ביתי”.

חלב שחור / בלו־סימיון פיינרו

טקסט: ד”ר דניאל ויימן

במיצב חלב שחור בלו־סימיון פיינרו מזמין את הצופה לצפות בעבודה דחוסה בפריטים אך בעלת מאפיינים מינימליים, המדגישים ממד אוניברסלי. שמן המכונות השחור והרעיל, הנראה מאיים ומרתיע, נמצא בתוך כלי פורצלן לבנים ועדינים שקישוטיהם אינם מופרזים. השולחן והכיסאות קשורים לעבר, לחדר ההסבה בבית הוריו. זהו עולם נשכח – בית שאיננו ממתינים בו לסעודת רפאים, שכבר לא תתקיים. אווירת ההיעדר והאיִן בעבודה זו ממשיכה את המיצב שייך לשום מקום וזמן אחר, שהוצג בביאנלה בוונציה ב־2019 כאשר פיינרו נבחר לייצג את רומניה. 

במשך שנות עבודתו פיינרו מתמודד עם מושג הבית, עם הזהות האישית והקהילתית ועם מרכיבי הזיכרון באמצעות שימוש בחפצים אותנטיים. הוא משבש את תפקודיהם או יוצר אובייקטים חדשים בהשראתם. במיצב חלב שחור מודגשים מאפייני הניגודיוּת, שבה מרכיב אחד מבטל את השני ואינו מאפשר חיבור. מתח זה מכניס את הצופה למצב ייחודי, לרגע מטפיזי או מיסטי כמו בליקוי חמה, שבו הדבר המוּכר והמובן מאליו חדל לרגע להתקיים ומערער על המוסכמות והתובנות. כותרת העבודה נקשרת לשיר הידוע פוגת המוות של המשורר פול צלאן: “חלב שחור של שחר אנחנו שותים […] כורים בור קבר ברוח שם שוכבים לא צפוף…” (תרגום: שמעון זנדבנק). 

פיינרו מנהל דיאלוג יצירתי במשך שנים רבות עם סופרים ומשוררים, כאשר צלאן הוא אחד הבולטים שבהם. המפגש עמו מתבטא בשילוב ניגודים, בזיהוי מציאות סימבולית בתוך ההוויה היום־יומית ובחיבור טעון בין חילוניות וקדושה. בדומה לצלאן, פיינרו עורך מסע חיפוש סמלי אחר מפת ילדותו וכמֵה למצוא “מקום שאינו מקום”. בתהליך זה פיינרו משלב אובייקטים ודימויים, היוצרים מסע פנימי וחיצוני בחיפוש אחר אותה זהות ואותו מקום.

תחושת האיום על הביתיוּת, המשפחתיוּת שמתערערת וחדלה להתקיים והחיבור למשורר פול צלאן מעוררים אסוציאציות בנושא השואה והחיים שנגדעו באחת. החפצים, המעידים על עבר עשיר ומלא, נותרו בודדים כמו עדות אילמת לחיי הפרט ולחיי משפחה וקהילה עשירים.  

למיצב חלב שחור יש משמעות בהתייחס למציאות העכשווית. מבנה המשפחה ו”הסעודה המשפחתית” כבר אינם דברים מובנים מאליהם ומושג “הבית” שוב אינו דבר מוסכם. מאז שפרץ משבר הקורונה, המרחב הביתי הפך עבור רבים לבית כלא, לסיר לחץ של קיום פרטי ומשפחתי. לאור המצב האנושי הייחודי אפשר לבחון את המיצב כקפסולה, כתא משפחתי ואנושי העונה על צרכים פיזיים וביולוגים ועל השאיפה לחוש קרבה אנושית, משפחתיוּת ושייכוּת. כתם השמן השחור בכלי החרסינה הלבנים מעיד על עתיד אנושי לוט בערפל. זהו מעין “תא חילוץ” בחללית אנושית שאיבדה את הדרך, קפסולה שמכילה כֶּשֶׁל המאיים למוטט את העבר היציב והמוּכר ולערער על היתכנות העתיד.

