(חי פה) – "אני אומר שזכיתי, כי זו הייתה זכות ללוות את המשפחות האלה": מנשה שמש, בכיר לשעבר במערכת הביטחון ומי שפעל כמלווה מטעם מנהלת החטופים של ממשלת ישראל, ליווה מקרוב את המשפחות החיפאיות לאורך אחת התקופות הקשות והמטלטלות שידעה מדינת ישראל.
בראיון מיוחד לחי פה, שלוש שנים לאחר אסון 7 באוקטובר, הוא חוזר אל הימים הראשונים של הכאוס וחוסר הוודאות, אל הרגעים הקשים לצד הבשורות המשמחות שבהם חזרו חטופים הביתה, אל הקשר העמוק שנוצר עם המשפחות ואל המחיר האישי ששילם. מנשה מספר על שליחות שהחלה כמשימה זמנית והפכה לשלוש שנים של חיים לצד כאב, תקווה, אובדן ואמונה. "הזמן לא מרפא", הוא אומר, "המשפחות עדיין צריכות את המדינה, ועדיין יש להן שאלות שאין להן תשובות".
המסר של מנשה שמש לממשלת ישראל: "להכיר בבני משפחות כנפגעי פעולות איבה" ◄ צפו
יש אנשים שנכנסו אל תוך סיפור 7 באוקטובר כדי לבצע תפקיד ויש אנשים שנכנסו אליו ונשארו, מנשה שמש היה אחד מהם. בימים הראשונים לאחר מתקפת 7 באוקטובר, כשהמדינה כולה ניסתה להבין את ממדי האסון, מאות משפחות נותרו מול שאלות שאיש לא ידע להשיב עליהן, האם יקיריהן בחיים, האם נחטפו, האם נרצחו, והיכן הם נמצאים. בתוך הכאוס והבלבול נוצר צורך בסיסי ואנושי שמישהו יהיה שם, שמישהו יענה לטלפון, יגיע, יקשיב, יבדוק מה המשפחה צריכה וייתן לה תחושה שהיא לא מתמודדת לבד. מנשה היה אחד מאותם אנשים.
שלוש שנים מאוחר יותר, הוא עדיין שם. מנשה ליווה את משפחת דיצה היימן מניר עוז, את משפחת קציר מניר עוז ואת משפחת מקסים הרקין, ונכח לצידן ברגעים שבהם התקווה הייתה כמעט בלתי אפשרית וגם ברגעים שבהם הטלפון צלצל והביא איתו את הבשורה שכל כך חיכו לה. לצד רגעי השמחה היו גם רגעים שלא ניתן היה לייפות: מוות, שבי, אובדן, המתנה ובעיקר, חוסר ודאות. בתוך המציאות הזו, מנשה לא היה רק מי שמילא תפקיד, הוא הפך לאדם שנמצא שם, שמכיר את הכאב, שמקשיב גם כשאין תשובות, ושממשיך ללוות את המשפחות גם הרבה אחרי שהמשימה הרשמית הסתיימה.
"בימים הראשונים המשפחות זעקו: אף אחד לא פונה אלינו"
"בימים הראשונים של המלחמה נשמעה זעקה מצד המשפחות", נזכר שמש. "אף אחד לא פונה אלינו, אף אחד לא מדבר איתנו, אף אחד לא מתייחס אלינו". באותם ימים, הוא מספר, עוד לא היה ברור אפילו היקף האסון כמה אנשים נעדרים, מי נרצח, מי נחטף, מי בחיים ומי עדיין לא אותר. בתוך הכאוס והניסיון של המדינה לאסוף את השברים, נולד צורך דחוף להקים מנגנון שייתן למשפחות כתובת, ליווי ומענה.
לאחר שגל הירש מונה על ידי ראש הממשלה למתאם השבויים והנעדרים, הוא פנה לאלוף במילואים מאיר קליפי וביקש ממנו להקים מערך שיתמקד במשפחות האזרחים. כך נולד מערך "איתכם", בהובלת קליפי ובסיוע סגנו, תת-אלוף במילואים אביגדור קליין, שאספו סביבם קצינים בכירים במילואים, יוצאי מערכת הביטחון, מוסד, שב"כ ושב"ס, אנשי מקצוע, אנשי עסקים ואזרחים מהשוק הפרטי ובעיקר אנשים שהגיעו מתוך רצון אמיתי להתנדב ולעזור. "זה לא היה גיוס במובן הרגיל", מסביר שמש. "אנשים פשוט באו, אנשים רצו לעזור".
