אותה שבת, בסיום תפילת השחרית, בבית הכנסת הסלוניקאי שבליבו של השוק הטורקי, בעיר התחתית של חיפה, לאחר שחציתי את כיכר פריז לכיוון שיבת ציון, הביתה, לקחה המחשבה חרות לעצמה והתיישבה לה במקום רחוק. נדדה עד למושב, שם השתקעה רוב משפחתי הענפה.
הרבה מושבים יש, שהפריחו את אדמת הארץ. אבל זה, לא דומה לאף אחד מהם. שונה ומיוחד. צרופה. הוא מתאים להם והם לו. "אִמְרַת ה' צרופה", משמע מזוקקת. נקייה, טהורה, כצורף המזקק את הכסף או את הזהב. דור המייסדים הגיע מכל תפוצות הגלות, או כמעט. תצרף של יהודים מטורקיה, פרס, מרוקו, אלג'יריה, עיראק וטוניס. וגם יווני אחד היה, ואולי עוד תפוצות היו.
הוריי, שעלו מצפון אפריקה, השאירו בגלות נכסים רבים. החליפו נכסים גשמיים באוויר של ארץ ישראל, כיוון שבשנת 1947, שנת עלייתם, עיקר נכסיה של ארץ ישראל היה אוויר. אלא שהם נכספו תכלית הכוסף. אין להקל ראש, חלילה, באווירה של ארץ הקודש. אך גם אווירה של הארץ, זה שאמרו עליו שהוא מחכים, לא קיבל את פניהם כמשב רוח נינוח. הבריטים, שתפסו באותה שעה את הארץ, לא התירו להם לרדת מהאוניה. שמה של האוניה, "יהודה הלוי", על שמו של הרב המפורסם, לא עשה עליהם רושם והם גורשו למחנות ריכוז בקפריסין. שם שהו כשנתיים באוהלים. ללמדך, אין דבר יקר מושג בקלות.
הקשבתי לסיפורים הישנים, שאהבת הארץ נשזרה בהם, בכולם. שם, באוהלים, הם התכוננו לעלייה, שהרי מנדט בריטי, חזק ככל שיהיה, לא ימנע מיהודים עלייה לארץ הקודש. ושם, בקפריסין, לא ישבו בישיבה בטלה, ובין פיוטים ושירי כיסופים לארץ, ישבו מסביב למדורה והכינו עצמם למלחמה. כאילו זה עתה יצאו ממצרים, נדדו ארבעים שנה במדבר ועכשיו מתעתדים להיכנס לארץ המובטחת, כשיהושע בן נון בראשם.
למדו קרבות פנים אל פנים, למדו להילחם עם מקלות, כהולכים לגרש כלב תועה המציק ללהקת תרנגולות. יהיו שיגידו 'תמימים', ויש שידייקו ויאמרו 'ציונים'. יגידו מה שיגידו, אני חשבתי, 'אהבה מזוקקת לארץ ישראל'. מדי פעם פתחו בשביתת רעב כדי להשיג משהו. אבי ז"ל, אמר לי בקריצה, כי דווקא בזמן השביתות, אכלו יותר טוב.
זה קרוב, אפשר לשחות
בוקר אחד שמו לב כי אחד מהחברים נעדר. חיפשו חיפשו ולא מצאו. רק בשעות הצהריים, כשנמצאה האבדה, התברר עד היכן יהודי מוכן להרחיק לכת, ובלבד שיגיע לארץ ישראל. הבחור, שחזק היה וסמך על כוחו, טבל את גופו בשמן והחל לשחות. לשחות אל ארץ ישראל. חשב שהשמן יעזור לו לצוף כשיתעייף. חשב. סירת דייגים, שדג כזה מעולם לא עלה ברשתה, אספה אותו כשהוא חי ונושם, אך מותש ובאפיסת כוחות, קילומטרים מהחוף. חשבתי, שאם זה לא כפרה על חטא המרגלים, אלו שמאסו בארץ, אז מה כן? לפני זמן מה שמעתי שנפטר בשיבה טובה. ייתכן שבשחייה הגונה טמונה סגולה לאריכות ימים? או שמא מה שהוביל לה, לאותה שחייה.
