"אמרו לו שזו חוצפה ישראלית טיפוסית. הוא לא קיבל את זה." • פרק 28 בספר 'בת מספר ארבע'

כתבתי כאן בעבר על הפגיעה בתוך המשפחה, על מה היא עושה לנפגע או לנפגעת וכמה קשר שתיקה מוסיף עוון על פשע וגורם לנפגעים להאמין שדמם מותר. אולם בתוך ההשתקה של קורבנות אלו, נולדת מפלצת חדשה, גרועה הרבה יותר. 

חישבו על אדם שפשע באחד הפשעים המתועבים שיש. הוא פגע באדם אחר; לא סתם אדם, אלא מישהו ממשפחתו שלו; לא סתם בן או בת משפחה, אלא קטינה; הוא פגע באחותו הקטנה, בתוך הבית שהיה אמור להיות לה למגן. האדם הזה נתפס – בעצם, יש מישהו בבית, אחד המבוגרים, שיודע מה הוא עשה.

ומה קורה כעת? הוא יוצא זכאי עוד לפני שנשפט – כיוון שאותו "מבוגר אחראי" שתפס אותו, במקום לטפל בו כאחד העבריינים, עוזר לו להסתיר את הפשע. אותה אם, כמו אימה של הילה סבן, גיבורת הספר, יודעת מה בנה עשה לבתה והיא מסתירה את הפשע – מהעולם ואולי אף מעצמה.

מה לומד פושע נתעב זה מהסיטואציה? הוא לומד שהוא יכול לעשות את הרע מכל ולהמשיך בחייו כאילו לא ארע דבר. הוא לומד להיות "כל יכול", הוא מאמין שהוא כזה כי הינה, זה מה שקרה ואף אחד לא גרם לו לשלם שום מחיר כשנודע מה עשה. 

אם מישהו או מישהי קוראים שורות אלה ומכירים כזה מצב. אולי הייתם חלק מהמצב מכל סיבה שהיא, בדרך כלל הסיבה היא פחד – פחד ממה יגידו, פחד מהמחשבה על מה שקרה ורצון להדחיק. כך או אחרת, תדעו שלנפגעים זה אף פעם לא מאוחר לעשות את הדבר הנכון עבורם. הם חיים את הפגיעה רגע ברגע, יום ביומו. הכרה במה שקרה, עבורם זה עולם ומלואו. כן, גם אם עברו 50 שנה.

בפרק שלפניכם, תראו הדגמה לאחד שפגע ולא נענש. לעמית סבן אין דין ואין דיין. לעמית סבן אין אלוהים.

מוזמנות ומוזמנים לקרוא, להגיב, לכתוב לי. אחרי הכול, ספר מקבל חיים רק בעיני קוראיו. 

קריאה נעימה,

לילי

פרק 28

ג'ון טיפס למנזר סטלה מאריס. זאת הפעם הראשונה שלא ציפה לפגוש במנזר את הילה. הוא לא אהב להשאיר אותה מאחור. לא, הוא שנא להשאיר אותה ישנה בכנסיית גריגוריוס, כשהיא עלולה להתעורר בכל רגע ולחפש אותו. אבל חלף שבוע מאז נעלמה. שבוע שבו לא עזב את הכנסייה לרגע, התעורר אליה בלילות וישב לצידה בשקט בימים. הילה לא רצתה לדבר, אך ביום השלישי הצטרפה לתה של אחר הצהריים במטבחו הקטן של הדוד מרטין. הם הקפידו על שיחה קולחת על ענייני דיומא, שוחחו על החיים בישראל ובלונדון, בעוד היא לוגמת בשקט מספלה ומאזינה. עם זאת, היו לו מחויבויות נוספות, כמו הווירוס שפקד את הנזירות. התברר שבכל קיץ יש וירוס בטן שמידבק באופן גורף. נזירה אחת נדבקת ומייד כל המנזר. לפחות זה נחסך מהילה. גם כך לא היה מאיפה להוריד במשקלה. במהלך האביב והקיץ התמלאה מעט ולראשונה בגדיה נראו למידותיה, ולא כאילו קיבלה אותם בהשאלה. כה יפתה בעיניו. הוא והחלומות האבסורדיים שלו. אסור לו לחשוב עליה בצורה כזו. אבל כמה היא יפה, אלוהים. 

הוא נענע את ראשו, ניסה לנער ללא הועיל את המחשבות שלו. לו היה צריך להתוודות אצל הדוד מרטין או האב פרנסיס בתא הווידוי היה צריך לומר 'אלוהים, חטאתי למולך', לחזור על תפילת מריה הקדושה עשרים וארבע שעות ביממה ולתת אלף נדבות כדי לכפר על המחשבות. הוא צחק על עצמו. מה כבר נותר לו לעשות.

