אחרי ערב מרגש שנגה וירון כרמי ערכו לכתבי "חי פה", ערב שהיה מלווה בנגינה, בשירים נוסטלגיים ובקטעי הומור מפי יובל דור, חבר להקת "הכול עובר חביבי", ובו פגשתי חברים וידידים ותיקים מימים עברו.
בחזרה לביתי ליוו אותי העורכת ריקי לוין, בעלה ורחלי אורבך המוכשרת. תוך כדי הנסיעה הם הדגישו את הצורך ואת החשיבות בכתיבת כתבות על ההיסטוריה של דור תש"ח, למען הצעירים של ימינו ולמען הדורות הבאים.
ריקי אף ציטטה את דבריו של יגאל אלון: "דור אשר לא יודע את עברו, ההווה שלו דל והעתיד לוט בערפל".
התרגשתי מהשיחה והשתכנעתי.
על כן, אני מחפשת ביומני ומעבירה לעיתון "חי פה" דברים שנראים לי חשובים, לקראת פתיחת שנת הלימודים החדשה.
וכך כתבתי ביומני
המורה פז צלצלה אלי היום ובקשה ממני שאתן הרצאה על עיסוק בחינוך גם בזמנים מאתגרים.
השבתי לה שקטונתי. אני הקטנה באלפי מנשה, לא בקיאה בתוכניות לימודים ובדרכי ההוראה של היום שמתחדשים לבקרים.
אני פרשתי מהוראה כבר לפני שנים. כך שאין לי זכות בכלל לתת לכם הוראות או עצות בתחום זה.
מה זה בעצם אתגר? הרי כל מה שאנחנו רוצים להתמודד אתו ולהתגבר עליו זה אתגר..
בהוראה ובחינוך יש אין ספור אתגרים. את האתגרים יש להתאים לתקופה ולגיל התלמידים.
מחנך דגול בשם ראפ אמר: "המעשה החינוכי הוא מעשה אמנות המצריך מורים בעלי רגישות מיוחדת
המסוגלים לעקב אחר הילד ובאותה מידה אף להדריכו בהתפתחות האינטליגנציה שלו"
ובספר משלי פרק כ"ב פסוק ו' כתוב: "חנוך לנער על פי דרכו".
פסוק עם הרבה הסברים ופרושים לכאן ולכאן.
על אלה נוכל להוסיף ולהדגיש שמקצוע ההוראה הוא קשה. הוא דורש מסירות ואורח רוח ולא קרדום לחפור בו…
החינוך בראשית שנות המדינה: זיכרונות מדור תש"ח
ברשותכם, אספר בקצרה מה היה לנו בתחום החינוך בראשית שנותיה של המדינה ואדגיש מה היה בחיפה (אנחנו חיפאים).
עם ההכרזה על המדינה ב- 15.5.48 בעיצומה של מלחמה עקובה מדם, ובהמשך כול שנות החמישים הגיעו לארץ אלפי עולים, שורדי שואה ופליטי פרעות מכל כנפי תבל.
המדינה הייתה בחיתוליה והיה עליה להתמודד עם בליל של שפות ותרבויות, עם אתגרים רבים וביניהם גם החינוך וההוראה.
בתי הספר והמורים של אותם ימים
מספר המורים והגננות היה מועט.
בארץ היו סמינרים בודדים: סמינר ע"ש דויד ילין בירושלים; סמינר ע"ש לוינסקי בתל-אביב; סמינר ע"ש בן-נון בחיפה, סמינר של הסקטור הדתי.
בתי ספר יסודיים, תיכוניים ומקצועיים גם הם היו מעטים.
היסודיים היו: בי"ס עממי א', ב"ס גאולה, ריאלי ואליאנס. ב"ס חוגים נפתח בבית פרטי ממש עם קום המדינה, בביתה של הלן כץ.
התיכוניים היו: ריאלי, גימנסיה ביאליק וחוגים בראשיתו.
המקצועיים היו: הטכני שליד הטכניון, לימים ב"ס בסמת והיה גם בי"ס טיץ ביגור.
תרומתם למלחמת השחרור בין כותלי בית הספר, כול אחד הוא ספור בפני עצמו. למשל בב"ס טיץ ביגור, עוזי פיינרמן, המציא את התת מקלע העוזי, הנקרא על שמו.
הסמינרים שהוקמו בחיפזון
נחזור למורים ולגננות היות והמדינה הייתה זקוקה למורים וגננות בדחיפות, אז הוקמו בחיפזון סמינרים.
הם הוקמו במקומות ארעיים, בבתים פרטיים, בערב, בכיתות שלמדו בהן תלמידים בבוקר. או בבניינים של רכוש הנטוש, למשל:
סמינר הקיבוצים בתל אביב הוקם בצריפים על גדות הירקון.
סמינר גבעת השלושה הוקם בקיבוץ גבעת השלושה.
סמינר הריאלי הוקם בחיפה בבית פבזנר, שהיה בית פרטי.
סמינר אבן פינה הוקם ברחוב נורדאו בחיפה, בבית פרטי.
סמינר ערב מזורז הוקם לחיילות בצבא בבית ספר קישון, שהוקם לילדים ברחוב הקישון בחיפה.
סמינר של זרם העובדים הוקם בחיפה ברחוב שבתאי לוי, בבניין שהיה קודם בית הספר הבריטי "היי סקול" לבנות.
