בלילה שבין 9 ל-10 באוקטובר 1945 יצאו לוחמי הפלמ"ח לפרוץ למחנה המעצר בעתלית ולשחרר יותר מ-200 מעפילים יהודים שהוחזקו מאחורי גדרות התיל של הבריטים. אני הייתי שם. יחד עם חבריי ב"הגנה" הצטרפתי למלווים שהובילו את המעפילים בדרכים נסתרות אל בית אורן. החלפת הבגדים, ההליכה בשבילי היער, ההתרגשות והמצור הבריטי על הקיבוץ, כל אלה נחרטו בי, ונשארו איתי מאז ועד היום.
ארץ ישראל עדיין ללא מדינה
עדיין לא הייתה לנו מדינה.
בשנת 1945 שלט המנדט הבריטי בארץ ישראל, והמאבק נגד מדיניות הבריטים בכל הנוגע לעלייה היהודית היה בעיצומו. אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר יהודים רבים ניסו להגיע לארץ ישראל, המשיכו הבריטים לעצור את המעפילים.
חלק מהמעפילים גורשו לקפריסין, ואחרים הובאו למחנה המעצר בעתלית.
מחנה עתלית הפך בעינינו לסמל כואב של מדיניות העלייה הבריטית, מקום שבו יהודים שביקשו להגיע לארץ ישראל מצאו את עצמם מאחורי גדרות תיל.
ואז הגיע הרגע שבו הוחלט לעשות מעשה.
האירוע בכפר גלעדי וההחלטה לפרוץ
בחודש אוקטובר 1945 התרחש אירוע קשה בכפר גלעדי. קבוצת מעפילים שניסתה להגיע לארץ דרך סוריה ולבנון נתקלה בכוחות הבריטיים, ובמהלך האירוע נורו מעפילים.
האירוע עורר כעס וזעזוע גדול ביישוב היהודי.
הנהגת היישוב החליטה שלא להסתפק במחאה.
הוחלט לפרוץ למחנה עתלית ולשחרר את המעפילים.
מאה לוחמי פלמ"ח יוצאים לדרך
בלילה שבין 9 ל-10 באוקטובר, זמן קצר לאחר חג הסוכות, יצאו כמאה לוחמי פלמ"ח מקיבוץ בית אורן ומקורס מפקדי המחלקות של הפלמ"ח בג'וערה.
בין המפקדים היו נחום שריג ויצחק רבין.
גם בעלי לעתיד היה אז בקורס מפקדי המחלקות בג'וערה.
הלוחמים יצאו לעבר מחנה עתלית. חלק מהם חסמו את הדרכים כדי למנוע הגעת תגבורת בריטית, ואחרים התקרבו אל המחנה.
סמוך לאחר חצות ניתן האות.
לוחמי הפלמ"ח פרצו דרך גדרות התיל, השתלטו על השוטרים והחלו להוציא את המעפילים מן המחנה.
"אל תתפסו שוב"
אבל הפריצה למחנה הייתה רק תחילתו של המבצע. היה ברור שאסור לתת לבריטים לתפוס את המעפילים מחדש. לכן הובילו אותם ברגל, בדרכים ובשבילים נסתרים, לכיוון קיבוץ בית אורן.
באותה שעה אנשי ה"הגנה" הזעיקו את חברי הארגון ואת בני הנוער שבסביבה, כדי שיגיעו, יתערבבו בין המעפילים ויעזרו ללוות אותם.
גם אני וחבריי בהגנה הצטרפנו.
היינו בין המלווים הרבים שיצאו יחד עם המעפילים אל הדרך.
החלפנו בגדים עם המעפילים
זה היה לילה שלא אשכח לעולם.
החלפנו בגדים עם המעפילים, כדי שאם הבריטים יתפסו מישהו, לא יוכלו להבדיל בקלות בין המעפילים לבין אנשי היישוב שבאו לסייע להם.
צעדנו ברגל בשבילים המובילים לבית אורן. עברנו בין סלעים ובתוך חורשות של יער סבוך.
