כשאנחנו חושבים על ט"ו באב, המחשבה הראשונה שעולה לנו בראש היא פרחים, שוקולד, לבבות, אדומים ורומנטיקה במיטבה. חג האהבה העברי הוא הזדמנות מצוינת לצאת לדייט מול השקיעה בטיילת לואי או לחגוג אהבה בבית קפה שקט בכרמל. אבל אם נחזור אחורה בזמן, עמוק אל דפי התנ"ך, נגלה שהמקור לחג השמח הזה נובע, למעשה, מאחד הסיפורים הקשים, האפלים והמטלטלים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל: פרשת פילגש בגבעה.
איך טרגדיה לאומית שגרמה למלחמת אחים עקובה מדם הפכה ליום של פיוס, נחמה ואהבה? כדאי לבחון את הסיפור ההיסטורי המוכיח, כי גם ממקום נמוך אפשר לצמוח, אם רוצים.
החושך: מלחמת אחים וחרם נוראי
תזכורת קצרה משיעורי התנ"ך: פרשה, שאינה נלמדת, לרוב במערכת החינוך, והמופיעה בסוף ספר שופטים: פרשת "פילגש בגבעה". אירוע קשה של אלימות ורצח בעיר גבעה שהייתה שייכת לשבט בנימין. המעשה המחריד זעזע את שאר שבטי ישראל והוביל למלחמת אחים קטלנית שבה כמעט נכחד שבט בנימין כולו.
תקציר הסיפור – איש מהר אפרים נסע עם פילגשו (אישה במעמד משפטי מישני) מבית לחם לביתו. בדרכם חיפשו השניים מקום ללון בו והגיעו לעיר גבעה, שהייתה, כאמור, שייכת לשבט בנימין. איש זקן הסכים לארח אותם בביתו, אך במהלך הלילה הקיפו אנשים מבני העיר את הבית ודרשו לפגוע באורח ("הוצא את האיש אשר בא אל ביתך ונדענו"). כדי להציל את עצמו השליך האיש את פילגשו החוצה. אנשי העיר התעללו בה כל הלילה ובבוקר היא נמצאה מתה על סף הבית.
האיש לקח את גופת פילגשו, ניתח אותה לשנים עשר נתחים ושלח חלק לכל אחד משבטי ישראל. המעשה המחריד זעזע את העם וכל השבטים התאספו ודרשו משבט בנימין למסור לידיהם את העבריינים מהגבעה כדי להענישם. אך שבט בנימין סרב להסגיר את החוטאים ומחלוקת זו התדרדרה למלחמת אחים עקובה מדם. לאחר קרבות קשים ניצחו שאר השבטים והשמידו, כמעט לחלוטין, את שבט בנימין, למעט 600 גברים שנמלטו והסתתרו במדבר.
מתוך רגשי הכעס וסערת הרגשות נשבעו שאר השבטים שבועה חמורה: אף איש מישראל לא ייתן את ביתו לאישה, לבן שבט בנימין, מה שהעמיד את השבט בסכנת הכחדה מוחלטת.
האור: ההיתר שהציל שבט בישראל
חלף זמן, והעם החל לחפש דרך להתרפא ולשקם את הקרע. חכמי העם ישבו על המדוכה (היו חכמים בעם) ומצאו פתרון הלכתי ורעיוני: השבועה שניתנה חלה רק על הדור שנשבע אותה, ולא על הדורות הבאים. ביום ט"ו באב הוחלט באופן רשמי לבטל את החרם על שבט בנימין ולהתיר את הנישואים עימם. החלטה זו לא הייתה רק עניין משפטי או טכני אלא היא הייתה אקט אדיר של סליחה, פיוס לאומי ואיחוד השורות. כדי לממש את הפיוס הלכה למעשה אפשרו לבני שבט בנימין לבוא לכרמים בשילו, שם חגגו בנות ישראל בריקודים, ולמצוא שם את בחירות ליבם:
"לכו וארבתם בכרמים…והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו" (שופטים כ"א).