מתנדבים רבים גויסו, גם ללא הכשרה בהוראה בכלל. העיקר שיש להם רצון לבוא להדריך, ללמד או לעבוד במעברות שהוקמו ובשכונות שהיו עמוסות בעולים.
מהסמינרים של פעם למכללת גורדון
לימים סמינר הריאלי וסמינר זרם העובדים התאחדו. עלו לכרמל הצרפתי והקימו שם את מכללת גורדון. היא האקדמית גורדון לחינוך הקיימת ופועלת עד היום.
במקום סמינר זרם העובדים שהתאחד עם סמינר הריאלי, ועזב את בניין בית ספר "היי סקול" לבנות, הקימו שם את בי"ס תיכון חדש. אולי מישהו מכם למד בו?
אחרי שבי"ס תיכון חדש עבר לכרמל, הקימו בבניין את המוזיאון העירוני של חיפה. שקיים ומתפקד גם היום.
כיתות בפחונים, באוהלים ומתחת לעצים
כפי שסיפרתי לכם, לסמינרים לא היו מבנים מסודרים, גם לבתי הספר לא לכולם היו מבנים ראויים. בערים לימדו בבניינים של הרכש הנטוש. מחוץ לערים לימדו במעברות שהוקמו. בהן לימדנו בפחונים, באוהלים שקראו להם בדונים… או בחוץ מתחת לעצים.
המחסור במורים היה כה חמור שהמחזור שלי, המחזור הראשון עם הקמת המדינה לא סיים אפילו שנת לימודים אחת כראוי.
נאלצנו לסיים מהר את שנת הלימודים, נזרקנו לים החיים וההוראה ללא עזרה, ללא ליווי וכלים כפי שזוכים להם פרחי ההוראה היום.
היה עלינו להמציא את הגלגל ולשחות בים ההראה על פי המטרות והאתגרים שכל אחד הציב לעצמו,
אולי מעז יצא מתוק
נאלצנו לפתח את כוח החשיבה והיצירה, שאלנו הרבה שאלות ונאלצנו למצוא פתרונות לאתגרים בעצמנו.
הכלים שעומדים לרשותכם היום, לא עמדו לרשותנו: לא מחשבים, לא אינטרנט, לא ויקיפדיה, ולא בינה מלאכותית, שום טכנולוגיה. עמדנו מול התלמיד אדם מול אדם והיה עלינו לתת מענה אנושי למצבים שונים. נאבקנו למצוא דרכים בנבכי ההוראה. היה עלינו להתמודד לבד.
אני למשל: במעברה לימדתי את הילדים קריאה בדרך השירה. לימים בעקבות דרך זו חיברתי את סידרת החוברות "אני שר וקורא", שרבים מילדי ישראל למדו בהן לקרוא ולכתוב.
כשהמחסור חייב אותנו ליצור
בזכות אהבתי לבובות, יצרנו בובות מסמרטוטים שבאמצעותן תוך כדי משחק, בדרך עקיפה בעצם למדנו.
לימים בעקבות ההצלחה במעברה חיברתי את הספר "תיאטרון בובות" שהוא כלי עזר למורים בהוראה, ולמטפלים בתרפיה באמצעות בובות.
לצערי מתוך דלות החומר נאלצנו לאלתר פתרונות כדי לקדם את התלמידים. ואכן לימדנו וקידמנו למרות הצנע והמחסור באותם ימים. את הפלקטים למשל, ציירנו על גבי עיתונים משומשים. כך גם את כרטיסי ההמחשה. חלק מהם, אפשר למצוא בארכיון החינוך בתל אביב, הכול נעשה מתוך אהבה ואידיאל, אהבה לתלמידים שיצליחו על אף הכול.
איך אמר הרב קרליבך? "כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו"
להיות מורה פירושו לזרוע לעתיד
לסיכום, להיות מורה, פרוש הדבר לעמוד בפני אתגרים וקשיים רבים. לא לחכות לתודה, לדעת מראש שאת פרי עמלכם, אין רואים מיד, ולא פעם קוצרים אותו אחרים בעתיד הרחוק. אבל אתם זרעתם את הגרעין.
כמו שאמר המחנך הדגול יאנוש קורצ'אק: "הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים והדואג לדורות מחנך אנשים."
ערכים לא לומדים מספרים
זהו רבותי…. לא קל להיות מורה. אף פעם לא היה קל… האתגרים היו רבים ותמיד יהיו…אתגרים אישיים, אתגרים מדיניים או ביטחוניים.
לדעתי האתגר האישי והאתגר המדיני כרוכים זה בזה. עליהם יש להוסיף את האתגר לערכים. ערכים בדמוקרטיה, ביהדות, בציונות, בחינוך.
ויש ליזכור! ערכים לא לומדים מספרים, ערכים עושים! מראים דוגמא אישית.
בדור שלי דור תש"ח, העריכו אותנו על פי המעשים שעשינו. טיפחו בנו את תחושת האחריות הלאומית והחברתית. טיפחו את העבודה בצוותא, את הרעות, את אהבת הארץ, את המעשה ההתנדבותי למען הזולת ולמען הכלל.
וחשוב לי להדגיש שבתקופה בה גדלנו, לימדו אותנו שאחריות לוקחים ולא מטילים אותה על אחרים. למדנו שכל ישראל ערבים זה לזה, ואת זה יש לטפח מהגיל הרך.