בין שתיקה לזעקה: אנתולוגיה צפונית שנולדה מתוך השבר

במה מדובר?

קבוצת משוררות ומשוררים מצפון הארץ, ואני בתוכם, המתכנסת מזה שנים רבות אחת לחודש, כדי לכתוב, לקרוא ולדבר על שירים, מצאה את עצמה לאחר אירועי 7 באוקטובר עוסקת מטבע הדברים במה שהעסיק את כולנו. מנהלת הקבוצה, ענת גרי לקריף, יזמה את קיבוץ השירים שנכתבו בשנה הראשונה למלחמת "חרבות ברזל", לאנתולוגיה בשם "365 ימים באוקטובר", כדי לתת למילים לבטא את הרגשות סביב השבר, ההלם והמציאות הבלתי נתפשת.

בשביעי באוקטובר 2023 לא רק גבולות פיזיים נפרצו. נפרצו גם גבולות השפה. דרכי הביטוי המוכרות לנו קרסו, עולם המושגים התפורר, והמילים – הכלי הבסיסי ביותר שלנו לתאור המציאות – איבדו את אחיזתן, נעתקו מפינו. ילדים, נשים וגברים נחטפו, נשרפו, נשחטו. יישובים נמחקו. אמון נסדק, ואומה שלמה מצאה את עצמה בחרדת קיום מוחשית, לא מטאפורית ולא ספרותית.

ברגעים כאלה, מספרים יוצרים, המוזות אינן באות לנחם, הן קופאות. שותקות. המילים מסרבות להסתדר. יש מי שמפרש זאת כהוכחה לחוסר הרלוונטיות של האמנות בשעת חירום. אחרים רואים בכך את השלב הראשון, ההכרחי, לפני שהשפה לומדת לדבר מחדש.

ואז, באיחור, בחלוף הזמן, המילים חוזרות. לא מנומסות, לא מלוטשות, לא "יפות". הן חוזרות כצורך קיומי. כמעט ככפייה. כניסיון נואש לייצר סדר כלשהו בתוך הכאוס. לא כדי להסביר, אלא כדי לשרוד.

באותו בוקר התעוררנו למראה מעורר פלצות של ברבריות מצד אחד וחידלון בלתי מוסבר מצד שני. ההלם והחרדה גרמו לרבים מאיתנו להתכנס בתוך עצמם ולשתוק, מנסים להסדיר את המחשבות והרגשות. עם חלוף הזמן, כשהבנו את המציאות החדשה אליה נקלענו, החלו המילים לעצב את התודעה שלנו כיחידים וכאומה.

מה יש לכם לומר?

האמירה "הספרות היא המקום שבו אדם יכול להחזיר לעצמו את פניו האנושיים, שנגזלו ממנו על ידי האכזריות והמלחמה", המיוחסת לדוד גרוסמן, מבטאת בדיוק את מה קרה גם לקבוצת המשוררים והמשוררות אליה אני משתייך, כולם מצפון הארץ – מחיפה, מהקריות, מנהריה, מקיבוץ גבת, מאשחר שבגוש שגב,  ואפילו ממושב רוויה שבעמק המעיינות. קבוצה זו שהוקמה ומנוהלת על ידי ענת גרי לקריף מקרית ביאליק, מתכנסת אחת לחודש, מזה שנים רבות, כדי לכתוב, לקרוא ולהקשיב זה לזה.

זוהי קבוצה קטנה, כמעט אנונימית, כזו שלא מחפשת כותרות ולא עושה הרבה רעש, עד שהמציאות דפקה על דלתנו, ושאלה שאלה פשוטה ומטרידה: מה יש לכם לומר על המציאות הנוראה שנכפתה עלינו?

