הבלוג של ירון חנן: דו-קיום בין עמים ואחדות העם

“דו-קיום בין עמים ואחדות העם בעידן של עצבים מתוחים וחשופים”

הבלוג של ירון חנן

אני כותב את המאמר הזה כשאני עדיין תחת הרושם של הלוויה הקשה בה השתתפתי אתמול מאוחר בלילה, הלווייתו של ניסים שון-כרמלי ז”ל- החייל הבודד מארה”ב שקשר את גורלו עם מדינת ישראל והעיר חיפה.
הלווייתו_של_שון_כרמלי_זל.jpg

הלווייתו של ניסים שון כרמלי ז”ל
היה מדהים לגלות עד כמה נענתה בצורה יוצאת דופן קריאה פשוטה ברשתות החברתיות מצידה של קצינת נפגעים בחטיבת “גולני”. היא פנתה לכל מי שיכול, שיכול ובמיוחד ל”מכבי חיפה” הקבוצה האהודה על ניסים, לבוא ללוות בדרכו האחרונה את החייל הבודד הזה, לתת חיבוק ענק להוריו האומללים שנחתו לאחר טיסה טרוטת שינה ומייסרת – מטקסס הרחוקה ונאלצו להגיע לפה לקבור את בנם הצעיר בבית העלמין הצבאי בנווה דוד.

איש לא האמין שכך יֵענה הציבור. כמעט כל קבוצות הווטסאפ ביחד עם המון קבוצות הפייסבוק, רשימות הדיוור באימיילים ולבסוף גם אתרי חדשות מקומיות וארציות באינטרנט – התגייסו לקריאה הזו לבוא ללוות את החייל הבודד ניסים שון כרמלי ז”ל לקבורתו בעיר הכרמל.
גם אני לא יכולתי לעמוד מנגד ביחד עם רבבות אזרחים שהגיעו לחלוק לו כבוד ולא להשאיר את קרוביו המעטים לבד ברגע הזה. ראיתי כמות אנשים מדהימה, שבאו מכל קצות הארץ, במיוחד מיישובי הדרום המופגזים וכן מהצפון, ואיתם כמובן המונים מתושבי חיפה וסביבתה. למרות השעה המאוחרת, הייתה פה הפגנת אחדות בעם והזדהות בלתי רגילה כאשר כמות האנשים שבאו היתה זהה לפחות לכמות שאני רואה כל שנה בטקס יום הזיכרון באותו בית עלמין צבאי.
שון_כרמלי_זל.jpg

ניסים שון כרמלי ז”ל
מדובר במפגן אחדות לאומי, ציוני וכל כך ישראלי שמתרחש כנראה בגלל צירוף של 3 נסיבות מרכזיות:
– העובדה המרגשת שמדובר בחייל בודד שקשר את גורלו ומסר את חייו לטובת המדינה שאהב.
– התחושות והרגשות של הציבור הישראלי (“העצבים החשופים”) במהלך השבועות האחרונים של מבצע “צוק איתן” ובמיוחד עם קבלת בשורות האיוב על החיילים והקצינים שנפלו במהלכו.
– כוחן המדהים של הרשתות החברתיות שהפיצו במהירות שיא את המידע על הלוויה וידעו לפרוט על הרגשות הנכונים על מנת לגייס את ההזדהות המלאה של כל אחד מאתנו.
פגשתי שם ושוחחתי קצרות גם עם ראש עיריית חיפה וראש עיריית נשר (אבי בינמו בעצמו אב שכול שבנו שנפל לפני כמה שנים, וטמון בבית העלמין הזה).
השקט בבית העלמין הדחוס באלפים רבים של בני אדם היה מדהים. קרוב משפחה של רעייתי, שהגיע ללוויה יחד עם אשתו, לחש לי באוזן כי בכל ארוחת שבת עם 10 אנשים ואף פחות, יש רעש גדול פי כמה בהשוואה לשקט המאופק והמרטיט שהפגינו רבבות האנשים בקהל שהגיע לשם.
הציבור הישראלי והחיפאי עובר בתקופה האינטנסיבית הזו ימים מאד מאתגרים לחוסן הלאומי שלנו, לדמוקרטיה הישראלית וליחסי הדו-קיום בינינו לבין המיעוט החי עמנו.