ממשפחה למשפחה: "מקצה הציפורן ברגל ועד קצה השערה בראש"
המטרה הייתה ברורה. לתת למשפחות מענה לכל צורך אפשרי, קטן כגדול. "היקף העבודה שלנו היה לתת להם מענה מקצה הציפורן ברגל ועד קצה השערה בראש", אומר שמש בחיוך מריר. "באמת בכל התחומים האזרחיים חינוך, רווחה, בריאות, תמיכה נפשית, טיפול בעניינים כספיים וחשבונות בנק, בלי שום הגבלה". בפועל, משמעות הדבר הייתה להיות הרבה יותר ממלווים.
אנשי "איתכם" הפכו למתווכים בין המשפחות לבין המערכות, לדאוג לילד שנאלץ לעבור בית ספר, למצוא פתרון למבוגר שלא הצליח להתמודד עם המציאות שנכפתה עליו, לטפל בקשיים כלכליים ולחבר את בני המשפחה למענים רפואיים ונפשיים. גם מול הבנקים, מספר שמש, נפתחו לעיתים דלתות: "היה לנו את הלב הפתוח של הבנקים. היו בנקים שהואילו למחול אפילו על הלוואות שהיו לחטופים או לבני המשפחה".
אבל לצד כל מה שניתן היה לפתור באמצעות קשרים, בירוקרטיה, כסף או מערכות סיוע, היו גם דברים שאיש לא יכול היה לתקן. מול המשפחות עמד כאב שלא ניתן למלא באמצעות טופס, נוהל או החלטה. כאב שאין לו פתרון מיידי, ואין לו לוח זמנים. כך, לצד המשימות המעשיות, נדרשו אנשי "איתכם" פשוט להיות שם להקשיב, להגיע, לענות לטלפון, ולעיתים גם לשבת עם המשפחה בתוך השקט, כשאין שום תשובה לתת.
משפחת קציר: בין החטיפה של חנה לבין הרצח של רמי ואלעד
אחת המשפחות שליווה מנשה שמש מקרוב, הייתה משפחת קציר מניר עוז. ב-7 באוקטובר נרצח רמי קציר, אבי המשפחה. אשתו חנה, שהייתה אז בת 77, נחטפה לעזה, וגם בנם אלעד נחטף. סרטון החטיפה של חנה, שתועד והופץ ברשת, הפך לאחד המראות המזוהים והקשים של אותו יום. עבור שמש, משפחת קציר כבר לא הייתה עוד משפחה שהוא מלווה במסגרת תפקידו, היא הפכה לחלק מחייו, והוא היה איתה ברגעים הקשים ביותר, וגם ברגע שבו הגיעה הבשורה שכל כך חיכו לה.
24 בנובמבר 2023: הטלפון שחיכו לו
ב-24 בנובמבר 2023 חנה קציר שבה מהשבי, ובאותה תקופה חזרה גם דיצה היימן. "אלה היו רגעים של שמחה שפשוט אי אפשר לתאר", מספר שמש. "אני אומר שזכיתי, כי זו הייתה זכות בכלל, ללוות את המשפחות האלה ולראות אנשים יקרים שחוזרים בחיים". הוא זוכר את ההתרגשות, את הציפייה ואת התחושה שאחרי שבועות ארוכים של פחד וחוסר ודאות, סוף סוף מגיע רגע של בשורה טובה.
"מי שלא חווה את הדבר הזה לא יכול להבין מה זה להיות ליד משפחה ולראות את האדם שהם כל כך חיכו לו חוזר". אבל בתוך השמחה היה גם כאב שלא נעלם. חנה חזרה הביתה, אך אלעד עדיין נותר מאחור, בשבי. עבור משפחת קציר, ההקלה התערבבה מיד בדאגה, וההמתנה נמשכה.
"ינואר 2024 היה אחד מרגעי המשבר הקשים ביותר"
בינואר 2024 הגיעה הבשורה הקשה שאלעד קציר נרצח בשבי. עבור מנשה שמש, שהיה לצד המשפחה לאורך הדרך, זו הייתה נקודת שבר אישית ומקצועית. "זו הייתה נקודת משבר מאוד משמעותית וחזקה", הוא נזכר. בפעם הראשונה, מי שהיה שם כדי להחזיק את המשפחה, להבין אותה ולתת לה כוח, הבין שגם הוא עצמו זקוק למישהו שיחזיק אותו.