המיצב חלב שחור מציע מטפורה של חרדה קולקטיבית גלובלית ולאומית. הרגע שבו נסדק החיבור בין העבר והזיכרון לבין הבטחת העתיד הוא הרגע שבו הביתיוּת מתערערת וכושלת; זהו מצב שבו ההומניזם ניצב בפני משבר, ושבו ערכים אנושיים מובנים מאליהם קורסים ומציבים שאלות פתוחות ומאיימות. 

בלי סוף?

אוצרת: יפעת אשכנזי

בחודשי הקורונה קיבלנו מכל עבר בדיחות, סרטונים ומֵמִים (memes). הוואטסאפ, הפייסבוק והאינסטגרם התמלאו בבדיחות שניסו להעלות חיוך על הפנים ולהפיג, ולו במעט, את הדיכאון והמשבר שהתלווה לבידוד החברתי ולמצב הכלכלי. קבוצות וואטסאפ ופייסבוק רבות נפתחו גם על ידי אנשי מקצוע מתחומי הרפואה והטיפול, שביקשו להקל על שגרת היומיום הקשה, ובעזרתן התאפשר למשתתפים לחוות רגעים קטנים של צחוק וסולידריות. 

ההודעות, בדיוק כמו הווירוס עצמו, היו מדבקות. הן עברו באמצעות הטלפונים הניידים מקבוצה לקבוצה, מאדם לאדם, ללא הפסק. ההתפשטות הייתה ויראלית ועמוסה, כחלק בלתי נפרד מן ההתמודדות עם המשבר המשותף, עם הבדידות ועם הייאוש. כך לעיתים התעוררה בקרב רבים תחושה של אופטימיות לימים קלים וחופשיים יותר. 

בתערוכה זו תוכלו למצוא את אותן בדיחות. עם רובן כנראה תזדהו בעצמכם. בתקופה קשה זו –  שבה רבים מאיתנו חוו, ועדיין חווים, מציאות של אי־ודאות, חרדה וחששות כלכליים – הצחוק וההומור שומרים עלינו ועל שפיותינו. הם מצליחים לאחד אותנו לקבוצה אחת עם מכנה משותף: כולנו מייחלים לחיוך ותקווה. 

לצד זאת, התערוכה עשויה לעורר שאלות נוספות: מהו הווירוס בעצם? האם ייתכן כי בזמן שניסנו למגר וירוס אחד, העברנו הלאה וירוס אחר – הווירוס המדבק של ההתמכרות למסכי הטלפון ולהודעות? האם בזמן שאנחנו שומרים על עצמנו מהידבקות במחלה הפיזית, אנחנו בעצם לוקחים חלק אקטיבי בהדבקה נוספת, זו התודעתית? ואולי זוהי בכלל מגפה משמעותית לא פחות, שתישאר איתנו הרבה אחרי שמגפת הקורונה תחלוף? 

זרוּת נשית

אוצרת: לימור אלפרן זרד

מריה רוזנבלט (צילום: מריה רוזנבלט)
מריה רוזנבלט (צילום: מריה רוזנבלט)

בשיח האמנותי והתרבותי מתקיים דיון נרחב על אודות נשיות ופמיניזם – בעיקר בהתייחס לסוגיות של הגוף הנשי והמבט הפטריארכלי עליו. כעת – על רקע מקרי האלימות הרבים כנגד נשים שדווחו בתקשורת בתקופת משבר הקורונה – נושא זה מקבל משנה תוקף והוא בעל חשיבות רבה.  

התערוכה מפנה מבט לסוגיית המרחב הנשי הביתי, המהווה “מיקרו־טריטוריה”. היא משקפת מנעד הנע בין תחושות של הגנה ואינטימיות ובין חוויות של אי־נחת ועמדה חתרנית. אנו עדיין חיים כיום בתרבות שתוחמת את החוויה המרחבית לפי מגדר. כמו הגוף הנשי, המרחב הנשי הוא פגיע ורגיש ומתאפיין בהגדרות המבחינות בין פנים חוץ ובחוקיות סדורה של נכון ודחוי, מותר ואסור. 

