ביום הכיפורים נהגנו להיפגש בבית הכנסת, ולבקר בבתי החברים והחברות מהכתה.
כל ערב יום כיפורים, כולנו לבושים בחולצות לבנות, עומדים מעגלים מעגלים ליד בית הכנסת הגדול ברחוב התיכון הסגור למעבר רכבים: קבוצות מהכיתה, מתנועות הנוער, קבוצות חברים של ההורים. כל השכונה נמצאת כאן.
כל שנה ושנה. מסורת נוה שאננית מוכרת ואהובה.
בשבת, קמתי מאוחר יותר. הרי צמים, לאן יש למהר? הבית דומם, הרחוב עצר מלכת.
יצאתי מהבית אל ורדי הגרה בהמשך הרחוב ומשם החלטנו להעיר את ג’ינג’ית שאהבה לישון ללא גבולות.
הגענו, נקשנו כהרגלנו על תריס חדרה הנמצא בשביל הכניסה לבית. מעירות אותה רגע לפני שנכנסות.
את השקט וחדוות הקונדסות שלנו, החרידה צפירה חדה אשר פילחה את השמיים ואת הנשימה.
״זו אזעקה?״ שאלנו זו את זו בפליאה. ״לא יתכן, יום הכיפורים היום״ ענינו לעצמנו.
אבל הקולות לא הירפו.
קולות רדיו מכל חלון, פילחו את הדממה, ואחריהם עוד ועוד קולות מבוהלים, אנשים נוהרים מבית הכנסת ברחוב התיכון ומתפזרים לבתים.
שלושתינו יושבות על המיטה של ג’ינג’ית.
שדרני החדשות הודיעו על תקיפות, על גיוס אנשי מילואים בבהילות.
כל זה הגיע גם אלינו. אבא גוייס למלחמה עם המונית שלו.
יום הכיפורים 1973.
שמואליק נשאר ברמת הגולן, כפי שתכנן.
חיכיתי למכתב כפי שנהג לכתוב לי בכל שבוע. כל יום כתב עמוד וכשידע שהדואר עומד להגיע לבסיס, סגר את המעטפה ושלח לי.
הרדיו וגם הטלוויזיה החדשה שלנו עדכנו על המצב הקשה.
סיסמאות שהיו שמות קודים של יחידות, נקראו להתגייס ולהתכנס.
הרדיו לא פוסק להרעים, אמא מספרת לנו מדי פרטים שקיבלה מחברות באמצעות הטלפון.
אני מחכה יום יום למכתב. וטלפון קבוע לשרה אמא של שמואליק: ״שמעת משהו?״
״לא״, הייתה תשובתה השבורה ויגון בקולה. ״יחזקאל נסע לפיקוד לברר ואולי ימשיך לרמת הגולן. בדרך, ינסה לברר בבתי חולים״, הוסיפה.
החלטתי לבדוק מה קורה עם שמעון, בן כיתתו של שמואליק מבית ספר ״בארי״.
שמואליק סיפר לי שגם הוא הגיע לגדוד. אמנם לא נמצא בסוללה שלו, אבל גם זה יעזור לי, הרהרתי.
הגעתי לביתו, הוא גר בקומה ראשונה בבית הצמוד לתנועת הנוער שלנו ברחוב חניתה.
התריסים היו מוגפים. דפקתי בדלת.
איש לא ענה. דפקתי שוב ושוב ואיש לא עונה.
משום מה חשתי שמישהו נמצא בבית. חיכית דקותיים, ניסיתי שוב וחזרתי הביתה.
הגעתי לבית עוד כמה פעמים ואף פעם לא פתחו לי דלת. סיפרתי לאמא שמאד מוזר שאף אחד מהמשפחה של שמעון לא נמצא בבית בימים כאלה.
מאד מוזר!
וכך יום ועוד יום. לימודים, חיפושים בין חברים.
הדוור מגיע, משלשל מכתבים לתיבות הדואר, אך לא לשלנו. אין מכתב!
שמואליק לא נמצא בבית חולים. אבא שלו לא הצליח להשיג מידע עליו מאף מקור.
העצב השתלט על כל פינה בגופי, בנפשי.
המשכתי במסלול היומי. סיימתי יום לימודים מתיש. יושבת בכתה, בוהה.
שגרה שגרע.
מהרהרת לי בדרך הביתה:
יש חדש?
שמעו משהו?
הגיע מכתב?
אותן המחשבות מדי יום ביומו.
״אם הוא בשבי, בוודאי יחזור, הוא יודע להתמודד בכל מצב. גם כאן ידע.״ אני ממלמלת לעצמי.
מוחי קדח וקדח והדרך הביתה שהייתה מהירה וקצרה, נראתה נצח. אני שקועה בלא נודע. כמעט פספסתי את התחנה ליד הבית, זינקתי מהמושב להספיק ללחוץ על פעמון העצירה.
ירדתי מהאוטובוס.
עייפה, רעבה, עצובה, מתגעגעת ומה לא.
צעדתי לכיוון הבית ומולי כרגיל המרפסת של שמואליק.