הכול היה חשוך, והמתח היה גדול. ידענו שהבריטים מחפשים אותנו ושבכל רגע אנחנו עלולים להיתקל בהם.
אבל המשכנו ללכת.
המעפילים היו איתנו, ואנחנו היינו נחושים להביא אותם למקום מבטחים.
בית אורן מקבלת אותנו בתרועות
כשהגענו לבית אורן, קיבלו אותנו חברי המשק בתרועות ובשמחה.
אחרי ההליכה הממושכת והמתח שליווה אותנו בדרך, הייתה תחושה של הקלה.
אבל השקט לא נמשך זמן רב.
תוך זמן קצר הגיעו הבריטים והקיפו את קיבוץ בית אורן.
חברי המשק ואנשי ה"הגנה" התבצרו בנחישות ולא אפשרו לבריטים לפרוץ ולהיכנס לקיבוץ.
בינתיים, בדרכי מסתור, הבריחו את המעפילים דרך שביל הסוסים לכיוון קיבוץ יגור.
משם הם פוזרו ליישובים נוספים.
הבריטים עוזבים את בית אורן
הבריטים המשיכו להקיף את בית אורן במשך שעות. המתח היה גדול. ידענו שהם רוצים להיכנס לקיבוץ ולמצוא את המעפילים.
אבל הם לא הצליחו לפרוץ פנימה.
לבסוף עזבו הבריטים את המקום.
המעפילים כבר לא היו שם.
הם הצליחו להימלט ולהמשיך את דרכם אל חייהם בארץ ישראל.
הזיכרון שנשאר איתי
באותם ימים כתבתי ביומני, בהתרגשות רבה ובפרוטרוט, את אשר עבר עלינו.
היום, כשאני חוזרת בזיכרוני לאותו לילה, אני מבינה עד כמה עמוק הוא נחרט בי.
אני זוכרת את ההליכה בחשיכה, את השבילים בין הסלעים והעצים, את המעפילים שצעדו איתנו, את החלפת הבגדים ואת התחושה שאנחנו חלק ממשהו גדול מאיתנו.
אז עדיין לא הייתה מדינת ישראל.
הכול היה מאבק על הזכות להגיע לכאן, לחיות כאן ולהקים כאן בית לאומי לעם היהודי.
עתלית – המקום שבו ההיסטוריה עדיין מדברת
היום, כאשר אני מבקרת במחנה המעפילים בעתלית, התחושות חוזרות.
המקום שבו עמדו פעם גדרות התיל והמעפילים הוחזקו מאחוריהן הפך לאתר מורשת המספר את סיפור ההעפלה, את המאבק בבריטים ואת פעולת הפלמ"ח.
אבל עבורי זה אינו רק אתר היסטורי.
זהו מקום שמחזיר אותי ללילה ההוא.
ללילה שבו צעדנו יחד עם המעפילים בשבילי היער.
ללילה שבו החלפנו בגדים כדי להגן עליהם.
ללילה שבו הגענו לבית אורן, בעוד הבריטים מקיפים את הקיבוץ.
וללילה שבו יותר מ-200 מעפילים יהודים יצאו מאחורי גדרות התיל והמשיכו את דרכם אל החופש.
זהו זיכרון שלא נשאר רק בספרי ההיסטוריה. הוא נשאר איתי.
גם אימי אסתר גלר שבאותם ימים נקראה אסתר קנבל השתתפה במבצע הזה שסופר לי על ידה בילדותי.
מרתק. יהודית יקרה מזל שכתבת יומנים ושאת משתפת אותנו. הלוואי וילמדו את כל המאורעות החשובים הללו בבתי הספר
סיפור של מבצע מדהים . זיכרונות כאלה הם ההוכחות , הם הקסם של העם היהודי . מרגש . תודה לך יהודית 🇮🇱
יהודית אשה קטנטונת אבל ענקית במעשי הגבורה שלה למען מדינת ישראל.