העצבים החשופים בשני הצדדים, הם ‘חגיגה’ לגורמים קיצוניים ולפוליטיקאים ציניים שפשוט “חוגגים על הדם” הנשפך בשני עברי הגבול. הם רק מחכים להזדמנות הזו כדי להלהיט את הרוחות הסוערות בלאו הכי, לנגן על הרגשות ולהשתמש בכל דרך להסתה פרועה כנגד הצד האחר.

אני לא שם ולא מוכן לצאת לרחובות כדי לתמוך בחגיגת ההתלהמות הזו, גם אם איני אובייקטיבי וברור לאיזה צד אני שייך יותר כיהודי ציוני. קשה לרובנו מאד עם הדם שנשפך ועם שיבוש החיים המלווה בפגיעה פסיכולוגית ופיזית קשה ביותר בקרב האוכלוסייה האזרחית הישראלית והפלשתינאית כאחד. בשני הצדדים הרוב שוחר שלום ורק רוצה לחיות בשלווה, זהו הרוב השקט. אם לא הספקנו להתאושש ממעשי הרצח המזוויעים והלאומניים של שלי דדון, של גיל-עד שער, נפתלי פרנקל, אייל יפרח ושל הילד מוחמד אבו חדיר זיכרם לברכה- החלו מיד לאחר מכן העימותים בדרום וברצועת עזה שהכניסו לקלחת רותחת מיליוני בני אדם החיים בפיסת הקרקע הקטנה והצפופה הזו מרפיח וכרם שלום בדרום ועד רמה”ג בצפון.

עם זאת, חוסנו וצדקת דרכו של עם נבחנת דווקא בתקופות קשות. מי שבא לטעון כי דרכו וחזונו צודקים יותר, צריך לדעת להוכיח זאת ולחיות על פי ערכים האלה דווקא במצבי קיצון, שמטבעם מותחים את כל גבולות המוסר והאמונה. אל לנו להתחרות מול מערכת הערכים של ארגון טרור בזוי. עלינו להשוות עצמנו לחברות הכי מובילות בדרגת המוסריות, החוסן ושוויון הזכויות.
כמאמר הפסוק החכם: “אדם נבחן בכוסו, כיסו וכעסו”, הנה כאן מבחננו בשעת כעסנו.

מי ששואף שמגילת העצמאות שלנו תמשיך לסמן לנו את הדרך הנכונה לחיות בארצנו ומי שרוצה שמדינת ישראל תמשיך להיות באותה עת מדינה יהודית ודמוקרטית, חובה עליו לאמץ זאת גם בשיח המתנהל בינינו ולנהוג כך גם במעשיו היום-יומיים.
ללבות שנאה קל מאד – ואת זה עושים כל הקיצונים מימין ומשמאל, ערבים ויהודים משולי החברה הישראלית שבאים מרחוק אלינו לחיפה, עיר הדו-קיום כדי להפגין פה ברוח השנאה, ההסתה וליבוי היצרים ובהנהגת קיצוני הדת והפוליטיקה מחרחרי המדון והפילוג. דרכה של חיפה אינה דרכם!
הם לא מאמינים במגילת העצמאות! לכן דרכי לא עימם ואל לנו לוותר על הוקעתם בפומבי.
מאידך, לגלות סובלנות, חמלה ופתיחות, לאחֵר, לשונה ולמי שמביע דיעות שאינן תואמות את דעתך, זהו האתגר הקשה, אך הנכון יותר כעת ברוח חזון הקמת המדינה.
לאלה הבוחרים להשמיע ביקורת נגד המדינה, ולנסות להשפיע על דרכה של הממשלה, זה לגיטימי, אך זה מחייב גם רגישות רבה בתקופה הזו: אפשר לבקר אבל יש לתת את הדעת לחרדות, לפחדים, לטראומות שגם כך נותרה להם מעט מאד אנרגיה נפשית וסובלנות. זו מעלה אנושית נדרשת לדעת לבקר, אך בו בעת להתחשב ברגשותיו של נשוא הביקורת ומי שמזדהה עימו בימים כל כך קשים!