"ברגעים האלה מערך 'איתכם' השכיל להעמיד לרשותנו אנשים שמתמחים במתן תמיכה נפשית, פסיכולוגים ואנשי מקצוע שהחזיקו אותנו ועזרו לנו להישאר עם הראש מעל המים". כי גם מי שמגיע כדי לתמוך באחרים, גם מי שמנסה להיות העוגן ברגעים הקשים ביותר, הוא בסופו של דבר בן אדם. וגם לו יש לב, וגם הוא נקשר. במהלך החודשים שבהם ליווה את המשפחות, הקשר כבר מזמן חרג מגבולות התפקיד והכאב של המשפחות הפך במידה רבה גם לכאב שלו.
"המשפחה: אנחנו רוצים הוכחות"
משפחתו של אלעד קציר התקשתה לקבל את הידיעה על מותו מיד. "הם אמרו: אנחנו רוצים הוכחות. עד שאין לנו הוכחות, אנחנו מתייחסים לידיעה בספקנות". בתוך המציאות הבלתי נתפסת שנכפתה עליהם, המשפחה בחרה להיאחז בתקווה, גם כשהסיכויים הלכו והצטמצמו. "אנחנו מעדיפים להחזיק בעמדה ובאמונה שהוא עדיין בחיים, אלא אם יוכח אחרת".
רק חודשים לאחר מכן הגיעה ההוכחה שלא הותירה מקום לספק. באפריל 2024 חולצה גופתו של אלעד קציר, במבצע צבאי והוא הובא לקבורה בישראל. עבור המשפחה, המעגל של ההמתנה הגיע לסיומו, אך מעגל הכאב והאובדן רק החל.
"בשלב מסוים כבר נטמעתי בתוך המשפחות"
ככל שהחודשים חלפו, אומר שמש, הגבול בין תפקידו לבין הקשר האישי עם המשפחות הלך והטשטש. "בשלב מסוים כבר נטמעתי בתוך המשפחות". הוא היה שם בחגים ובימי הולדת, במעברים של הילדים בין בתי ספר, בבר ובת מצווה, ברגע שבו ילד עולה לכיתה א' וגם ברגעים שבהם נדרשו המשפחות להתמודד עם מציאות שאי אפשר באמת להסביר במילים.
"אתה נמצא איתם ברגעים. כל רגע הוא רגע". כך, כמעט בלי שהרגיש, משפחות שהכיר בעקבות הטרגדיה של 7 באוקטובר, הפכו לחלק בלתי נפרד מחייו. מה שהחל כשליחות הפך לקשר אנושי עמוק כזה שלא הסתיים גם כשהמשימה הרשמית הסתיימה.
משפחת מקסים הרקין: "לא שמענו ממנו כלום"
משפחה נוספת שליווה מנשה שמש לאורך התקופה הייתה משפחתו של מקסים הרקין. בתחילת המלחמה לא היה ברור אפילו מה עלה בגורלו. "בתחילת המלחמה הוא הוגדר כנעדר, אחר כך ב-22 באוקטובר, קיבלנו את ההודעה שהוא חטוף ושהוא בחיים". אלא שמאותו רגע החל פרק ארוך ומייסר של שתיקה. "לא שמענו ממנו כלום, לא ידענו כלום, ממש לא שמענו". בני המשפחה נאלצו לחיות יום אחר יום עם השאלות הקשות ביותר: מה מצבו? מה עובר עליו? האם הוא בחיים? האם הוא פצוע? האם הוא מקבל אוכל? האם הוא יודע שמחפשים אחריו? ואז הגיעו הסרטונים.
עבור המשפחה, כל סרטון הפך לרגע שבו מנסים למצוא סימן קטן, רמז, משהו שאפשר להיאחז בו. "לפי האינטואיציות שלהם, לפי איך שהם מכירים אותו, הם ידעו להבחין איפה הוא מביים את עצמו ואיפה זה אמיתי". כל תנועה, כל הבעה, כל מילה וכל שנייה בסרטון הפכו עבורם למקור מידע, ניסיון להבין מה באמת עובר על האדם שהם כל כך אוהבים.