יש לציין, כי ט"ו באב נחגג מלכתחילה כחג חקלאי וקהילתי שמח, שבישר את סיום בציר הענבים וקטיף התאנים בליל ירח מלא. כמו בתרבויות פגאניות מקבילות באגן הים התיכון, היה היום שזור בפולחני פריון, חיבור לאדמה ויציאה אל הטבע. בתרבות היהודית טקסי הפריון הקדומים, שבהם המפגש בין המינים היה פראי, בלתי אמצעי וקשור בטבורו למחזוריות הטבע, שונו. ביום הזה היו בנות שילו יוצאות מדי שנה כשהן לבושות בגדי לבן שאולים (כדי שלא לבייש את מי שאין לה) לרקוד בכרמים באווירה של שמחה ופשטות.
מנחמה לאהבה: מה אפשר ללמוד
חז"ל במסכת תענית מצינים את ט"ו באב כאחד הימים המשמחים ביותר בלוח השנה העברי ("לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים"). הסיבה לכך היא האירוע שבו הותר לשבט בנימין לבוא בקהל.
הקשר בין פילגש בגבעה לט"ו באב מלמד אותנו שיעור חשוב לחיים: אהבה וזוגיות אינם רק בגדר רומנטיקה פרטית, אלא הכוח שיכול לרפא שבר עמוק ולחבר בין אנשים. כך, ט"ו באב אינו רק חג של "זוגיות", אלא הוא חג של פיוס, מחילת עבר ויכולת לגשר על פערים שנראו בלתי ניתנים לגישור.
במהלך מאות שנות הגלות תנועת החסידות (ובעיקר הבעל שם טוב) יצקה לט"ו באב משמעות רוחנית חדשה. מכיוון שהחל מט"ו באב ואילך הלילות מתארכים והימים מתקצרים, קראו לחג הזה זמן של "מוסיף והולך", הזדמנות להוסיף בלימוד תורה, להתקרב לבורא ולהתכונן נפשית לרוחות הסליחה של חודש אלול וראש השנה.
הציונות והרנסנס המודרני
כאשר השבים לציון חזרו לארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, התרחש המהפך המודרני: החלוצים בקיבוצים ובמושבות ניסו להחיות את ט"ו באב כחג חקלאי של בציר וכרמים, בדומה לימי התנ"ך, אך עם השנים פינה המרכיב החקלאי את מקומו למרכיב הרומנטי: הריקודים בכרמים והחיבורים הזוגיים שהחלו בסיפור פילגש הגבעה ובבנות שילו, תורגמו לגרסה המקומית של "ולנטיין דיי" – חג האהבה העברי.
ואולם אין כמו חג האהבה העברי כדי להזכיר לנו עד כמה מצטיינת האנושות באימוץ רעיון פשוט וערכי ואריזתו כמתנה מנצנצת עם סרט אדום ותג מחיר מופקע.
מה שהיה בעבר חג של צניעות וסוציאליזם קדום שבו הבנות היו יוצאות לרקוד בבגדי לבן שאולים, כדי לא לבייש מי שאין לה וכדי שאף בחור לא יבחר את בת זוגו לפי עושר הוריה או הסטייל של בגדיה, שינה את אופיו לחלוטין. ללבוש בגדים שאולים? מה פתאום? צריך לקנות אאוטפיט חדש ומעוצב במיוחד לערב החג, רצוי כזה שיצטלם טוב לסטורי לצאת לכרמים? רק אם הכרם מציע "חבילת יקב פרימיום" ב- 600 ₪ לזוג, כולל פלטת גבינות קשות בגודל מטבע וסיור מודרך בשקיעה. "אל תיתן עיניך בנוי" (בלשון המשנה: "בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תיתן עיניף בנוי. תן עיניך במשפחה"): בעידן של טינדר, אינסטגרם ופילטרים, הנוי הוא הכל. ואם הצימר הבוטיקי אינו ניראה כמו מגזין עיצוב הרי האהבה פשוט אינה נחשבת.
מתיקון לאומי למבצע סוף עונה
האירוניה העמוקה ביותר של ט"ו באב טמונה במקור ההיסטורי שלו. כפי שראינו, החג נולד מתוך טרגדיה לאומית קשה, חרם, אבלות ומלחמת אחים בעקבות פרשת פילגש בגבעה. הוא מסמל את הרגע שבו החליט העם לפתור שבר עמוק, לסלוח, למחול על כבודו ולקרב לבבות.