התריסים מוגפים. כששמואליק לא בבית, איש לא יושב במרפסת. שכן מביט אלי מהמרפסת הסמוכה. הרחוב שקט כמו בלילה, מכונית לא עוברת ברחוב, גם הרדיו לא נשמע ממרפסות השכנים. רחוב דומם.
חולפת ליד מעקה הבטון שנהגנו לשבת עליו כשנפגשנו כולנו, כל החברים, גם הוא יתום.
המשכתי לעבר הבית שלנו. עליתי במדרגות, פתחתי את דלת הבית.
ורדי חברתו יצאה מהמטבח.
״מה היא עושה כאן, הרי סיימנו ללמוד לפני כמה שעות״, הרהרתי לשניה.
״ככה זה כשיש חברות טובות, גם יושבות צמודות לספסל הלימודים כל השנים, וגם נפגשות כל יום אחר הצהריים.״
עניתי לעצמי מיד.
אמא קראה לי לאכול, השעה כבר חמש, לא אכלתי כמעט כל היום.
נכנסתי למטבח ובצלחת: סטייק וסלט ירקות. בדיוק מה שאני אוהבת.
האמת שהופתעתי שבאמצע השבוע אמא הכינה לי כזה סטייק. הרעב הכריע ומיד התנפלתי על האוכל.
״ורדי, למה הפרצוף שלך כזה? נעלבת ממשהו? עצבנו אותך?״ שאלתי.
ורדי לא ענתה לי.
אמא הישירה מבט אל תוך עיני, ואמרה: ״הגיעו בצהריים אנשים מקצין העיר והודיעו ששמואליק איננו. הוא נהרג.״
כך אמרה.
כך אמרה ולא יספה.
אני מביטה אליה, מביטה לורדי, מביטה סביב, ושותקת.
ורדי שתקה, עיניה התכולות והגדולות דמעו.
״עברתי שם הרגע, אין שם אף אחד, הבית דומם״, אמרתי.
העיניים כוסו במעטה, במסך עמום. הגרון, משהו נחסם בו כאילו השקדים התחברו זה לזה.
הבליעה קשה.
ברחתי למקלחת.
בכיתי לבד.
התיישבתי על דופן האמבטיה.
ישבתי.
אמא קראה לי.
הבנתי שהיא דואגת.
שטפתי פנים, יצאתי מהאמבטיה, והודעתי שאני הולכת לשמואליק.
עליתי מהר במדרגות, הדלת הייתה פתוחה. נכנסתי.
הסלון היה מלא באנשים שלא הכרתי.
שרה, אמא של שמואליק, ראתה אותי מבעד עיניה האדומות והדומעות, אחזה היטב במשענות הכורסא, התרוממה והושיטה ידיה אלי: ״הוא היה יקר לך, נכון? הוא אהב אותך, הוסיפה״
ואני… לא הבנתי
למה אהב?
למה היה יקר?
הרי הוא יחזור.
״אני רוצה לחיות למען ארצנו״, אמר לי.
התקרבנו זו לזו, היא ליטפה את לחיי.
הביטה לתוך עיניי וקרסה חזרה לכורסא.
ימי שישי בשעה ארבע, היו מוקדשים לשרה. לכוס התה מזכוכית דקה דקה. צלחת העוגיות כבר הייתה מוכנה כנראה מהצהריים. כל יום שישי בשעה ארבע, דפקתי דפיקות קלות בדלת, שלא להעיר את יחזקאל, אבא שלו. שרה יצאה מהחדר בצליעה, פתחה את דלת המטבח וסגרה אותה כדי שלא נפריע. היא בצליעתה ואני בצליעתי.
רק שתינו ולא להרבה שנים.
שרה לא יכלה לחיים האלה, החיים אחרי יום הכיפורים השחור. גופה ורוחה כמהו לשלווה ליד שמואליק שלה.
השבת השחורה שלנו
קוראת והגרון נחנק והלב כואב . יהי זכרו של שמוליק ברוך.
חנה היי. מרגש מאוד לקרוא אותך. שבת שלום.
עצוב כל כך
זוכרת אותו היטב מהכיתה בבית ספר בארי . יהיי זכרו ברוך.
סילבי יקרה,
כן
זה נער ברוך כשרונות שהיינו שומעים עליו רבות כאיש בוגר מוכשר ומשפיע.
אמא שלו לא יכלה לשאת חיים בלעדיו.
גופה לא עמד בחסר הזה.
כמה התפללנו מאז שזה יהיה החלל האחרון ????????
עורכים לקובץ אחד ויעלה בקרוב לרשת. אשתף
קיימנו בתחילת ספטמבר כנס מחזור נ״ג של בית הספר הריאלי במלאת
50 שנים לסיום הלימודים. הייתי חבר בועדה המארגנת. צביה ארנין, בוגרת המחזור לקחה על עצמה לארגן הנצחה בכתב של הנופלים הרבים מקרב המחזור במלחמות ישראל ושל הנפטרים עד היום.