התקווה שכמעט התממשה – ואז התרסקה
היו גם רגעים שבהם בני משפחת הרקין הרשו לעצמם להאמין שהפעם זה באמת קורה. עסקה שנראתה קרובה, תנאים שנקבעו והתחושה שהפעם הדרך הביתה כבר נמצאת בהישג יד, "מקסים הולך לחזור". המשפחה כבר החלה להתכונן לשובו. "הם ממש קנו לו בגדים, התארגנו לקבל אותו, רצו לעשות לו Welcome רציני". אבל אז העסקה לא יצאה אל הפועל, והתקווה שהתקרבה כל כך, התרסקה. "וזה היה משבר מאוד גדול לבני המשפחה".
הבגדים כבר היו מוכנים, הבית היה ערוך לקראת שובו, אבל מקסים עדיין לא היה שם. עבור המשפחה, זו הייתה לא רק עוד אכזבה, אלא התרסקות של תקווה שכבר כמעט הפכה למציאות. רגע שבו נדמה היה שאפשר סוף סוף לנשום, ואז שוב נאלצו לחזור אל ההמתנה, אל חוסר הוודאות ואל הגעגוע.
"אני מחזיק בדעה שהחטופים היו יכולים לחזור הרבה לפני"
כששואלים את מנשה שמש על האופן שבו התנהלה המדינה מול סוגיית החטופים, הוא אינו מסתיר את עמדתו, אך מדגיש כי זו דעתו האישית, שנולדה מתוך השנים שבהן היה צמוד למשפחות. "אני לחלוטין מחזיק בדעה שהחטופים היו יכולים לחזור הרבה לפני המועד שבו הם באמת חזרו". לדבריו, קשה היה לו לראות כיצד סביב סוגיית העסקאות התנהל ויכוח פוליטי, כשבמקביל משפחות שלמות המתינו ליקיריהן.
"לא ייתכן שהיו שרים שיתפארו בזה שהם הכשילו עסקאות ובו בזמן, אנחנו רואים את היקירים של בני המשפחות, נמקים וצועקים בסרטוני חמאס, מבוימים ככל שיהיו". מבחינתו, מאחורי הדיון המדיני והביטחוני עמדו בראש ובראשונה בני אדם, אזרחים שנלקחו מבתיהם ומשפחות שנאלצו לחיות במשך חודשים ושנים עם כאב וחוסר ודאות.
"מה שקרה הוא שמספר גדול מאוד של אזרחים, חללים וחיים, נחטפו, והמדינה הייתה צריכה להתייצב ולתת את הדין. לא לעשות פוליטיקות על הגב שלהם", אומר שמש. מבחינתו, האחריות של המדינה כלפי אזרחיה אינה מסתיימת גם בשעת מלחמה, אלא דווקא אז היא נבחנת ביתר שאת. "אזרחים לא אמורים להיות מגש הכסף שעליו מוגשת לנו המדינה". עבורו, המשפט הזה אינו סיסמה, אלא מסקנה שנולדה מתוך מפגש יומיומי, עם משפחות ששילמו את המחיר הכבד ביותר של המלחמה.
שלוש מלחמות ומשפחה אחת בבית
במשך כל התקופה שבה מנשה שמש היה לצד משפחות החטופים, גם החיים הפרטיים שלו המשיכו להתנהל, אבל בשום אופן לא כרגיל. שלוש מערכות צבאיות חלפו לאורך השנים שבהן ניסה להיות שם עבור המשפחות ובבית חיכו לו שלושת ילדיו לינוי, מעיין ואלירן. "אני אבא יחידני לשלושה ילדים", הוא אומר, ומודה שהמחיר האישי היה כבד.
"כל מה שעשיתי במשך שלוש השנים האלה וממשיך לעשות, חד משמעית, בא על חשבונם. זה היה על הזמן איתם, על תשומת הלב שהם צריכים". אבל מיד הוא מבקש להדגיש דבר אחר: "ולרגע אחד הם לא נתנו לי להרגיש שאני חסר להם. הם תמכו כל הזמן", מעיין הייתה לוחמת במשמר הגבול, לינוי סטודנטית ואלירן היה לקראת גיוס. למרות העומס והמרחק, הילדים לא שאלו את אביהם מדוע הוא אינו בבית יותר, הם הבינו את המקום שבו הוא נמצא ובחרו לתמוך בו.