העבודות המוצגות בתערוכה מתמקדות בנופי הבית הנשי על תכולתם הפיזית והנפשית – בהתבוננות מן הפנים אל החוץ או מן החוץ אל הפנים. הדימוי הנשי לעיתים קיים במישרין ולעיתים הוא נוכח נעדר. בעבודות קיימת התבוננות מעמיקה בחיים עצמם – במרחבים המעוררים אמביוולנטית הנעה בין קרבה לזרוּת, בין כמיהה ופחד, בין אובייקט לסובייקט. הן מכילות חפצים ארציים אך סימבוליים כמו מיטה, ספה, חלונות וכלי בית שונים. חפצים אלו יוצרים תפאורה אינטימית ומוּכרת, ועם זאת מרחיקים אותנו ומשרים תחושה של מתח וחידתיות, הטעונים באסוציאציות שונות. עבודות אלו מתאפיינות לעיתים בקריאה מחתרתית, המביעה את המהות הנשית בזיקה למצבים גבוליים של אי־יציבות וקריסה במקומות המוּכרים ביותר. 

יובל חן פליטי אור

אוצרת: יפעת אשכנזי

פליטי אור (צילום: יובל חן) מוזאוני חיפה
פליטי אור (צילום: יובל חן) מוזאוני חיפה

כוכב התערוכה הוא “האביר האפל” של ממלכת החיות: העטלף. זהו יונק מעופף שנתפס כיצור אפל ומפחיד בעיקר בגלל מראהו והחיים הליליים שלו. בחודשים האחרונים, שבהם אנו בני האדם הקפדנו להישאר כמה שיותר בתוך הבית, התחלנו לשים לב לבעלוּת שיש לבעלי החיים על מרחבי החיים שלנו. בלילה, כשאנחנו לא שם, הם למעשה יכולים לעשות כרצונם ללא חשש להיתקל בנו וללא פחד שמא נחשוף את סודותיהם.

בתערוכה זו מוצגת סדרת צילומים חדשה של יובל חן – צלם עיתונות ואמן. פרויקט צילום זה, כמו פרויקטים אחרים של יובל, בוחן את האדם מול סביבתו – את מערכת היחסים האמביוולנטית שלו עמה, הנעה בין גישה אגואיסטית של ניצול והרס ובין רצון לחקור אותה ולשמור עליה. בשנים האחרונות מתגלים יתרונותיהם האקולוגיים של העטלפים: הם מפיצים זרעים של פרחים ועצים וכך יוצרים יערות גדולים חדשים. כמו כן, יש להם יכולת הדברה טבעית בכך שהם מדללים מזיקים ומצליחים להציל צמחים ולסייע לענף החקלאות.

סדרת תצלומים זו נוצרה בצל מגפת וירוס הקורונה, שבהפצתו הואשם העטלף. היא מאפשרת לנו להישיר מבט אל מערכת היחסים שלנו עם עולם הטבע ומעניקה לנו אפשרות להסתכל מכמה זוויות שונות על עולם זה. הסדרה, המשקפת מצב קיומי מורכב בחיינו, מעוררת אותנו לערוך חשבון נפש, להכיר מחדש ולהוקיר את העולם הרחב יותר, שאותו אנו חולקים עם יצורים נוספים. בתצלומי הסדרה ניסה האמן לשקף את תחושת החרדה הנלווית למגפה, ולכן הם מתאפיינים בגרעיניות ובתחושה של אי־ניקיון והפרעה. כך העבודות מערערות את מושג הזמן ורומזות על “על־מציאות” מבלי לתאר רגע ספציפי וברור.  

דנה גור-קרן (צילום: דנה גור קרן) מוזאוני חיפה
דנה גור-קרן (צילום: דנה גור קרן) מוזאוני חיפה

צעדי רדיפה עם ניתור בחצי פניה / מירב הימן

מירב הימן ממקדת את תשומת לבה בפערים שבין האידיאלי והקונקרטי, בין הווירטואלי והממשי, בין האישי והאנונימי, במטרה לחתור תחת הפנטזיה של מוסד הנישואין המקודש ושל מוסד המשפחה. ברוב עבודותיה היא משתמשת באביזרים, בעיצוב מסוגנן, במרכיבים גרוטסקיים, בהומור ובהגזמה בניסיון לייצר בו־זמנית תחושת היכרות וניכור. היא מעידה על עצמה כי היא מתעניינת ב”ריטואלים שהפכו למכניים ובשפת גוף מעוותת, אשר מעצימים רגשות של בדידות וניתוק”. 

