תמו ימי החגים והחופש. התלמידים חזרו לספסל הלימודים.
להפתעתי בערב אני מקבלת טלפון מיואב. הוא מציג את עצמו כתלמיד כיתה י"א.
יואב וחברו ערן מכינים עבודה על דור תש"ח. ברצונם שאספר להם על מלחמת תש"ח על הפלמ"ח ועל ההעפלה הבלתי לגלית.
מאוד התרגשתי ואני עדיין נרגשת שצעירים של היום מתעניינים בעבר של קום המדינה, במעפילים ובפליטים.
מפאת גילי המתקדם, השמיעה שלי בטלפון לקויה וגם העבודה בזום אינה קלה. אי -לכך, החלטנו להיפגש בביתי בחיפה.
נפגשנו והשיחה ארכה שעות… היא הייתה עניינית. אני עדיין נפעמת מסקרנותם, מהבגרות והרצינות.
אשרי העם שאלו הם בניו
הרהרתי בליבי ודמעות הציפו את עיניי…אשרי העם שאלו הם בניו. דור צעירים מבטיח, המכבים של מחר. אין לי ספק בכך…
סיפרתי להם שבשנת 1947 אניות המעפילים היו סמל לתקומה ונחישות, אלפי ניצולי שואה ביקשו להגיע ארצה, אך שלטונות המנדט הבריטי המשיכו להגביל את העלייה. אחת האניות שהשתתפה במפעל ההעפלה הייתה האנייה "פאן יורק", שדוד בן גוריון העניק לה את השם "קוממיות", "עצמאות", שמות שביטאו את שאיפתו של העם היהודי להקים מדינה עצמאית בארץ ישראל.
באנייה זו הייתה רותי חברתי, לימים מורה בבית ספר חוגים בחיפה, סיפרתי להם את סיפורה המטלטל והמצמרר…
על רדיפת המשחתת הבריטית את ספינתם עד למעצרם בקפריסין, מאחורי גדרות תיל. סיפורה של רותי הוא סיפורם של אלפי פליטים שלא ויתרו על חלומם להגיע לארץ ישראל.
התקופה שחייתי בה והכרתי מקרוב
שאלתם האחרונה הייתה . "איך את מסכמת את דעתך על דור תש"ח והפלמ"ח?". נדהמתי מהשאלה.
את תשובתי להם החלטתי לספר גם לכם… ולכול דור הצעירים המתעניינים.
התשובה היא חד משמעית!
כשאני מספרת לכם על דור תש"ח, על השנים 1947- 1949, אני לא מדברת רק על היסטוריה.
אני מדברת על תקופה שחייתי בה והכרתי מקרוב.
אני מדברת על אנשים שהיו צעירים, על חברים וחברות שלי ועל רעות..,
על רבים מחבריי שלא חזרו מהקרב.
על ימים של התלהבות ושל פחד, כן אני פחדתי. זו לא בושה לפחוד.
אלו היו ימים של אחריות ושל אמונה גדולה שמה שאנחנו עושים היום, ישפיע על העתיד.
אני הייתי אז בפלמ"ח בחטיבת הראל. כך שמלחמת תש"ח והפלמ"ח אינם סיפור שקראתי בספר, הם חלק מהחיים שלי. הם חלק מהזיכרון שלי וחלק מההיסטוריה שלי ושל המדינה הזאת.
הישוב היהודי בארץ עמד בפני סכנות רבות. צעירים וצעירות התגייסו מתוך תחושת אחריות. הם עבדו, התאמנו, שמרו, יצאו לפעולות, ובנו יחד כוח שיהיה מסוגל להגן על היישוב והפלמ"ח למשל, לא היה רק כוח לוחם, הוא גם עבד במשקים כדי לפרנס את עצמו.
בשום מקום בעולם הצבא לא עובד כדי לפרנס את עצמו. הייתה רוח של התנדבות, של רעות, רוח של עזרה הדדית. תחושה של כל אחד ואחת מאתנו הוא חלק ממשימה גדולה. וכאשר יש צורך בך, אין עומדים מן הצד… מצטרפים לכול משימה.
היו ימים קשים. ימים של מחסור, של מאמץ גדול, ימים של סכנות והיו גם הרבה אבדות כבדות.
אנחנו צריכים לזכור שהצעירים שנפלו היו צערים שאהבו, צחקו, פחדו… ובכול זאת המשיכו….
כבר אמרתי לכם שגם פחדנו… מותר לפחוד, אבל המשכנו. מפני שלפעמים צריך לקום ולעשות… זה היה דור תש"ח דור שנת 1947-1949.
אפשר ללמוד מהם אחריות, אפשר ללמוד מהם התנדבות, אפשר ללמוד מהם רעות-חברות… ובעיקר יש ללמוד מהם שלא צריך לחכות שמישהו אחר יעשה את המלאכה… צריך לקום ולעשות.
מעשה קטן יכול לשנות חיים
ידידיי הצעירים. אינכם צריכים לחיות את חיי תש"ח או הפלמ"ח כדי להבין את המורשת. הזמנים השתנו, המדינה כבר קיימת, יש לנו צבא מדהים ומצוין, יש מוסדות, יש מערכת ביטחונית ויש עוד ועוד דברים … אבל הצורך באנשים שאיכפת להם לא השתנה.
גם היום החברה זקוקה לאנשים שמוכנים להתנדב, לאנשים שמוכנים לעזור, לאנשים שמוכנים לקחת אחריות, לאנשים שיודעים שגם מעשה קטן שלהם יכול לשנות את חייו של אדם אחר וזה אולי המסר החשוב ביותר שאני רוצה להגיד לכם.
מורשת אינה רק מה שקיבלנו מן העבר, מורשת היא גם מה שאנחנו מעבירים הלאה לדור הבא.
אני מספרת לכם לא כדי להאדיר את העבר, לא כדי להגיד שפעם הכול היה טוב יותר… אלא כדי שלא נשכח, שלא נשכח את הדרך, שלא נשכח את המחיר, שלא נשכח את האנשים ושלא נשכח את הערכים.
ובעולם שהכול משתנה כול כך מהר, יש דברים שאסר לנו לאבד.
אסור לנו לאבד את הזיכרון שהוא אחד מהם.
אסור לנו לאבד את האחריות שהיא אחת מהם.
אסור לנו לאבד את התקווה…
ואסור לנו לאבד את האנושיות שהיא מעל לכול.
דור תש"ח חלם על מדינה. היום אנחנו בזכותם חיים במדינה. ועכשיו האחריות עוברת אליכם הצעירים. דור ההמשך…
אתם צריכים לשמור על המדינה, אך גם לשמור על החברה שבתוכה אנחנו חיים.
להיות אנשים שאיכפת להם,
להיות אנשים שמכבדים את הזיכרון,
להיות אנשים שיודעים להושיט יד,
להיות אנשים שיודעים לכבד את הרעות כמו שכיבדו בפלמ"ח.
הפלמ"ח הוא לא רק סיפור מן העבר, הפלמ"ח הוא זיכרון של אנשים שלקחו אחריות על עתידם. אחריות לוקחים …
והמורשת האמיתית שלהם היא האחריות שלנו, שלכם על העתיד, על עתידנו בכלל.