כשהמוזות יוצאות מההלם – ומתחילות לדבר

בתחילה, כמו אצל כולם, השתלטו עלינו ההלם, החרדה וחוסר האונים. השיגרה התפרקה ורק אחר כך הגיעו השירים. כמעט כולם, בלי תיאום, בלי החלטה מודעת, וכמעט באופן טבעי, החלו לנוע סביב אותו ציר: המלחמה. החטופים. האימה. הזעם. וגם הדרישה – כן, הדרישה מהמנהיגים להיות בני אדם. לא סיסמאות, לא נאומים, לא עוד "ניהול משבר", אלא אנושיות פשוטה.

תפקיד הסופר והמשורר הוא לא רק לנחם, אלא גם לשאול את השאלות הקשות ביותר, אלו שאיש לא רוצה לשמוע בזמן שהתותחים רועמים.  וכמו שאנחנו יודעים, התותחים רעמו, ועדיין רועמים, ללא הפסק במשך חודשים ואפילו שנים ועדיין איננו יודעים מתי כל זה יגמר?

חברי הקבוצה הזו מצאו מילים כדי לנחם, בד בבד עם הצגת שאלות וביקורת נוקבת. מדי חודש כתבו שירים שברובם המכריע עסקו במציאות שלא הרפתה מאיתנו עד עצם היום הזה.

האם זו שירה אמיתית?

משוררים רבים בטאו את רצונם לכתוב רק שירי אהבה, אבל הבינו שהמלחמה לא נותנת להם לעשות זאת. זה בדיוק המתח המאפיין את האנתולוגיה הצפונית הזו: יוצרים שלא בחרו לכתוב על מלחמה, אלא נאלצו לעשות זאת.

האם זו “שירה טובה” או “שירה לאומית” ? זוהי אולי השאלה הכי פחות רלוונטית כרגע. השאלה הנכונה היא: האם זו שירה אמיתית היוצאת מהלב?  ככל הנראה, התשובה היא 'כן', אך הקוראים מוזמנים לשפוט בעצמם.

ויש גם מי שישאל: האם זו שירה לאומית, פוליטית, מחאתית? או שמא זהו רק יומן אישי, קולקטיבי, בתקופה שבה אי אפשר היה לכתוב עליה אחרת? ואולי עצם הצורך להדביק תווית לשירה כזו מעיד על חוסר היכולת שלנו להכיל אותה כפי שהיא?

לא סתם עוד טקסטים, אלא עדות

"עם חלוף הימים והחודשים, הצטברו על המדף הווירטואלי של הקבוצה עשרות  יצירות", אומרת ענת גרי לקריף, מקימת הקבוצה ומי שמובילה אותה לאורך השנים, "זיהיתי את העובדה שאין אלה סתם עוד טקסטים מפוזרים, אלא עדות. כך נולד הרעיון לאגד את הכתיבה לאנתולוגיה אחת.  ספר משותף שמשקף את הרגשות של חברי הקבוצה ואיננו מנסה לסכם את התקופה, אלא להפך: להחזיק אותה פתוחה, לא פתורה, לא סגורה."

התוצאה היא אנתולוגיה הכוללת 222 שירים, שנכתבו על ידי 19 משוררות ומשוררים בין אוקטובר 2023 לאוקטובר 2024. פסיפס של קולות, גילאים, סגנונות ועמדות.

"אין כאן 'קו אחיד', ואין ניסיון לייפות או לאחד," מוסיפה גרי לקריף, "יש שירים זועמים ויש לוחשים. יש כאלה שמתפללים, ואחרים שמטיחים. כולם נכתבו מתוך אותו סדק – אישי ולאומי גם יחד."

תקווה לעתיד טוב יותר

קבוצת משוררות ומשוררים זו, מורכבת מנשים וגברים, צעירים ומבוגרים גם יחד. המבוגרת שבחבורה, תלמה כנעני ז"ל מקיבוץ גבת, הלכה לצערנו לעולמה בגיל תשעים, בטרם ראתה את הספר יוצא לאור.