יצירותיה של הימן עוסקות בעיקר בסיטואציות אנושיות מבוימות, שמופיעות באופן שכיח בחיים הפרטיים והמשפחתיים היומיומיים. היא מבצעת מניפולציה בסיטואציות הללו כדי להדגים ולחשוף – דרך אמצעים של הזרה – את היופי, את השבריריות ואת האומללות שאנו נוטים בדרך כלל שלא להבחין בהם בחיי היומיום. 

החיפוש האינסופי אחר ביתיות וחום הוא מוטיב חוזר בעבודותיה של הימן. במסגרת החיפוש הבלתי נגמר אחר הפנטזיה הביתית, מודגשים מאפייני חוסר השלמות שבתוך המערכת. הבית הופך למזבח שעל גביו אנו מקריבים את עצמנו ואת אהובינו עבור הגשמה של ערכים בורגניים. 

בסדרת התצלומים “אחות רחמנייה” (2000) הזמינה הימן אנשים זרים, שאותם הכירה בחדרי צ’ט באינטרנט, להצטלם איתה במגוון סצנות ביתיות אינטימיות. היא פגשה את המתנדבים לארוחה חד־פעמית – במסעדה, בדירה ריקה וגם בביתה. מידת החשיפה בתצלומים היא תוצר ישיר של מידת ההתקשרות שנוצרה במהלך המפגש. בסדרה זו הנוחות הפיזית והשקט הנפשי, המאפיינים את החוויה הביתית, מוחלפים בתחושת אי־נוחות גוברת מרגע שהצופה מבין כי מדובר באנשים זרים שחולקים עם האמנית את המיטה, את האמבט או את לגימת הקפה של הבוקר בפיג’מה. 

תמה זו ממשיכה גם במיצב הווידיאו בית הבליעה (2003), שלצורך הפקתו הזמינה הימן אנשים זרים להתחזות למשפחה ולאכול יחד ארוחה. המשתתפים התבקשו להגיע לבושים בצבע מסוים וסוגננו בהתאם לסט שעיצבה האמנית. הם חלקו ארוחה בת עשרים דקות, שצולמה בשוט אחד, ובמהלכה התבקשו שלא לדבר זה עם זה. התוצר הסופי מוקרן בהילוך אחורי מואץ, כאשר חמשת המוניטורים מציגים את הארוחות בו־זמנית וללא הרף. 

המשפחות הפיקטיביות שיצרה הימן מציגות מנעד של קונסטלציות משפחתיות אפשריות – החל במשפחה גרעינית מסורתית של אבא, אימא ושני ילדים וכלה במשפחה של שתי אימהות, דודה ושלושה ילדים. ההמחזה של הסצנה האינטימית הזו הופכת, לדברי האוצרת תמי כץ־פרימן, ל”כוריאוגרפיה חלולה שמדברת על בדידות ועל נתק […] כל ביס שהם לוקחים לפה נוגס באוטופיה של אחוות התא המשפחתי, האידיליה מופרת ומרגע לרגע הארוחה נתפסת כטקס האבסה קולקטיבי ריק מתוכן”. 

הבית נתפס כתמצית הדבר המובן מאליו – לחיוב ולשלילה. הימן מאתגרת את אותה חוויה, הנתפסת כמובנת מאליה לכאורה, באמצעות הדגשת ההיבט הפרפורמטיבי של חיי המשפחה והאינטימיות. תחושת הזרוּת האלביתית, שבה הדבר המוּכר נראה לפתע זר ולא מנומק, עוברת כאן גלגול נוסף: הזר הופך מוּכר והופך שוב לזר.  

