משה גלוטמן, ניצול השואה החיפאי, רוצה ששואת יהודי טרנסניסטריה תהיה חלק מהזכרון הקולקטיבי

זכרון השואה בחיפה – המשורר והסופר משה גלוטמן רוצה שנזכור גם את הקהילה ממנה הגיע ביום השואה. גלוטמן עובר בין בתי ספר ומוצא שם בני נוער, שרוצים לשמוע ולדעת יותר ובספריו הוא מעלה על הכתב את האנשים, שהיו ואינם עוד.

כריכת הספר לזכרה של הקהילה שאבדה, "קשת בענן"
כריכת הספר לזכרה של הקהילה שאבדה, “קשת בענן”

הסופר והמשורר משה גלוטמן (יליד 1931), תושב חיפה, מקדיש שנים רבות להנצחת שואת טרנסניסטריה, שלטענתו נשמרה פחות בזכרון הקולקטיבי שלנו לעומת שואת יהודי פולין והונגריה. כיום הוא מרצה לעתים תכופות על ילדותו ועל מה שאירע לו ולקהילה, שהיה חלק ממנה, במלחמת העולם השניה כיון שהוא סבור שאסור לוותר על הזכרון ולתת לשואה להיות עוד אירוע בהיסטוריה של היהודים. גלוטמן מתאר בספרו “קשת בענן” את האירועים במלואם והוא מגיע ומציג את ספר במוסדות אקדמים ובבתי ספר על מנת לחשוף כמה שיותר אנשים לזוועות ולא לאפשר לאותם קורבנות להישכח.


שואת יהודי טרנסניסטריה – גירוש מעבר לנהר הדנייסטר שבין בסרביה ואוקראינה:
“הרבה נכתב ונאמר על השואה”, אומר גלוטמן, “אולם לשואת יהודי טרנסניסטריה מעטים מודעים. לטרנסניסטריה – גירוש מעבר לנהר הדנייסטר שבין בסרביה ואוקראינה, גורשו יהודי בסרביה ובוקובינה עם פרוץ מלחמת העולם השניה. הגירוש נעשה על ידי הרומנים, בעלי הברית של גרמניה במלחמה. עם פרוץ המלחמה פנתה גרמניה לשליט הרומני אנטונסקו וביקשה ממנו כי יהודי בסרביה ובוקובינה יימסרו לגרמנים. אנטונסקו העדיף בעצמו לבצע את השמדת היהודים. כל זאת על רקע השנאה המסורתית על ‘הריגת ישו’, שהייתה מושרשת בעם הרומני”. כמו רבים מניצולי השואה, שחיים עוד בינינו, הוא מתמודד גם עם האובדן הקשה של הקהילה ממנה הוא הגיע ועם הרצון להנכיח אותה בזכרון הקולקטיבי שלנו וגם עם אחת הבעיות הבולטות של הרבה אנשים בגיל השלישי: הבדידות. ככל שהשנים עוברות מתמעטים האנשים, שחולקים איתך את הזכרונות והעבר המשותף, וצריך להתאמץ יותר על מנת למצוא אנשים, שיש לך שפה משותפת איתם ומבינים מה מטריד אותך, גם כשאתה לא אומר יותר מדי.

משה גלוטמן (צילום: נגה כרמי)
משה גלוטמן (צילום: נגה כרמי)


לא מדובר בטיול אלא בהשמדה שיטתית של היהודים:
גלוטמן נולד בחול המועד פסח בעיירה ידיניץ בסרביה. עד פרוץ מלחמת העולם השניה הוא כלל לא יצא מאותה עיירה פסטורלית ומבחינתו היא הייתה כל עולמו ושולי העיירה היו קצה העולם עבורו. כשהוא שמע על הגירוש מהעיירה, הדבר קסם לו בהתחלה, לצאת מהעיירה הקטנה ולראות את העולם הגדול. לאט לאט גלוטמן וחבריו הבינו שלא מדובר בטיול אלא בהשמדה שיטתית של היהודים. מה שקרה חייב אותם להתבגר באחת ולראות את הצד האפל של החיים. עשרות שנים חלפו מאז, גלוטמן ניצל, אבל גורלם של רבים מחברי הילדות שלו לא שפר עליהם כמותו. עד היום אותו זכרון נורא מלווה אותו וגם תחושת החובה להנציח את אותם חברים ואותה קהילה בעזרת הכתיבה ובעזרת ההרצאות שמספרות שוב ושוב על חיי הקהילה שנכחדה. גלוטמן סבור שחובה עליו ועל כולנו לזכור את זוועות השואה ולעסוק בהן על מנת שמה שקרה לא יישכח לעולם.

