אופניים הם לא הסימוך (אסוציאציה) הראשון שצץ במוחו של אדם כשהוא חושב על חיפה. העליות הרבות עשו את שלהן מבחינה פיזית ותדמיתית, על אף שהן מכסות רק 40% מפני העיר. ואולם, בכל יום כיפור מוציאים אלפי חיפאים את האופניים וגודשים את הרחובות, בהר ובמישור כאחד. זאת הזדמנות להבין שבעצם המכשול האמתי הוא לא ההר, אלא המדיניות – האופן שבו אנחנו מחלקים את חתך הרחוב בין המשתמשים השונים.
בחיפה – עדיפות לרכב פרטי
בחיפה, כמו בערים רבות מדי, העדיפות הראשונה בתכנון ניתנת לרכב הפרטי, אפילו כשזה בא על חשבון מדרכות. יש עם זה כמה בעיות. הראשונה היא שיש הרבה משתמשים שאין להם גישה לרכב פרטי והמדיניות הזו מקשה עליהם ומסכנת אותם: ילדים שהולכים לבית הספר, קשישים, אלה שידם אינה משגת, ועוד. אין זה מפתיע, אפוא, שבעוד שאחוז הקשישים בישראל מכלל האוכלוסייה הוא כ-10%, הם מהווים כ-23% מההרוגים בתאונות הדרכים. מקומם גם לשמוע את הנתון לפיו ילדים בגילאים 0-14 מהווים כ-10.8% מסך כל ההרוגים בתאונות דרכים בישראל; והסיכון היחסי לכמות הילדים עומד על 1.3 ילדים הרוגים לכל 100,000 ילדים, בכל שנה, מספר שהנו גדול פי שניים ואף שלושה ממדינות צפון אירופה. בשנת 2014 היוו הולכי הרגל כ-42% מההרוגים בתאונות דרכים, 68% מהם בדרכים עירוניות. כ – 18% מהולכי הרגל שנהרגו, כלל לא חצו את הכביש בעת הפגיעה בהם.
העיר חיפה גדושה במכוניות
הבעיה השנייה היא שרחובות חיפה כבר היום לא מסוגלים להכיל את כמות המכוניות שבה. מצוקת החנייה החמורה מחקה לגמרי את המדרכות ברחובות רבים, באישור העירייה, והפקקים הולכים ומתארכים. תושבים רבים חווים היום פקק רחוב, שמתחיל ממש ביציאה מהבית. ואז פקק ציר. ואז פקק להורדת הילד בבית הספר. ואז פקק צומת מרכזית. כך נמחקות לנו שעות בכל יום.
היעדר החזון
בינתיים, זיהום האוויר הולך וגובר בגלל המכוניות ההולכות ומתרבות, הילדים הולכים ומשמינים, בגלל שהם כבר לא הולכים לבית הספר ברגל (חוסר בפעילות ספורטיבית ותזונה לא תקינה הם הגורם מספר אחת לתמותה מוקדמת בישראל…) והמצב רק הולך ומחריף. אבל אין כאן שום טעות, לפחות לא מצד הרשויות. המדיניות העירונית והלאומית מכוונות אותנו בדיוק למצב הזה. שבילי אופניים יכולים לפתור הרבה מהבעיות שציינתי וגם נוספות, ויש הרבה מקום שבו אפשר לסלול אותם, אפילו לא על חשבון חנייה ונתיבי תנועה, זה רק דורש קצת תשומת לב ויצירתיות. יש מקומות בעיר שהנתיבים רחבים הרבה יותר מהתקן, אפילו פי שניים, ללא שום הצדקה – וזה סתם בזבוז של שטח.
חיפה – מישורים רבים לה
מרחבים מישוריים רבים בעיר חיפה, כמו האזורים הטריוויאליים: קריית חיים, מרחב בת גלים – קרית אליעזר – העיר התחתית, חוף הכרמל, ועוד. ויש גם אזורים שלפעמים אנחנו שוכחים מהם: בראשם נווה שאנן שהנה מישורית כמעט לחלוטין לכל אורכה, ואפילו ציר מרכז חורב – מרכז הכרמל שהנו נוח בהחלט לרכיבה באופניים, כפי שהחיפאים הדגימו בהנאה רבה ביום כיפור. אין שום הצדקה שבמקומות האלה ילדים לא יוכלו להגיע באופניים לבית הספר ומבוגרים – לעבודה.
רוכבים ברחבי חיפה – תמונות מבת גלים, הדר ונווה שאנן
תושבים ותיירים רוכבים ברחבי העיר ונעזרים בכרמלית לעלות את ההר
משפחות חיפאיות על אופניים
בזכות שבילי האופניים, על-אף מזג האוויר הקשה, ככה נראית קופנהאגן בשעות השיא, אולי בירת האופניים העולמית:
כ-40% מכל הנסיעות בעיר קופנהאגן נעשות על אופניים – בזכות שבילי האופניים הבטוחים
עולים בכרמלית ויורדים ברכיבה
נוסף על כל אלה, ניתן לשלב אופניים עם תחבורה ציבורית כפי שנעשה בכרמלית עד שהיא נשרפה. לאחר מאבק שהובלתי עם שותפים נוספים ב-2009 אופשר לבסוף להעלות אופניים ואלפי תושבים נעזרו בכרמלית לגשר על העלייה האדירה מהעיר התחתית להדר, רמת הדר ומרכז הכרמל. הצלחנו גם להגיע להסכמות על עיקרון שבכל בנייה עתידית של הרכבל תשולב העלאת אופניים. אם כך, יהיה זה אך מתבקש שעיריית חיפה תיעתר לבקשותינו להיאבק מול משרד התחבורה להתקין מנשאים באוטובוסים, כדי שיהיה אפשר להעלות אופניים וכך לגשר על כל עלייה בעיר – מדיניות שקיימת ומצליחה מאוד ברחבי העולם.
הזדמנות האופניים החשמליים כאמצעי תחבורה נקייה
ואחרון אחרונים, טכנולוגיה חדשה הביאה לנו אופניים חשמליים שמצליחים לעלות בקלות את עליות העיר. האופניים החשמליים החדשים שקניתי יכולים להעלות אותי פעמיים ברצף על אותה סוללה מהעיר התחתית ועד האוניברסיטה. אם היו שבילי אופניים בטוחים אני בטוח שרבים אחרים היו מצטרפים ועושים זאת גם הם. אם היו יותר רוכבי אופניים בחיפה, וחס חלילה שלא על המדרכה, היו לנו פחות פקקים, פחות מצוקת חנייה, פחות זיהום אוויר ומחלות שנגזרות ממנו, ותושבי העיר בכלל וילדי העיר בפרט היו בריאים יותר. עכשיו הגיע הזמן שהעירייה תממש את תוכנית האב לשבילי אופניים שהיא עצמה הזמינה עוד ב-2008, תרשת את העיר בשבילי אופניים ובתשתיות שונות, כך שבשנה הבאה רובנו לא נחזיר את האופניים למחסנים ולבוידעם, אלא נהנה מהם כל השנה – למען איכות החיים שלנ, ובריאות אדם והסביבה.