ובאותו עניין, שמעתי כך: באחת מעיירות אירופה היו נוהגים היהודים לטבול במקווה, שהיה ממוקם מאחורי הר גדול. בחורף, כשהדרך הייתה חלקלקה בשל השלגים העזים והקרח שהצטבר, היה על ההולכים לשם להקיף את ההר, שכן טיפוס על השביל ההררי היה כרוך בסיכון של ממש. רבי מאיר מפרמישלן, שגר באותה העיירה, היה תמיד הולך ומטפס במעלה ההר במקום להקיף אותו, ומעולם לא החליק. ביום חורפי אחד, חלפה במקום קבוצת צעירים שראתה את רבי מאיר מטפס במעלה ההר.
"אם הוא עושה זאת, כנראה שהדרך בטוחה דיה", הצהירו בנחישות ופנו להעפיל אל ההר. תוך זמן קצר גילו כי טעו טעות מרה. הם החליקו, נפלו, נפצעו ונזקקו לטיפול רפואי. לאחר שהבריאו, אזר אחד מהם אומץ ושאל את רבי מאיר: "רבי, אנשים לא יכולים לטפס על ההר, שכן הם מחליקים ונופלים. כיצד אתה הולך ולא מחליק?"
השיב לו רבי מאיר: "כשמחוברים למעלה לא נופלים למטה". שב לידם. אל תעבוד, רק שב עוד הם בקפריסין, ומדינה קמה לה מן העפר. קצת תהפוכות ולבסוף – התיישבו במושב, ההוא שבשיפולי ההר הירוק תמיד. היה זה דור מיוחד. חלקם צדיקים, חלקם קדושים, וחלקם גם וגם. אף שרוב רובו של המושב אינו מוגדר כשומר מצוות, הכול כיבדו את המסורת ואת החברים. מחוברים לשמיים.
חברות טובה, גם היא סוג של חיבור למעלה, וזו הייתה טובה וחזקה עד שהשתרשה גם בדורות הבאים. עד היום, כשאתה קם בבוקר במושב, תמיד תמצא ארגז ליד מפתן הדלת. זה שולח עגבניות וזה מלפפונים, כל אחד על־פי גידולו, והמנהג עובר מדור לדור. הרגל תורשתי. כך דור ראשון ושני וזה שלאחריו עד סוף כל הדורות. אבל להתפרנס מחקלאות זה לא קל. בתחילת האביב מתחילה העבודה הקשה. כְּשִׁגְרָה, משכימים עם אור ראשון, מכינים את השטחים, מחטאים, מדשנים, מרססים. תמיד יש מה לעשות, וכשמגיע הזמן – קוטפים. אין תאילנדים. מעסיקים את בני הדודים, אף שקשה איתם. צריך להביא אותם מהכפר, צריך להחזיר אותם, והתפוקה שלהם? לא משהו להתהדר בו.
סבתא תמיד אמרה: "לך, שב בשטח ליד הפועלים. אל תעבוד, רק שב". היא ידעה שכשהחתול נעדר, העכברים חוגגים. היום יש תאילנדים. לוקסוס.
תראה לו את הצו
בחורף יש רגיעה בעבודה. נושמים, שותים קפה. יושב מי שיושב בחצרו ומניח פינג'אן על גחלים. הריח מושך. מגיע השכן, מביא קצת כעכים. לא כדי לשבוע, רק לכרסם בין שאיפה ושאיפה מהמשקה החם. עוד זה מתיישב ואחר מגיע וכך מתקבצים. זה ברגליו, זה על אופניו וזה מקרטע על טרקטור ישן מדגם לא ידוע. דגם שאיבד את זהותו המקורית לאחר שהורכב מחמישה מאחיו העתיקים שפורקו מהם חלקים נצרכים ויצרו גוש ברזל, גוש נוסע שעושה את העבודה.