שכנים טובים הפכו למרצחים:
גלוטמן מצייו כי לפני המלחמה היו יסים הרמונים בין הגויים והיהודים. “לאור היחסים לפני המלחמה יש לתמוה על האכזריות הבלתי נתפסת בה נהגו הגויים והחיילים הרומנים כלפי היהודים – רצח, שוד, אונס, גזל, מניעת מזון ומים ועוד. קצרה היריעה לתאר את אשר עברו יהודי בסרביה ובוקובינה – הגטאות, התלאות, המחלות והזוועות. תיארתי את הדברים בספרי ‘קשת בענן’ השזור בשירים התואמים את הנושא. השואה הנשכחת של יהודי טרנסניסטריה אשר מעטים מהם נותרו בחיים כיום תזעזע את הקורא. בהרצאות בפני תלמידים נוכחתי לדעת עד כמה הצעירים רוצים לדעת עוד ועוד על השואה. כתבתי גם ספר שירה ‘נתיבי שירה’ אותו הקדשתי לאחי שמעון ז”ל, שנפל בכביש החוף באוטובוס הדמים במרץ 1978. הספר מכיל 128 שירים בנושא זכרון השואה, זכרון חללי צה”ל והטרור”.

משורר בזכות עליית הנוער
גלוטמן עלה לארץ שנה לאחר סיומה מלחמת העולם השניה, 1946, כשהיה בן 15 באניית מעפילים לעתלית. במשך שנתיים הוא התגורר בחדרה בעליית הנוער ושם למד עברית. “כששואלים אותי איך הפכתי להיות סופר ומשורר”, הוא אומר בחיוך, “אני עושה שזה בזכות עליית הנוער”. לאחר מכן הוא עבר להתגורר בחיפה וכאן הוא הקים משפחה והוא אבא לשני ילדים וסבא ל-5 נכדים. גלוטמן מרגיש שעל אף הזכרונות הקשים, הוא חי חיים מלאים בארץ עם משפחתו ועבד לאורך השנים כמנהל כח אדם בחברת גז.

ניתן לרכוש את הספרים “קשת בענן” וספר השירה על ידי פניה למייל:

glmoshe1@gmail.com
או לנייד
053-3402904

עיר חלום / משה גלוטמן

פגשתיך ראשונה,

ביום קיץ בהיר.

שמלתך הלבנה,

את ליבי מה הסעיר.

כי נופך הלוהט,

דיונות חול פרוסות.

אל מול גל ים שועט,

מה הלהיב דמיונות.

חן פרועת שיער,

שבילי הזהב,

כי אבוא בשער

העיר, כה אהב.

הכרמל והחוף,

מערות וטרשים,

ושמיים אין סוף,

את פני מקבלים.

עם פנים אל מול ים,

אעמוד כחום יום,

ואשאל אתמם,

אם היה זה חלום.

ועונה לי הים,

הזועף הגועש,

ושולח גל חם,

מלטף ולוחש.

כמו גל מתרחק,

מתוך ים וחוזר,

מלכך וחובק,

את החול הבוער.

כן ישובו בגיל,

לא ירחק הוא היום,

בכל דרך ושביל

לא, אין זה חלום.

גלוטמן משה ©

הגב לכתבה

אורח: כתובת האימייל שלך לא תפורסם • ניתן להירשם לאתר כאן למעלה ואז התגובה מאושרת באופן מיידי.