בכך אולי רצה הגורל להאיר סוגיה שהאנתולוגיה שואלת בלי לומר במפורש: מה נשאר מאיתנו, ומה אנחנו משאירים אחרינו? למגינת ליבנו התברר שבישראל, דור הולך ודור בא – המלחמה תשאר ככל הנראה מנת חלקנו עוד שנים ארוכות, אלא אם כן יתמזל מזלנו ומזלם של שכנינו, ותקום בשני הצדדים מנהיגות נבונה, אמיצה וישרת דרך שתשכיל להניח את העבר מאחור ולהבין שהפיוס היא הדרך היחידה לתקווה ולעתיד טוב יותר.

"מאחורי הספר הזה," אומרת גרי לקריף, "מסתתר תהליך הוצאה לאור שאינו מובן מאליו לקורא שאינו בקי בתחום: בחירת מוטו, גיבוש מבנה, סידור השירים, עריכה והכנה לדפוס, הינו תהליך ארוך ומורכב. לכל אחד מהיוצרים מוקדש בספר שער משלו. השערים מלווים באיורים שיצר אחד מחברי הקבוצה,  הצייר והמשורר אריה רובינוביץ', שניסה להקשיב לטקסטים ולנסות לתרגם מילים לדימוי חזותי."

 האם הצליח? האם איור יכול לתאר שיר שנכתב מעומק הלב ומתוך נבכי הרגש? או אולי אין בציורים פרשנות לשירים אלא תוספת של הצייר למשמעותם?

 את התשובה, יצטרך כל קורא למצוא בעצמו.

מהו יעודו של ספר שירה שכזה?

ואחרי כל זה, השאלה הקשה מכולן, אולי היא זו: במציאות שבה מעטים מוכנים ומעוניינים לקרוא – למי מיועד הספר הזה? לחברי הקבוצה? לקהילה המקומית? לאומה כולה? או אולי, וזה הפחד הגדול, לאף אחד?

"כְּשֶׁאֲנִי הֹלֵךְ, הַשִּׁיר נִשְׁאַר." כתב נתן זך, ואכן, אפשר להתייחס לכל שיר כאל צוואה. לא בגלל שהמשורר הולך למות, אלא משום שהשיר עצמו הוא ניסיון להשאיר משהו – זיכרון, רגש, רגע של אמת – מעבר לחיים שלנו. האנתולוגיה הזו עושה בדיוק את זה: היא מנסה לתפוס רגע היסטורי, לא כדי לייפות אותו, אלא כדי לזכור.

אולי דווקא בעיתון מקומי חיפאי, ולא במדור ספרות ארצי, השאלה תקבל תשובה אותנטית, משום ששירה, בסופו של דבר, איננה נולדת בחלל ריק. היא נטועה במקום. נכתבת על ידי אנשים שחיים כאן, לידנו, איתנו. אנשים ששואלים, כמו כולנו: איך ממשיכים? מה אומרים? והאם למילים עדיין יש כוח – לא לתאר את העולם כפי שהוא, אלא להזכיר לנו מה הוא עשוי להיות ומה בכוחנו לעשות כדי להגיע לשם.

ואחרי הכל, ובסופו של דבר, אפשר לראות בשירה  דרך לשמור על שפיות בתוך חוסר שפיות. השירה מאפשרת לנו להוציא החוצה את הזעקה כדי שלא תחנוק אותנו מבפנים,  ובמילותיה של דליה רביקוביץ: "וּבַחֹמֶר הַזֶּה הָאָפֵל נִטְבָּעוּ כְּתָמִים שֶׁל אוֹר"

אולי זה כל הסיפור?

שמות המשוררות והמשוררים ששיריהם מופיעים בספר:

תלמה כנעני ז"ל, אגי כץ רגנר, אירית וייסמן מינקוביץ, אמירה לידר, אריה רובינוביץ, גאולה אלקובי, חיים בירן, יוסי ברגר, יפעת ברט גרוסמן, כרמלה בקלו, כרמלה ויינברגר, מתן גולצמן, נועם יניב גרוסמן, ענת גרי לקריף, עפרה מדקר, רותי איצקוביץ, רחל גולן, ע. שיר דר-לב, תמר קסלר.