היכן החיים בחיפה? • דעה • גילה לבני-זמיר

בשבוע שעבר נסעתי לירושלים לאירועי הדוקו.טקסט. אירוע שהתקיים בספריה הלאומית בירושלים ועוסק בחיבור בין שפה ויצירה. נשמע אזוטרי במציאות שלנו אבל בירושלים כמו בירושלים, יש מקום להכל. לאורך היום ביליתי בין הספרייה שבגבעת רם, עין רפא, אבו גוש ומרכז העיר.

הזמנתי מקום לינה בפוסט הוסטל (post hostel), מקום שהיה פעם בית הדואר המרכזי והוסב לאכסניה מהסוג שהפך סופר טרנדי: עיצוב יפהפה בקונספט של דואר, מרחבים ציבוריים מזמינים, פאב וקפה על מרפסת פתוחה, ציבור האורחים מורכב מצעירים וצעירות, מהארץ, חו"ל משפחות והכל מאוד מתחבר,ידידותי וגם פרטי. תלוי אם רוצים להתחבר או להתבודד. החדרים המשותפים, נעימים ונוחים, יפים ומושקעים בהתאם. כבר התארחתי פעם באחד כזה במדרחוב בן יהודה בירושלים, במקום בו עמד בית קולנוע והיום הוא סינמה הוסטל. זו הייתה חוויה כל כך מהנה. לכן חזרתי אליה עוד פעם וגם פיתחתי חיבה עזה לקונספט האירוח הזה.

זיכרונות חיוביים
ירושלים כמו ירושלים: מטורפת, משרה תחושת ייראה, ממלכתיות, דתית, אינטלקטואלית, יצירתית, רב גונית, רב לשונית, רב ייצוגית וקוסמופוליטית. מסובכת, ססגונית, מופרעת ומרתקת. בתקופת עבודתי בכנסת בשנתיים האחרונות, למדתי להפסיק לחיות לפי זיכרונות הפיגועים, להפסיק לפחד מאיומים ביטחוניים שמעבר לפינה, מתופעות כמו קבצנים, חלכאי ונדכאי הארץ, שכמוהם לא ראיתי בשום מקום אחר, השוכבים ברחובותיה בכל מזג אויר וממשיכים לבקש ישועה מהעוברים ושבים. ממופעי הזיה דתיים קיצוניים שכללו נשות טאליבאן, גברים רעולי פנים מחמת הצניעות, מופעי רחוב מלאי אקסטזה למשיח, לרבי מברסלב ומה לא?

במהלך השנים בהן שהיתי בה, הסתובבתי ברחובות, בסמטאות, נסעתי באוטובוסים, ברכבת הקלה, טיילתי בלילות לשוק מחנה יהודה, ברחוב יפו וסביבותיו, שוחחתי שיחות מזדמנות עם מגוון טיפוסים ואנשים ונקלעתי במקרה לפינות חמד מרתקות וסמויות מהרחוב ההומה. בסוף נשברתי והודיתי שבפרדוכס המטורלל ששמו ירושלים, יש משהו כובש ואמיתי! חי, תוסס ופעיל כמו שלא ראיתי בשום מקום בארץ. אפילו לא בתל אביב.

חיפה הירוקה – מקנאה
לאחר שהתאהבתי התחלתי לקנא. בשעות הלילה המאוחרות, רחוב יפו הומה כמויות עתק של בני אדם המטיילים בו, עוצרים לשמוע הרכב מוזיקלי מזדמן המנגן ברחוב, רוקדים, עוברים בין בתי הקפה, מתגודדים בכיף-הרחובות חיים! אני לא זוכרת מתי ראיתי דבר כזה בחיפה…. אצלנו יש ריכוז בילויים בנקודה מסוימת ותו לא.

יש המסבירים שהטופוגרפיה היא זו שמושכת את חיפה לאחור. תראו את הטופוגרפיה של ירושלים…

בערבים בהם יש אירועים, יש בחיפה שמחה וחיים אבל פעילות רחוב כמו בירושלים? לא זוכרת דבר כזה. יש האומרים כי הכל בגלל שלחיפה יש טופוגרפיה הררית קשה והיא לא כמו תל אביב המישורית. אז הלו! הטופוגרפיה של ירושלים לא שונה מחיפה ולפעמים אף קשה יותר. זה לא מרתיע אף אחד ללכת ברחובותיה, סמטאותיה ומדרגותיה-כי פשוט כיף ומעניין כשההיסטוריה חוגגת יחד עם ההווה והכל מתערבב בהמולה הרנדומלית והססגונית של רחובות ירושלים והווייתה.

אירועי הדוקו.טקסט של יום חמישי ננעלו בהופעה של דודו טסה לאחר הקרנת הסרט "דודו והכווייתים" בפני קהל גדול ומגוון, שהגיע להופעה ברחבת הספרייה הלאומית. במאמר מוסגר אומר: מומלץ-מטריף-לכו! הייתי מוצפת אדרנלין ולא התחשק לי לחזור להוסטל ולישון.