בלו סימיון פיינרו, חלב שחור (צילום: בלו סימיון פיינרו) מוזאוני חיפה
בלו סימיון פיינרו, חלב שחור (צילום: בלו סימיון פיינרו) מוזאוני חיפה

נגוּפים

אוצרת: שגית זלוף נמיר

בין החודשים מרץ עד מאי 2020 הוכרז בישראל “מצב חירום”, שבו הציבור מצא עצמו תחת איום של מגפה חדשה ומתעתעת – דבר שהתבטא בשורה של הגבלות שהוטלו על ידי השלטון בדמות משטור גופני, בידוד וריחוק חברתי. כך ההתנהלות החדשה של תקופת הקורונה החלה לחלחל לחיי הציבור, כמו הווירוס עצמו שהחל להתפשט.

בתערוכה זו מוצגות עבודות של קבוצת צלמות וצלמים שנוצרו במהלך הסגר ושמגיבים להוויה החדשה אשר נכפתה עליהם. במצב קיומי זה הגוף הוא זירת המגפה; הוא נתון בסכנה ובו־זמנית הוא גם המסַכֵּן. ואכן, בכל יום תשומת הלב הופנתה אל הגוף: בדיקת תסמינים, מדידת מרחקים, שמירה על היגיינה והיזהרות מהדבקה טיפתית. אותה עודפוּת בעיסוק בגוף באה במקביל לקריאה לצמצום גופני: חבישת מסכה, לבישת כפפות, איסור מגע, בידוד, שמירת מרחק ועוד. האדם נדרש להסתגר בביתו. 

במשך שבועות צומצם האדם לכדי גוף ביולוגי. מנגנוני הכוח הפוליטיים הופנו כלפי הגוף החי והובילו לכניעה גלובלית תחת פיקוח ושליטה. בהקשר זה אפשר לציין את מאמרו השנוי במחלוקת “חיים עירומים” של הפילוסוף האיטלקי ג’ורג’יו אגמבן, שבו מתוארים חיים תחת איום של מגפה, המצמצמים את האדם החופשי למצב של חשיבה הישרדותית ושל הגנה בכל מחיר על הקיום הביולוגי – גם במחיר החופש. במהלך ימי הבידוד והסגר הקריאה לצייתנות הובילה להאדרת המרחב הביתי כמעוז מבטחים, אך עבור רבים ורבות הבית הפך למרחב של כליאה. 

הנגיף החדש הפך למגיפה; המגיפה הביאה עימה את “עידן הקורונה”, שבו מתקיים  פער בין אי־הנראוּת של הנגיף לבין הכוח העצום שיש לו על האדם. נוצר מחסור בדימוי, בייצוג של אותו וירוס נעלם שאי אפשר למפות או להמשיג. המציאות המדומיינת עולה בכוחה על המציאות הממשית, וכך ספקות מתחילים לצוף בתודעה. 

העבודות המוצגות בתערוכה מבקשות לגשר על הפער בין הממשי לבין המדומיין – ניסיון שהוא למעשה צורך אנושי בנראוּת. הדבר בא לידי ביטוי בהתייחסות לשלוש זירות עיקריות: המרחב הביתי הסגור, הגוף הממושטר ומערכת היחסים בין האדם לבין הטבע. בכל הזירות מתקיימת שאיפה דומה: לזכות ולו באשליה של אחיזה בממשי.

בתערוכה מוצגות עבודות פרי יצירתם של צלמות וצלמים הלוקחים חלק בסדנת המאסטר קלאס “גוף־אובייקט־דיוקן”, בהנחייתה של האמנית שגית זלוף נמיר. 

קווי אור פרושׂים באי־חלל של הנפש

אוצרת: ענת מרטקוביץ’

מיכה אולמן, בית משותף (צילום: סטס קורולוב)
מיכה אולמן, בית משותף (צילום: סטס קורולוב)

מפתיע לגלות שהמרחב הווירטואלי בנוי על עקרונות אנושיים תרבותיים עתיקי ימים. זהו מרחב זר, ללא טעם וריח, ללא רוח ושמש – מרחב בינארי המורכב בעיקר מצירופים־צירופים של המספרים 0 ו־1 ונחווה באמצעות תאורת הצג, המשמש חלון צפייה. ועדיין, כל ה”סביבה” הזו מושתתת על אותם עקרונות מתמטיים שמהם צמחה תפיסת החלל־מרחב והפרספקטיבה במאות הארבע־עשרה והחמש־עשרה. אל מול אשליה זו של מרחב מוּכר, המתפקד לפי חוקים שאנו יכולים להבין, ניצבת העובדה שבסביבה הווירטואלית אין קיום לגופנו, לחוויה הפיזית שלנו ולנקודת המבט עליו. 

