חידה גורלית – מדוע אנשים מתעלמים מעובדות? // פרשנות

התופעה שבה אנשים נבונים ופיכחים מתעלמים מעובדות ופועלים נגד אינטרסים של עצמם, היא תופעה ידועה. קחו למשל מעשנים – יש הוכחות מוצקות לכך שהעישון מסכן את חייהם, והם ממשיכים לעשן, או למשל, אדם שנמצא בגרעון חודשי כרוני וממשיך לקנות מוצרי יוקרה גם כשדף חשבון הבנק שלו מוכיח בבירור שההתנהלות הזו מובילה לקריסה כלכלית.

ביקשתי מג'מיני, הבינה המלאכותית החביבה עליי, להסביר את פשר התופעה הזו, וזה מה שהיה לה לומר:

התכחשות לעובדות ולמציאות הינה התנהגות אנושית, הנובעת משילוב של מנגנונים פסיכולוגיים וחברתיים כגון אלה:

• אפקט הבומרנג: עימות עם עובדות הסותרות אמונות ליבה והרגלים מתפרש כאיום, וגורם להתבצרות בעמדה המקורית.
• דיסוננס קוגניטיבי: פער בין עובדה לאמונה והרגל, יוצר מתח נפשי חריף. כדי להפחיתו, המוח מעדיף לפסול את העובדה או את המקור המציג אותה.
• הטיית המציאות: המוח מסנן מידע חדש ומפרש נתונים בעיקר באופן שמשרת ומאושש אמונות קיימות.
• זהות קבוצתית ושבטיות: עמדות קשורות לשייכות חברתית ופוליטית ולכן שינוי דעה כרוך בסכנת נידוי מהקבוצה, ולכן נאמנות שבטית גוברת על היגיון יבש.
• הגנה על הערך העצמי: הודאה בטעות נתפסת כפגיעה באינטליגנציה ובדימוי האישי. התכחשות לעובדה היא מנגנון הגנה על האגו.

ייתכן שההסברים הללו הם הפתרון לחידה הבאה:

איך ייתכן שגם לאחר הכשלון של השביעי באוקטובר ולאחר רצף של כשלים מוכחים – החל בפגיעה בביטחון האישי ובמשילות, קריסת מערכת החינוך, שחיקה מדינית חרף ההצלחה הביטחונית, יוקר המחייה, הגדלת גירעון תקציבי חסר תקדים, עקירת תושבי הצפון, גיוס מילואים אינסופי, אפילו… הכשלון בביצוע ההפיכה המשטרית.  איך מול העובדות האלה, הסקרים מעידים על כך שכמיליון אזרחים עדיין מתכוונים להצביע למפלגת השלטון האחראית על הניהול המדינה ולעומד בראשה?

ההסברים הפסיכולוגיים שהמתוארים לעיל, מפזרים מעט את המסתורין:

אדם שהצביע כל חייו למפלגה, לעיתים כמורשת משפחתית, יתקשה להודות שהמפלגה שינתה את פניה. מעבר למפלגה אחרת דורש הודאה בטעות ובאגו, מעורר חשש מאיבוד שייכות חברתית ונידוי , דורש שבירת הרגלים, מה שנתפש בדרך כלל כמהלך מסוכן. הפער בין העובדות לבין האמונה (הקונספציה), הינו דבר מאיים ומפחיד.

כדי להימנע מהדיסוננס הזה, מה יותר פשוט יותר להטיל ספק בעובדות, להאשים את אלה שמדווחים ולצרוך כלי תקשורת שמספקים אשליה מרגיעה?

כדי לברוח מהקושי הזה, אדם יהיה מוכן לסכן את עצמו, את עתיד המדינה ואת עתיד ילדיו, דומה יש לו סימני מחלה ממארת והוא נמנע מלפנות לרופא, מתוך אמונה שזה יחלוף מעצמו.

מנגנון דומה פעל גם בקרב קברניטי המדינה ומערכת הביטחון ערב מלחמת יום כיפור ושנים לפני השבעה באוקטובר:

למרות מודיעין מפורט וכוונות מוצהרות של האויב, ההנהגה היהירה ושיכורת הכוח, בחרה בדרך הקלה. היא בחרה להתעלם מהתעצמות החמס ומההכנות שלו והתבצרה בקונספציה. היא העדיפה את אשליית ההכלה ואת האמונה שהאוייב מורתע, ובחרה לנקוט באיסטרטגיה של חלוקת מזוודות דולרים, תוך אמונה לא ריאלית שהמפלצת השבעה לא תרצה לטרוף.

ראש הממשלה האוחז בהגה השלטון בשנים האחרונות, סירב, ועדיין מסרב, להודות באחריותו ולחקור את הנסיבות שהובילו לכשלון. לפיכך, בבחירות הקרובות, האחריות להעביר את הגה השלטון לאנשים אחרים, מוטלת על כתפי אזרחי המדינה. השאלה היא: למי להעביר את האחריות הגורלית הזו?