"לינוי שלי הייתה חלק מהמשפחות"
לינוי, בתו הבכורה של מנשה, הייתה בת 21 בתחילת המלחמה. כבר מהימים הראשונים היא לא הסתפקה בתמיכה מרחוק, אלא ביקשה לקחת חלק. "מהיום הראשון היא אפילו התנדבה לבוא איתי לפורומים של מערך 'איתכם'". היא נחשפה מקרוב לסיפורים, לכאב ולמציאות היומיומית של המשפחות, ונקשרה במיוחד למשפחת הרקין.
"היא הייתה חלק מהתמיכה שהם קיבלו". מאחורי המשפט הפשוט הזה מסתתר סיפור אנושי לא פחות מרגש: בת צעירה שנכנסה יחד עם אביה אל תוך אחד המקומות הכואבים ביותר בחברה הישראלית, לא כדי לקבל דבר, אלא כדי להיות שם בשביל אחרים, להקשיב ולתת מעט כוח למשפחות שחיכו ליקיריהן.
"ללא הילדים שלי לא הייתי יכול לעשות את זה"
"7 באוקטובר הפך אותי לאדם אחר", אומר מנשה שמש. שלוש השנים שבהן היה לצד משפחות החטופים שינו אותו, לדבריו והפכו אותו לאדם רגיש וקשוב יותר. "הפכתי להיות אדם רגיש יותר ממה שהייתי". אבל עבורו, הרגישות הזו לא נשארה רק תחושה, היא הפכה לדרך פעולה.
"המשפחות לא היו במצב שבו הן יכלו להגיד 'אני צריך את זה'. הן בכלל לא היו במצב כזה". לכן הוא למד לעבוד בשיטת "הדחיפה": לא להמתין שהמשפחה תבקש עזרה, אלא לזהות את הצורך ולהציע פתרון בעצמו. "לא לחכות שהם יבקשו, לבוא ולהגיד: יש את זה, בואו נעשה את זה. יש אפשרות כזאת, בואו ננסה". עם הזמן הוא למד לקרוא אנשים, להבין שתיקה, לזהות מצוקה ולדעת מתי לא לשאול ומתי דווקא להתעקש. הוא מדגיש שגם בתוך כל זה, הוא לא היה יכול לעשות זאת לבדו: "ללא הילדים שלי לא הייתי יכול לעשות את זה".
"אני לא יכול לסלוח למי שאחראים למה שהמשפחות עברו"
לצד הרגישות שנולדה בו, נותר גם כעס. כעס על הכשלים, על מי שלדעתו לא לקחו אחריות, ובעיקר על כך שמשפחות שנפגעו באופן כל כך קשה, עדיין נאלצות להתמודד עם ההשלכות ולהיאבק על זכויותיהן. "אני לא יכול לעשות שקר בנפשי ולהתכחש לכך שאין בליבי מקום לסלוח לכל מי שהיו אחראים למה שהמשפחות האלה עברו". הוא אומר זאת בשקט, אך המסר חד: "הם לא היו צריכים לעבור את זה".
מבחינתו, האחריות אינה רק שאלה פוליטית, אלא גם שאלה מוסרית עמוקה, אחריות כלפי הורים, ילדים ומשפחות שחייהם השתנו ברגע אחד. "בן אדם נורמלי, בן אדם שחי במדינה שפויה, לא אמור לעבור דבר כזה ואם הוא עובר דבר כזה, מישהו צריך לתת על זה את הדין".
"הזמן לא מרפא"
שלוש שנים חלפו מאז 7 באוקטובר. מבחוץ, נדמה לעיתים שהזמן מאפשר לפצעים להיסגר, שהחטופים שחזרו נמצאים בבית, שהנרצחים הובאו לקבורה ושחלק מהחיים הצליחו לשוב למסלולם. אבל מנשה, שנמצא לצד המשפחות לאורך כל התקופה, רואה מציאות אחרת, "הזמן לא מרפא", הוא אומר. עבור המשפחות, הכאב לא נמדד במספר הימים שחלפו מאז אותו בוקר, אלא בחיים שהשתנו מאז. יש מי שאיבדו אדם קרוב, יש מי שחזרו משבי ויש מי שעדיין מתמודדים עם טראומה, שאלות וזיכרונות שלא מרפים. "המשפחות עדיין צריכות את המדינה", הוא אומר, "ועדיין יש להן שאלות שאין להן תשובות".