כדי לסייע לכולנו בכך די אם אזכיר כמה עובדות:

טיפול_בילד_פלסטיני_פצוע_בביח_ישראלי.jpg
טיפול בילד פלסטיני פצוע בבי”ח ישראלי
ברוב בתי החולים בארץ קולטים חיילים פצועים, קולטים משפחות יהודיות שנפגעו בהפגזות, מטפלים בילדים פצועים מעזה ומסוריה, מטפלים בנשים שכורעות ללדת ובחולים הזקוקים למרפא- צוותים מקצועיים העובדים זה לצד זה של אחיות ורופאים יהודים וערבים. הם מצילים כל יום חיי אדם בלי להתייחס למוצאו, דתו ולאומיותו של איש המצוי בטיפולם.

בשני הצדדים נפגעו ונהרגו יהודים וערבים מהאש ההדדית. למזלנו מערכות ההגנה האזרחית של מדינת ישראל, נבנו ממלחמה למלחמה בצורה מעולה, והם סוגרים כמעט הרמטית את אפשרות הפגיעה. היכן שההגנה לא פעלה היו לצערנו גם הרוגים. בצד השני, בתוך רצועת עזה, חיים בצורה בלתי אנושית רבבות חסרי הגנה בסיסית. למרות שצה”ל משתדל לא לפגוע ככל הניתן באזרחים חפים מפשע, אין אפשרות למנוע זאת, עקב הצפיפות הרבה והשימוש הציני באוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי למערכות הנשק והמתקנים הצבאיים של החמאס. יותר ויותר מתושבי עזה מייחלים ליום שארגון הטרור השולט שם יעלם או יחלש ובמקומו יעלה שלטון שפוי יותר החושב קודם על טובת החיים ולא על פס ייצור לשהידים. הם רוצים מנהיגים שמחוברים לצרכי הקיום של התושבים ולא שליטים שטסים במטוסים פרטיים ושוהים במלונות מפנקים, בעוד אחיהם נקטלים כמגן אנושי לטילים ומנהרות ולא בטוחים שיסיימו את יומם.

גם ראשי מדינות במערב וכן במצרים ועוד מדינות ערביות מתונות, אומרים בגלוי כי זכותה של ישראל להגן על עצמה בפני מתקפת טילים חסרת הבחנה וכנגד מנהרות חודרות היוצאות מבתי מגורים “תמימים” לכאורה ברצועה לעבר ישובים ישראליים. כל האמצעים הנ”ל נועדו להשיג כמה שיותר נפגעים אזרחים בצד שלנו, תוך התעלמות ממחיר מכת הנגד והמנע של צה”ל.

עדיין, מי שרגש אנושי מפעם בקירבו, לא יכול להישאר אדיש לקורבנות הרבים, לא רק בצד שלנו, אלא גם לאלה שנפגעים ונהרגים בקרב האוכלוסייה האזרחית בעזה. כאמור, גם הם בסה”כ רוצים לחיות את חייהם כמו כל אחד בעולם, בלי פחד ואימה. לצערנו אנו נאלצים להיות שם בצד שמפגיז והורס בתים ובתווך נפגעים האזרחים שלא אוחזים בנשק.
גם אם נקלענו למבצע שאין צודק ממנו והצלחתו חיונית לאזור כולו, בכל זאת החמלה הזו והיכולת לראות גם את סבלו של האחר, היא שצריכה לאפיין כל יהודי, שזוכר כיצד בני עמנו היו קורבנות לאימה קיומית במשך דורות. אני מצפה לאמירה אמיצה דומה של הזדהות, גם מאזרחים ערביים במדינה, על חוסר הצדק וההיגיון בירי הרקטות חסר האבחנה כנגד חפים מפשע- יהודים וערבים החיים פה בישראל.
כמי שגויס לטובת המבצע הזה, שאין צודק ממנו ועושה כמיטב יכולתי להצלחתו, אני עדיין מתפלל:
מי ייתן ותיפסק לשנים ארוכות שפיכות הדמים והשקט והאיפוק יחזרו לאזורנו וכולנו נוכל לקיים פה את המדינה שחלמנו- מדינה יהודית-דמוקרטית ומשגשגת לטובת כל אזרחיה!

ירון חנן

עוד באותו עניין
[topic:1l34dnaq]https://haipo.co.il/forum/viewtopic.php?f=17&t=13893[/topic:1l34dnaq]
[topic:1l34dnaq]https://haipo.co.il/forum/viewtopic.php?f=13&t=13891[/topic:1l34dnaq]

הגב לכתבה

אורח: כתובת האימייל שלך לא תפורסם • ניתן להירשם לאתר כאן למעלה ואז התגובה מאושרת באופן מיידי.