כשחצה את הכביש אל המנזר ראה את האחות קתרין בפתח, מנסה לסגור את דלת המנזר בפניו של מישהו, והחיש צעדיו. כבר נתקל במבקרים חצופים שפשוט רצו להיכנס בלי שום תיאום ולשוטט בין כותלי המנזר. אמרו לו שזו חוצפה ישראלית טיפוסית. הוא לא קיבל את זה.

אי אפשר להתייחס בחביבות למישהו לא מכבד, וזה לא קשור לנימוס בסיסי, זה קשור למרחב אישי. ואישית, הוא היה רגוע שלמנזר הייתה אפס סובלנות לאגרסיביות של מבקרים לא קרואים. כך ידע שכל עוד הייתה בתוך כותלי המנזר, הילה מוגנת. אף אחד לא הביא בחשבון שהיא תרגיש חשופה מכיוון המדרכה.

‫"אני מבקשת ממך ללכת. אנחנו לא פתוחים לקהל. יש כאן וירוס מידבק ואנחנו לא יכולות לקבל מבקרים." האחות קתרין דיברה בשקט בעברית.

האיש צעק עליה וג'ון ממש התאפק לא לתפוס אותו בשרוול חולצתו ולהעיף אותו לכל הרוחות. "אממ, סליחה, אדוני," החל לומר באנגלית בשקט שלא תאם את כעסו. הנימוס האנגלי ועבודתו בבית החולים לימדו אותו שאנשים עלולים להתנהג באופן לא צפוי כשהם בסטרס.

האחות קתרין חייכה חלושות ובהקלה. "ד"ר בל."

האיש הסתובב בכעס, הוא נראה לג'ון מעט מוכר. אולי נפגשו במעגן אצל צ'רקס? הוא פגש הרבה אנשים שם.

‫"היי, אני מכיר אותך," האיש אמר במבטא המוזר וליבו של ג'ון החסיר פעימה. לא.

‫"אני מצטער, אין לי מושג מי אתה, אבל אני מבקש ממך לכבד את מה שביקשה האחות קתרין." הוא לא ידע איך הצליח להישמע שלֵו.

‫"נפגשנו בקפלה, כאן למטה, כדורגל, לונדון. אה, אתה ג'ון. זהו זה, ג'ון בל! אבל לא אמרת שאתה רופא. חשבתי שאתה מבקר קרובי משפחה."

ג'ון קילל בליבו. התחשק לו לגרור את החלאה ברגליו כל הדרך אל ההר ובמורדו ולהטביע אותו בים! זה מה שהידיים שלו רצו לעשות, זה הלב השבור שלו שהתאווה לנקום מאז התוודתה הילה בפניו על מה שעשה לה האח הארור שלה.

‫במקום זאת שמע את עצמו עונה לו בנימוס, "אני אכן מבקר קרובי משפחה ושוהה כאן בשנה הקרובה כרופא של המנזר. כך אני יכול להעיד ולומר שאין לך מה לחפש פה כי הנזירות כולן, כולל האחות קתרין שאתה מטריד כאן, חטפו וירוס בטן. חוץ מהאפשרות להידבק ולהפריע את מנוחתן אני לא מבין מה דחוף לך להיכנס למנזר." אם כי ידע היטב מה עלוב הנפש רצה למצוא כאן. ג'ון נדהם עד כמה שחצן הוא, פושע שכמותו, המעז להראות את פניו ולבוא בדרישות. תוצאה של העובדה שאף אחד לא מוכיח אותו על מעשיו ואף אחד לא עושה כלום! לעזאזל.

‫"האחות קתרין, גשי לנוח בבקשה, אני אלווה את מר סבן החוצה."

‫"אני יודע שאחותי נמצאת כאן, ד"ר בל. אני לא מאמין להם שהם אומרים אחרת. אני רוצה לבדוק בעצמי."

‫"אחותך? האם אתה לא יהודי? מה יש לאחות שלך להיות כאן?" הוא שאל את השאלות וניהל את השיחה ההזויה הזאת כשדמו גועש באוזניו.

‫"אני לא יודע. אבל ברור לי שמשהו חשוד קורה כאן. ואני יכול להישבע שראיתי אותה רצה בגן כשהבאתי לכאן קבוצת תיירים לפני כמה ערבים. הייתי עסוק ולא הייתי בטוח שאני רואה נכון כי היא לא אמורה להיות כאן בישראל, אבל הייתי מזהה את אחותי הקטנה בכל מקום, אתה יודע." כמה רצה לשבור את שיניו המושלמות מדי.

‫"אני יכול להבטיח לך, מר סבן," כמעט ירק את שמו בתיעוב. "במנזר הזה יש רק נזירות. והן חולות, מאוד." לפחות זאת הייתה האמת. הוא שמח שהיא לא נמצאת כאן יותר. כמה ביש מזל יכול להיות לבחורה אחת?

עמית סבן בחן אותו ארוכות. בסופו של דבר הנהן פעם אחת. "בסדר, ד"ר בל, אני אלך עכשיו. אני ממש מקווה שאתה אומר את האמת." הסתובב והותיר את ג'ון מודאג.