חלקנו ביננו את הכתיבה. אני כתבתי בין היתר על שמואליק. לא היה לנו
קשר בזמן הלימודים. הגורל הפגיש אותנו באותו גדוד תותחנים
והייתי עד במרחק של מאות מטרים לטעינה הכפולה שהביאה למותו ולמות 5 לוחמים נוספים. אולי בהנצחה זאת תרמתי מעט לזכרון שלו ושל חברי שבלמו בגופם את הצבא המצרי והסורי במלחמה הנוראה
יכול לשלוח לי מה שכתבת עליו? תודה
אעביר לרחל אחותו.
כרגיל, הכתיבה שלך ככ ברורה, מדוייקת,חודרת ללב ומצמררת. שוב גרמת לי לדמוע. יהי זכרם של כל משפחת גולדפינגר ברוך..יהי זכרם של כל חללינו יקירינו שהלכו מאתנו ברוך.
צלקת לתמיד
שמוליק למד איתי בביה"ס הריאלי.
הפעם הבאה בה פגשתי בו הייתה בקורס טייס, בסוף 1972.
שמוליק לא עבר את הסינון בפייפרים, והודח מן הקורס בשלב מוקדם.
אני זוכר היטב שעמדתי בטייסת, וראיתי בכביש את גבו של שמוליק, שצעד בדממה אל המגורים.
התבוננתי בו עד שנעלם מעבר לעיקול בכביש.
זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. למיטב ידיעתי, שמוליק נהרג כתותחן ברמת הגולן.
כשאר פרחי הטייס, העברתי אני את המלחמה בבסיס מוגן.
עלינו שמרו בצמר גפן.
הודחתי מן הקורס כמעט בסופו, קצת יותר משנה אחרי שמוליק.
במלחמה הזאת נהרגו ונפצעו רבים מבני גילי, והמחזור שלנו בביה"ס הריאלי איבד 15 מבוגריו.
עברתי מאז עוד מלחמה, כתותחן, כמו שמוליק, אך מדי פעם, אני תוהה מה היה מזמן לי הגורל לו הייתי מודח מקורס הטייס בשלב מוקדם יותר,
ועד היום, בכל פעם שהמחשבה הזאת עוברת במוחי, אני חוזר ורואה את אותה תמונה שנצרבה חזק במוחי:
אני רואה את גבו של שמוליק הולך ומתרחק ממני במורד הכביש, עד שהוא נעלם לבסוף מאחורי העיקול בכביש.
יהי זכרו ברוך.
כן. זוכרת את המעבר מקורס טייס לסוללת התותחנים.
טעות אנוש קיפחה את חיי צוות הסוללה.
והמהומה שהתרחשה באותם ימים, מנעה מההורים תקופה די ארוכה לדעת מה עלה בגורלם?
יהי זכרם ברוך? צלקת לתמיד?
וואוו חנהלה פרק חיים שלך שלא היה מוכר לי. חיבוק גדול
כן. במפגשים הקצרים והאהובים, קשה להיכנס לכל הרבדים??
גמר חתימה טובה❤️??
חנה ,מרגש מאד,הייתי ליד שמואליק כאשר אירע הפיצוץ הנורא שהביא למות ששה לוחמים ובינהם שמואליק.
היינו עסוקים בקרבות הקשים בעמק הבכא,בלמנו בגופנו ובפגזים שירינו ללא הרף ממרגמות ה 160 מ"מ .
שמואליק ולוחמים רבים נוספים שלמו בחייהם בכדי לבלום את מתקפת הצבא הסורי.
אנחנו כאן כדי לזכור ולהזכיר.
תודה ששתפת
אבישר ראט
רק מהמפגש איתך, הבנו שכולם ידעו שהם אינם, רק המשפחות לא.
הנסיעות של אבא שלו לרמת הגולן, החיפוש שלו וגם שלי בבתי החולים.
הזמן שחשבנו שאוחי הוא איתנו ובעצם, זמן לא מעט כבר לא?
כל שנה מייחלת שלא יתווספו חללי צהל??
חנה, כל כך מרגש כתבת, ממש הבאת אותנו בכתיבתך עד ביתו של שמוליק, עד ארוחת הצהרים שבה הודיעו על מותו, הצלחתי אפילו לחכות בצפייה לעצבו של שמוליק ביחד איתך. דמעות זולגות מעיני, כל כך עצוב, ככל כך הרבה סיפורי יום כיפור על עוד משפחה, על עוד חברה, על עוד אישה נשואה שבאחת נהרס עולמם… עברו שנים רבות אך צריבה של מלחמת יום כיפור לעולם לא תמחה, הכאב נמצא כאילו כאן ועכשיו ואני הייתי ילדה.
הלוואי שלעולם לא תחזור עוד מלחמת יום כיפור למדינתינו, הכאב גדול מנשוא. נדמה לי שלא נוכל עוד לעמוד בצער שכזה.
חנה יקרה, שנים רבות את נושאת את סיפורך וכאבך בליבך.
תודה על ששיתפת בצורה כל כך רהוטה וכאילו לא שכחת אפילו רגע אחד מאותו זמן.
חיבוק ענק אהובה. תודה