ועל מה מדברים שם, מסביב לפינג'אן? על ענייני חקלאות. על מחיר הפועלים המעיק ועל העגבניות שנפגעו מהפרודניה ואולי לא שווה לקטוף, או מתדיינים על כדאיות שתילת ארטישוק. יש שאומרים שכדאי ויש ספקנים. תמיד יש. ובדרך כלל יש גם איזשהו סיפור. "מה אתם אומרים על ההוא מהמושב השכן? לא ייאמן, לא ייאמן". אותה שנה, מחיר הפלפל הרקיע והמגדלים הרוויחו יפה. מיהרו לקטוף ולנצל את המחיר המסביר פנים. אלא שההוא מהמושב השכן, לא קטף. אמרו לו, "השתגעת? מחיר כזה כבר לא יהיה, אתה מפספס". והוא בשלו. לא קוטף. כך מזדחל לו הזמן והפלפל שלו האדים וכבר אזלו הפלפלים בשוק. כולם קטפו מוקדם כדי לנצל את המחיר הגבוה. ואותו אחד, שלא מיהר לקטוף ונשאר היחיד עם פלפל, קטף את האדום במחיר משולש מאותו מחיר של הירוק שהסביר פנים.
באותה שנה, שיפץ את הבית וגם החליף את הטרקטור הישן בחדש. "ושמעתם על הפקח מרשות המיסים, שהגיע למושב ההוא וביקש לסייר במשק, לחפש חריגות בנייה?" החקלאי שלנו אמר לו: "בבקשה, רק אל תיכנס לשדה המגודר ההוא" והצביע לעבר אחת החלקות. אמר הפקח: "אני נציג של האוצר ושל מס הכנסה ויש לי צו ביד. והצו הזה אומר שאני אכנס לאן שארצה, מתי שארצה ועם מי שארצה. זה ברור?"
"ברור", מלמל החקלאי בקול חלוש וחזר לעבודתו. כעבור מספר דקות, שמע החקלאי זעקות מאותה חלקה וראה את הפקח בורח על נפשו כאחוז אמוק משור ענק ומשוגע הרודף אחריו. השור מצמצם פערים מהר מאוד וסיכויי הפקח הולכים ופוחתים. ואז, צעק החקלאי שלנו אל הפקח: "הצו. הצו, תראה לו את הצו". התפלמס החלק השמאלי במוח עם בן זוגו הימני: 'האם זו אמת מדויקת, או שאולי רק מילתא דבדיחותא? או שמא, בהשראת סיפור אמיתי?' השיב לו הצד הימני: 'וכי מה יעלה, או מה יוריד לך לדעת? בין כך ובין כך, שבת אחים גם יחד, זו היא האמת הצרופה'. והסכימו.
למה אתה מפריע
יום אחד שחתי לאחי הצעיר כי אני צריך להביא מקרר מהעיר. מקרר יד שנייה, כדרכו של זוג צעיר.
"איך תביא?" שאל. "לא יודע. יש מי שיכול לעזור? בתשלום כמובן". "הסר דאגה, מחר בערב נבוא. ניסע אחריך". "כמה?" ביררתי. חכך בדעתו. "טוב, אתה יודע מה? תעשה קפה. אבל בסוף". למחרת, הגיע בליווי שניים מצעירי הדור הממשיך שבמושב, כל אחד מקרר בפני עצמו. רציתי לשים יד, לעזור. אמרו, "למה אתה מפריע?"
הורידו מקרר מקומה שלישית ללא מעלית, כמטלטלים תינוק בסלקל. ככה זה, דור שני. שורשים חזקים. אחותי, מסיבותיה שלה, תכננה ללכת לקברות צדיקים בצפון. חיבק אותה דודי ואמר: "לא צריך ללכת רחוק. לכי לקבר אימך, אחותי, הטמונה פה במושב. לא מכיר הרבה צדיקים כמוה".
לימים, נפטר במושב אחד מאותו דור נפילים, זקן ושבע ימים. יהודי שקט במיוחד. יושב היה בפינתו שבבית הכנסת, קולו לא נשמע, מסכים לכול, עניינו בתפילה בלבד. מסוג אותם אנשים שלא מרגישים בהם, שלא מתערבבים. לאחר פטירתו, סיפרה אשתו, כי היה קם בכל יום בחצי הלילה, יושב על הרצפה, מפזר אפר על ראשו ומקונן על חורבן בית המקדש.
כמעט גלשה המחשבה והמשיכה לתוך בית הכנסת שבמושב וכבר הגעתי למדרגות הבית בשיבת ציון 16 ואפילו לא זכרתי שהייתי בדרך. המחשבות מעלימות את הדרך ועכשיו, משהגעתי, הבית העלים אותן.