ואיך אנחנו מציינים היום את יום הסליחה, הפיוס והערבות ההדדית הזו? הודעת SMS מבית העסק המקומי: "אהבה חוגגים בסטייל: 20% הנחה על כל הפרחים, השוקולדים והתכשיטים לחברי מועדון!".
כך הפכנו חג טבע קדום שהפך לחיבור אנושי ואיחוד שבורים, ליום שבו זוגות נלחמים על השגת שולחן במסעדה צפופה והם מודדים את עוצמת הרגש לפי גודל הדובי שנרכש בתחנת הדלק בדקה ה-90.
בט"ו באב הזה, כדאי אולי להקשיב מעט לבנות שילו: לפעמים, האהבה הגדולה אינה צריכה קופסה אדומה של שוקולד, אלא היא פשוט צריכה שתישרף התחרותיות ותישאר רק היכולת לראות זה את זה, נקיים מכל המסחרה.
אך נראה, כי אם נפתח היום את החדשות, הפיד בפייסבוק או כל רשת חברתית נגלה, שכולנו הפכנו, באופן זה או אחר, לאנשים חרדתים ומותשים, שמנסים לתרגל "רומנטיקה" לפי הוראות פיקוד העורף.
החדשות מציגות לנו יום יום חברה פצועה, שבויה, מתוחה עד הקצה. אבל בט"ו באב מצפים מאיתנו לחבוש חיוך, לקנות זר פרחים במחיר מופרז במרכז חורב ולהעמיד פנים שאנחנו חיים בפרובאנס.
הפכנו, כנראה, לציבור שמשתוקק לקצת נחמה, אבל מקבל במקומה מסחור. האירוניה הגדולה היא לא הפרחים היקרים, אלא הניסיון לפתור את מצוקת הלב הלאומית באמצעות קופסת פרלינים.
ובכל זאת, אולי דווקא כאן, בתוך העיר שיש בה הר ומול הים, בתוך המציאות המתוחה שטרם נרגעה, חבוי השבב האמיתי של ט"ו באב. כי כשמקלפים את כל עטיפות הצלופן הבוהקות ואת המסחור המאולץ, נשארת אמת קטנה ופשוטה: הלב האנושי מסרב להיכנע.
היכולת שלנו לחפש קירבה, לשבת יחד במרפסת חיפאית מול הים, לחלוק בקבוק מים קרים באמצע יום סוער, או פשוט להחזיק יד של חברה ולהגיד "אנחנו בזה ביחד" איננה אשליה. היא מעשה כמעט חתרני של אופטימיות.
ט"ו באב המקורי לא נולד מתוך שפע ורווחה, אלא מתוך שברים הסטורים וחיפוש אחר תיקונן. הרוקדות בכרמים לא ביקשו זוהר חיצוני אלא פגישות פשוטות של עין בעין.
אז אולי לא הפכנו לציבור ציני לחלוטין. אולי הפכנו לציבור שיודע להעריך אהבה לא כי היא מצטלמת יפה, אלא כי היא הדבר היחיד שמחזיק אותנו שפויים. ובסופו של דבר, כל עוד יש מישהו לרוץ איתו, גם אם זה לממ"ד או אל מדרגות המקלט, יש לנו עוד על מה לשמור.
תודה לך, עליזה על הכתבה המקיפה ומעמיקה. אני מבקשת להאיר פן נוסף. העוול שנעשה גם ע"י בעל הפילגש, ששלח אותה כדי להציל את עצמו, ואח"כ שלח את חתיכות גופתה לכל השבטים. גם הוא לא נקי בהתייחסותו אליה. העליונות הגברית ניכרת גם בכך שהגברים יכולים לצוד להם כל נערה, אשר חשקה בה נפשם מבלי שיש לה מה לומר על הזיווג שניכפה עליה. כך שהחג, יסודותיו בחטאים נגד הנשים בנוסף למה שהוסיפו לו מסחריות בימינו.