"אנשים עדיין בטראומה. הם צריכים היום להילחם על הזכויות שלהם"
שלוש שנים חלפו, אבל עבור משפחות רבות הטראומה עדיין חיה ונוכחת, "אנשים עדיין טראומטיים. הם צריכים היום להילחם על הזכויות שלהם", אומר שמש. לדבריו, ישנם בני משפחה שחוו את האסון באופן ישיר, אך עדיין אינם מוכרים כנפגעי פעולות איבה. "לא יכול להיות מצב שבו בן משפחה נמצא בחיפה ובן המשפחה שלו בניר עוז, או בטירת כרמל והמדינה לא מכירה בו". ויש, לדבריו, מקרים קשים אף יותר: "יש אנשים שחוו בשידור ישיר, בווידאו, את האובדן של בני המשפחה שלהם, והמדינה לא מכירה בהם כנפגעי פעולות איבה. זה דבר שהדעת לא סובלת". מבחינתו, ההכרה אינה רק עניין בירוקרטי, היא הכרה בכך שהפגיעה במשפחה הייתה ממשית, עמוקה ומתמשכת.
"המשפחות רוצות להמשיך הלאה והן לא יכולות"
אחת הדרישות המרכזיות של שמש היא הקמת ועדת חקירה ממלכתית. לא רק כדי להבין מה קרה ב-7 באוקטובר, אלא כדי לאפשר למשפחות להתמודד עם השאלה שמלווה אותן מאז אותו בוקר: "למה?" למה הילד שלי היה שם? למה הוא לא ניצל? למה לא הגיעו בזמן? למה לא הייתה התרעה? למה המדינה לא הייתה שם? ולמה הדברים התנהלו כפי שהתנהלו? "זה פצע פתוח אצלם", הוא אומר. לדבריו, כבר מהימים הראשונים המשפחות לא תמיד קיבלו מידע אמין וברור על גורל יקיריהן ועל המתרחש.
"באים ומוכרים להם סיפורים. מהיום הראשון של המלחמה המשפחות לא קיבלו מידע אמין על מה שקורה". הוא מספר כי לעיתים נדרשו קשרים אישיים ופוליטיים כדי לקבל מידע או טיפול. "היה צריך להפעיל קשרים פוליטיים כאלה ואחרים בשביל לקבל מידע וטיפול אמיתי יותר". מבחינתו, מצב כזה אינו יכול להימשך, "צריך להיות מענה מסודר ומדוקדק".
המעגלים שנסגרו והמעגל שעדיין פתוח
האם ועדת חקירה תסגור את המעגל? "אני מאמין שכן", משיב שמש. אבל הוא ממהר להבהיר, שום ועדה לא תוכל להשיב את הגלגל לאחור, "את האסון אי אפשר להשיב, אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה", הנרצחים לא יחזרו, החודשים בשבי לא יימחקו והטראומה לא תיעלם. ובכל זאת, יש מעגלים שאפשר לסגור. "חטופים שנהרגו ונרצחו והוחזרו לקבר בישראל, המעגל נסגר". גם החטופים החיים שחזרו הביתה, סגרו מעגל אחר, כל אחד עם הסיפור וההתמודדות שלו.
אבל אז מגיע שמש אל המעגל שנותר פתוח: "המעגל של מה קרה בדיוק".
"מה קרה שם?" הוא חוזר ושואל. "למה הילד שלי, למה היקר שלי, היה צריך להיחשף למה שנחשף?" בין אם היה בנובה, בקיבוצים, כחייל או כאזרח שיצא להציל חיים. המשפחות, לדבריו, עדיין זקוקות לתשובה מוסמכת. "נכון להיום אף אחד לא יכול לתת תשובה שהיא בדוקה, כל אחד נותן את התשובה שלו, מזווית הראייה שלו". מבחינתו, המשפחות ראויות ליותר, "תשובה מוסמכת. כמו למשל מה שהיה אחרי מלחמת יום הכיפורים".
"אני עדיין שם"
בסוף אפריל 2026 סיים שמש את תפקידו הרשמי במערך ליווי המשפחות, אבל מבחינתו, סיום התפקיד לא היה סיום הקשר. "לפי בחירת המשפחות, לפחות אחת מהן, אני ממשיך ללוות ולתת לה מענה על בסיס התנדבותי". אחרי שלוש שנים שבהן היה שם ברגעים הקשים, אי אפשר פשוט לסגור תיק, להניח את הטלפון ולומר שהתפקיד הסתיים. קשר שנוצר בתוך תקופה כל כך מטלטלת לא נעלם עם סיום המינוי.