פרופסור יובל נוח הררי מנתח את המציאות הזו ומביא כמה כללים שיוכלו לעזור לכל אחד מאיתנו שלא ליפול לבורות 'פסיכולוגיים', לבחון את המציאות ואת העובדות כהווייתן כדי שנוכל להצביע בחוכמה.

ההרצאה: למה טפשים מנהלים את העולם( Why Fools Rule the World )

מה עושים כדי להתגבר על הטיות מסוכנות?

הרעיונות של ההיסטוריון יובל נוח הררי על כוחם של סיפורים, פגיעותיה של הדמוקרטיה והשפעת הטכנולוגיה על התודעה האנושית, רלוונטיים מתמיד לקראת הבחירות הקרבות. הררי, שספריו "קיצור תולדות האנושות" ו"ההיסטוריה של המחר" נמכרו במיליוני עותקים בעולם, טוען כי בני האדם בנו ציוויליזציות שלמות באמצעות סיפורים משותפים. הבנה זו חושפת מנגנון קריטי: שליטה בנרטיב ובדמיון הקולקטיבי לעיתים קרובות חשובה יותר משליטה בעובדות יבשות.

סיפורים שמעצבים מציאות

הררי מזהיר כי דמוקרטיות עלולות להפוך ל"דיקטטורות של דמיון" כשהאמון בסיפורים משותפים מתערער. בישראל, שבה הדיון הציבורי רווי בסיפורים מתחרים על זהות, ביטחון וצדק, הבחירות הקרובות הן מבחן ליכולתנו להבחין בין סיפורים שמקרבים אותנו למציאות לבין סיפורים שמרחיקים אותנו ממנה. פוליטיקאים המצליחים לנסוך ביטחון באמצעות סיפורים פשטניים ומוחלטים עלולים להצליח יותר ממומחים המדגישים את המורכבות וההסתייגויות.

הטיה קוגניטיבית בקלפי

אנשים עם הבנה שטחית אך ביטחון רב נוטים להישמע אמינים יותר. בבחירות, זה מתורגם להעדפה של מועמדים המשדרים ודאות מוחלטת, גם כשהם מציעים פתרונות לא מציאותיים לבעיות מורכבות. הבוחר החכם צריך לשאול את עצמו: האם הביטחון שאני מרגיש כלפי המועמד הזה מבוסס על הבנה עמוקה של המדיניות שלו, או רק על יכולת הדיבור והמשדר שלו?

עצות מעשיות לקראת הבחירות

1. זהו את הסיפור, לא רק את העובדות: שאלו את עצמכם – איזה נרטיב המועמד מוכר? האם הוא מנסה לפשט מציאות מורכבת, או פונה לפחדים באופן מניפולטיבי?

2. חשדו בביטחון מופרז: הבטחות גורפות ונחרצות ("אני אפתור את הכל", "אני אביא שלום תוך חודש") מעידות על שטחיות. מומחים אמיתיים מכירים במורכבות ובמגבלות. הם ידגישו את הבעיות, את התנאים, את האתגרים ואת ההסתייגויות.

3.  צאו מהבועה המהדהדת: אלגוריתמים ברשתות מחזקים תוכן רגשי ופשטני. חשפו את עצמכם למקורות מידע מגוונים ולדעות שונות. צאו מה"בועה" הדיגיטלית שלכם. קראו מקורות מגוונים, גם כאלה שאתם לא מסכימים איתם.

4.  שאלו "מה אני לא יודע?" היו מודעים למגבלות הידע שלכם. בצעו בדק בית פנימי. שאלו את עצמכם כל העת האם עמדתכם מבוססת על ידע מעמיק, או על חזרה עיוורת על סלוגנים?  האם אני באמת מבין את הסוגייה הזו לעומק, או שאני רק חוזר על סיפור ששמעתי שוב ושוב?

5.  העדיפו מורכבות על פשטנות: בעיות לאומיות הן מורכבות ואין להן פתרונות קסם. הצביעו למי שמכיר במורכבות ומציע גישה הדרגתית ומחושבת.

6. הגנו על המרחב הציבורי: תמכו במועמדים שמכבדים את כללי המשחק והמוסדות הדמוקרטיים, גם כשאינכם מסכימים עם עמדותיהם.

מבחן גורלי לבוחרים

הבחירות הקרובות אינן רק מבחן למנהיגים, הן בעיקר מבחן לבוחרים. מבחן ביכולת להשתחרר מהטיות תודעתיות ולראות את המציאות כפי שהיא. היכולת להבחין בין אמת לשקר, בין הפגנת ביטחון מדומה לבין האומץ להתמודד, היא שתקבע את עתידנו. היכולת להחליט למי להצביע מתוך מודעות, חשיבה ביקורתית והבנה עמוקה של המורכבות הישראלית, היא קריטית יותר מתמיד.