תאריכים תמיד היו עבורי נקודות ציון, אבל לאחרונה הם הפכו גם למקור להרהורים שלא מרפים ממני. כשאני מביטה לאחור, אני נדהמת מהמקריות שבתאריכים.
במוצאי יום כיפור, 5 באוקטובר 1946, עלו 11 הנקודות להתיישבות בנגב. בתאריך דומה, 6 באוקטובר 1973, נכפתה עלינו מלחמת יום הכיפורים. וב־7 באוקטובר 2023 חווינו את מלחמת חרבות ברזל.
שלושה תאריכים, שלושה אירועים שונים, אך כולם נוגעים בלב ההיסטוריה שלנו.
אני זוכרת את הלילה ההוא — לילה של התרגשות ושל שליחות
אני עדיין זוכרת את ההתרגשות שאחזה בנו בלילה שבו הוקמו 11 הנקודות בנגב. זה היה מוצאי יום כיפור, 5 באוקטובר 1946. לא הייתה מדינה, לא היה צבא, והעתיד היה לוט בערפל. אבל הייתה תחושת שליחות. הייתה הבנה שאם לא ניצור עובדות בשטח, הנגב לא ייכלל במדינה היהודית העתידה לקום.
מאות אנשים התנדבו ויצאו בחשאי לנגב. בתוך שעות ספורות הקמנו את בארי, אורים, גלאון, חצרים, משמר הנגב, כפר דרום, נבטים, נירים, קדמה, שובל ותקומה. סביב כל נקודה הוקמה גדר, הוצבו צריפים ונבנה מגדל מים. הכול במהירות, הכול מתוך אמונה.
המבצע הזה נחשב לאחד הנועזים בתולדות ההתיישבות, ובמלחמת העצמאות הוא הפך לעוגן אסטרטגי מול הצבא המצרי. אנחנו באנו לנגב כדי להיות בו, זו הייתה ההצהרה.
ואז הגיע 7 באוקטובר 2023 — וההיסטוריה כאילו חזרה על עצמה
מצמרר לי לחשוב שקיבוץ בארי חגג ב־6 באוקטובר 2023, את יום עלייתו על הקרקע, 77 שנים בדיוק, ולמחרת הפך לזירת לחימה קשה. חברי כיתת הכוננות נלחמו על הבית, על התושבים, על הקהילה. כך גם בנירים, וכך בקהילות נוספות בעוטף.
החורבן היה עצום. המציאות הייתה בלתי נתפסת. אבל לצד הכאב צמח גם רצון, רצון לחזור, לשקם, לבנות מחדש.
מה מחבר בין האנשים של 1946 לאנשים של 2023?
אני שואלת את עצמי שוב ושוב מהו החוט המקשר בין שני הדורות. והתשובה שלי ברורה: האנשים עצמם.
ב־1946 המסר היה: אנחנו באים לנגב כדי להיות כאן.
ב־2026 המסר הוא: למרות מה שקרה ב- 2023, רבים מתושבי העוטף רוצים לחזור הביתה…לשקם את המקום ואת הקהילה.
בשני הדורות יש אנשים שבוחרים להיאחז במקום, לראות בקהילה שלהם חלק מהעתיד, ולהאמין שהבית הזה, על כל הקשיים, הוא המקום שבו הם רוצים לחיות.
מה אנחנו יכולים ללמוד מכל זה?
שהעתיד תלוי בנו. שצריך לפעול, לקחת אחריות, להיות מעורבים בקהילה ולסייע לאחרים – גם מעשים קטנים יכולים לשנות. האיומים לא נעלמו וגם לא ייעלמו במהרה…
אבל הרצון שלנו להמשיך לחיות כאן לא נעלם. אנחנו נעביר את הרצון הזה מדור לדור.
כי — אין לנו ארץ אחרת.