"אני חוזר לניר עוז"
השיחה עם מנשה התקיימה ערב יום השנה (6.10.26), והוא כבר יודע היכן יהיה ב-7 באוקטובר, "אני מתכוון לרדת לניר עוז יחד עם משפחת קציר". הוא יגיע להתייחד עם רמי, עם אלעד ועם בני המשפחה אל אותו מקום שבו התחיל עבורם אחד הפרקים הקשים בחייהם.
רמי נרצח ב-7 באוקטובר, חנה נחטפה וחזרה, אלעד נחטף ונרצח בשבי, וגופתו חולצה והובאה לקבורה בישראל. עבור משפחת קציר, החיים השתנו לנצח. ומנשה, שהיה שם ברגעים הראשונים, יהיה שם גם עכשיו לא כממונה ולא כבעל תפקיד, אלא כאדם.
"לילדים שלי אני רוצה להגיד תודה"
לקראת סיום אנחנו שואלים את מנשה מה היה רוצה לומר למשפחה שלו, לילדים שלו, אחרי שלוש השנים האלה. התשובה שלו קצרה: "לילדים שלי קודם כל אני רוצה להגיד תודה".
תודה על ההבנה, על הסבלנות, על כך שנתנו לו להיות שם עבור אחרים, גם כשהמחיר היה הזמן שלהם, תשומת הלב שלהם והנוכחות שלו בבית. ובעיקר, על כך שמעולם לא גרמו לו להרגיש שהוא נוטש אותם.
ומה הוא אומר למשפחות? שהמדינה חייבת להמשיך להיות שם. לא רק כשהמצלמות נמצאות, לא רק כשהכותרות גדולות ולא רק כשהכאב נמצא במרכז השיח הציבורי, אלא גם עכשיו, אחרי שלוש שנים. כי הטראומה לא הסתיימה ביום שבו החטוף חזר, היא לא הסתיימה ביום שבו הנרצח הובא לקבורה והיא בוודאי לא הסתיימה כשהחדשות עברו לנושא הבא.
אחדות – אבל לא רק כמילה
המילה "אחדות" עלולה להישמע היום כמעט נדושה. גם מנשה יודע זאת, "יש לי גם את המסר הזה, שהוא די נדוש עניין של אחדות". אבל עבורו, מאחורי המילה הזו עומדת דרישה פשוטה: שהמדינה תהיה עם המשפחות, שהחברה תהיה עם הנפגעים ושמערכות המדינה לא ישאירו אנשים לבד במאבק על הזכויות, ההכרה והטיפול שמגיעים להם.
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, מנשה שמש מסתכל לאחור ורואה תקופה ששינתה אותו. הוא רואה את האנשים שפגש, את הרגעים שבהם דלת נפתחה וחטוף חזר ואת הרגעים שבהם הטלפון צלצל והביא בשורה קשה מנשוא. הוא רואה ילדים שגדלו בתוך מציאות שאף ילד לא אמור להכיר, הורים שהזדקנו בתוך חודשים ומשפחות שנאלצו להפוך בין לילה ללוחמות לא רק על חיי יקיריהן, אלא גם על הזכות לקבל מידע, הכרה, טיפול ותשובות.
הוא רואה גם את עצמו: אדם שנכנס למשימה בהתנדבות, מתוך רצון לעזור ולא תיאר לעצמו שמשימה זו תהפוך לשלוש שנים מחייו.
"אני אומר שזכיתי", הוא חוזר.
אולי זו אחת המילים המפתיעות ביותר שאפשר לומר על תקופה כל כך קשה. אבל עבור מנשה, הזכות לא הייתה באירועים עצמם, היא הייתה ביכולת להיות שם ברגע שבו משפחה הייתה צריכה מישהו, ברגע שבו ילד היה צריך מבוגר שיחזיק את היד, ברגע שבו אם הייתה צריכה שמישהו יענה, ברגע שבו הייתה תקווה.
כי לפעמים, מול אסון שאין דרך לתקן, הדבר האנושי ביותר שאפשר לעשות הוא פשוט לא לעזוב את מי שנשארו מאחור, לא לברוח ברגע שבו התקווה נשברה, להיות שם איתה ולהישאר.
שלוש שנים אחרי ה- 7 באוקטובר, מנשה שמש עדיין שם. ועד שהמעגלים ייסגרו, הוא ימשיך להיות.