ירושלים נקייה, מעניינת ומזמינה
חשבתי לקפוץ לשוק מחנה יהודה ואז נקלעתי לפקק אימתני וצפיפות נוראית. במצב אחר ללא מכונית, הייתי מגיעה לשוק ברכבת הקלה וברגל. אולם בפעם הזו, בעודי ישובה במכוניתי ראיתי כי מחנה יהודה זו לא אופציה והמשכתי לנסוע לאן שנשאו אותי הגלגלים. חלפתי בשכונות חרדיות שהחנויות בהן עדיין עבדו והרחובות המו אדם, ברחובות ראשיים מוצפי תאורה יפה, קישוטי רחוב, הבניינים העתיקים והוותיקים של ירושלים בצד מפגעים ארכיטקטוניים שעושים את הכל פסיכי ומרתק. העיר הייתה נקייה, מעניינת ומזמינה, זרמו בה נחילי בני אדם: משפחות חרדיות על ילדיהן ועגלות תינוק מתנהלים ברחובות במהירות או בנחת, ציבור חילוני,דתי, ערבים, תיירים, שלל גילאים והרכבים משפחתיים ולא משפחתיים, צעירים וזקנים. כמויות בני האדם שהסתובבו ברחובות היו בלתי נתפסות!

סרטים משומשים ופופקורן במימון העירייה הלא-משעשעת
שלטי חוצות שהוצבו בירושלים הודיעו על אירועי 100 שנה לבאוהאוס, פסטיבל חוצות היוצר, אירועים על אירועים… ואני נזכרתי בראש העירייה שלנו שנשבעה "לא להיות עירייה מבדרת", חתכה והעלימה אירועי רחוב וחוצות, ביטלה את מרוץ המדרגות המבוקש ברמה הארצית ואף בינלאומית, אבל הפנתה לכמה גרמי מדרגות את הציבור שישב עליהן בהיחבא ובדוחק, יראה סרטים משומשים ויאכל פופקורן במימון העירייה הלא משעשעת, אבל ממשיכה להיות מספקת ומממנת אירועים – כמו עיריית יהב. דלים בהיצע ולא מרשימים אבל היא מממנת אותם בדיוק כמו קודמה.

לאחרונה דווח שבכוונתה לשנות את החג של החגים הנפלא, הייחודי והמונומנטלי שיש לנו, לבטל את אירועי הרחוב המזמינים לכאן תיירות מרחבי הארץ ומרחבי תבל ולצמצמם לאולמות אירועים, לשנות את שמו  של "החג של החגים" – כאילו אפשר לקחת מסורת כל כך עוצמתית ולבטל אותה. לא ברור לשם מה ולמה?

אם בתל אביב ובירושלים יש אירועי באוהאוס אז לנו, בעיר עם ראש עירייה שהיא אדריכלית וריכוז הבאוהאוס הכי גדול בארץ-אין כלום. אפילו לא הצהרת כוונות. יש לנו מוסדות אקדמיים ואמנותיים שיכולים היו להיות מקור לאירועים מרהיבים ומעניינים במודל הדוקו.טקסט ואחרים. אולם נראה שלא מתכננים כלום והאווירה בחיפה הולכת ונהיית אוירת פחד, קדרות, נכאים וייאוש.

חיפה לא הייתה שם
כשעזבתי למחרת בבוקר את הפוסט הוסטל, עלעלתי בספרונים המאויירים ובגלויות המעוצבות שהיו ליד דלפק הקבלה (בתמונת הכותרת). הכל נסב סביב ערים בישראל, עם ייצוגים של הטיפוסים והאטרקציות שבהם, בשפה ויזואלית גרפית יפה שגורמת לקנות אותם למזכרת. היו שם ירושלים ותל אביב בלבד. חיפה העיר השלישית בגודלה על כל אוצרותיה הנפלאים – אינה נספרת ואינה נראית.
כמי שכל כך אוהבת את העיר, זה תמיד מעציב אותי שחיפה לא נוכחת. אני חוששת שבמצב המדיניות הנוכחית, גם מה שיש לנו עלול לרדת לטמיון.

ביום שלישי בערב אלך כנראה לשוק תלפיות
מזל שהמסורת של אירועי תלפיות שהחלו בתקופתו של יהב עדיין נמשכים. הם באמת נחמה גדולה וכיף לא רגיל, המבטאים את התשוקה האמתית והאותנטית של החיפאים להתגודדות פשוטה ברחוב ובכל מה שהוא מזמן. השהייה ברחובות השוק עם כל מה שיש בו באותה עת, מייצרת חיים ושמחה. מה אנחנו רוצים יותר מזה? אבל נראה שגם זה לא כוס התה או האספרסו הקצר של העירייה הנוכחית.
מול מה שראיתי בירושלים ארועי השוק נראים כמו התרחשות סמלית של פינת רחוב קטנה, אבל זה מה יש ועם זה נחיה, בתקווה שיגדלו ויציפו את האזור כולו להיות שמח ומלא חיים.

בלילה של ה-30 באוקטובר 2018 שמחתי וחשבתי שאנו בפני עידן חדש שיזניק את החיים בחיפה.
כרגע, נראה שזה לא הולך לקרות.
החיים הם במקום אחר.