במשוואה זו המרחב הממשי מכניע את עצמו לחוקים של הווירטואלי. דומה כי מרחב “נקי” זה מקרב אותנו לאלוהוּת או לנצחיוּת – הרי הרשת מאפשרת לנו חיים נצחיים בדמות אווטרים ופרופילים המתקיימים הרבה אחרי שהגוף הפיזי שלנו כבר איננו. למעשה, מרחב זה מסתמך על החלוקה העתיקה בין הגוף והנפש. במקרה זה הנפש היא מספרית, מסכית, נצחית ותבונתית. היא אינה צריכה את הגוף, היושב מולה מרותק וכמעט חסר מעש. 

אם האמת הנעלה והנצח נמצאים בתוך המסך, נשאלת השאלה: מהי החשיבות של העולם הפיזי הממשי? אנו חיים את חיינו בתוך לולאות משוב אינסופיות מול מסכים ומכשירים. בעוד הם הופכים להיות מרחב הפעולה העיקרי שלנו בכך שהם מתווכים את כל המידע וה”סביבות” שלנו – העבודה, הפנאי, החברה והמשפחה – נדמה כי העולם הסובב הופך להונאת עין ולתפאורה חומרית שטוחה. מצב זה הולך ומתעצם ככל שאנו מסתגרים יותר ויותר ביחידות המגורים שלנו, בניסיון להגן על גופנו.  

האמנים בתערוכה מגיבים לקריסת המרחבים, הממשי והווירטואלי, זה לתוך זה ולאופן שבו חוויית המוּכר גולשת אל תוך מצב של זרוּת. ההפשטה התיאורטית, המספרית והחושית הופכת בעבודות להפשטה של צבע, צורה וחומר, כאשר המרחבים המוצגים נעים על קו התפר שבין היומיומי ובין הפנטסטי.

האמנים:

דן אורימיאן, ברכה ביינ’ונידה גיא, מיה גורביץ’, פסי גירש, גד זהבי, איתי זלאיט, מיכל חלבין, בועז טל, אנה ים, לנה ליב, זיוה רון, מיכה אולמן, אילונה בלגה, נפתלי בזם, יוסל ברגנר, אביטל בר־שי, מיכאל גרוס, יהושע גרוסברד, עמי דרך ודב גנשרוא, אמירה זיאן, איתי זיו, רענן חרל”פ, יעל כהן, אוהד מטלון, בלו־סימיון פיינרו, שוש קורמוש, אלינה רום־כהן, רחל שביט־בנטואיץ, ברכה ל. אטינגר, דגנית ארטמן, חמוטל אתר, עודד בלילטי, לילך בר־עמי, ענבל ולדמן בן דור, יובל יאירי, מרתה ריגר, אנג’ליקה שר, מירב הימן, יובל חן, אייל אגיבייב, תמיר ארליך, מיקה חזן בלום, ברק חמו, מיכל לופט, אלינור סלומון, אלנה רוטנברג, איתמר שטמלר

שם התערוכה לקוח מתוך: וויליאם גיבסון, נוירומנסר, תרגום: דני פלג, אור יהודה: ספרית מעריב, 1994, עמ’ 65.

מוזאון חיפה לאמנות, רחוב שבתאי לוי 26, חיפה

שעות פתיחה:

  • ראשון ורביעי 10.00-16.00,
  • חמישי 12.00-20.00,
  • שישי 10.00-14.00
  • שבת 10.00-16.00

הגב לכתבה

אורח: כתובת האימייל שלך לא תפורסם • ניתן להירשם לאתר כאן למעלה ואז התגובה מאושרת באופן מיידי.