בן ה-7 מתפרץ אלי לחדר עם חבר.
אנחנו חייבים להגיד לך משהו. בשורות טובות ורעות.
וואי וואי, ככה אני. ממה מתחילים כשיש גם וגם?
הם מסתכלים זה בזה, צוחקים.
מהטובות.
יאללה שבו. תה משהו? יש קצת מהקרקרים שלי.
מסתכלים אחד על השני.
האחד: כן, כן, תה. אני חייב להירגע.
ממה?
תקשיבי, אני מאוהב.
מאוהב?
כן ככה, אומר החבר השני. הוא מ מ ש מאוהב. אבל אני לא בטוח בכל ההרגשות שהוא אמר, כי גם לי הייתה חברה, אפילו כמה, ולא מרגישים את ההרגשות האלה בכלל.
המאוהב מסתכל עליו: אבל אני מרגיש שהלב שלי כאילו דופק חזק וכאילו יוצא מהמקום, והרגליים שלי ממש רועדות, והבטן, זה משהו שבטוח אין לזה מילים, אף אחד עוד לא הצליח לתת לזה מילים, זה לא כאבים בבטן, זה בטן שדופקת כמו שהלב דופק אבל עם רעידות. אני אספר לך. זה התחיל בהפסקה עם הריקודים. רקדתי לידה ועשיתי כאלה קולות כמו של פוקים מהבית שחי, והיא צחקה, אז עשיתי עוד מלא.
הוא פוקח אלי עיניים שחורות ענקיות. אני מאוהב פזית, אני ממש מאוהב, אני בטוח בזה. איפה הכוס שלי?
שם על החלון שמת אותה.
הולך, מביא. היא לא נקיה, הוא אומר.
מה אני אשמה? כנראה לא שטפת כמו שצריך. אני לא שוטפת אחריך, היא מחכה לך בדיוק כמו שהשארת אותה. וואי וואי, וגם כל הנמלים… עכשיו אני מבינה מאיפה השיירה שחיכתה לי בבוקר.
הוא צוחק. ממני?
ברור ממך, טוב רוץ לשטוף.
אז אל תתני לי מהתה-ים שלך עם הטעם של הפרחים והסבון, רק חום רגיל, שניים סוכר.
שניים?
כן , פזית, זאת כוס ענקיסטית. רוצה גם? (פונה לחבר ה"לא מרגיש") וההוא: לא. אני לא שותה אף פעם, שכחת?
יאללה לשתות, ככה אני. זה לא רותח.
הקטן לוגם ולוגם את התה שמזגתי לו והיד שלו רועדת. אני מחזיקה לו אותה.
אתה רועד, אני אומרת.
לא, לא, אני מאוהב. גם קצת קר לי.
התה הגיע לקרקעית. עם האצבעות הקטנות הוא מתחיל לגרד את הסוכר ולמצוץ אותן.
לא ערבבת טוב, ככה אני.
אני אוהב שנשאר לי ואני מלקק.
והאצבעות, דביקות לא?
לא מפריע לי… נו, פזית, אני חייב לדעת מה לעשות עם ההרגשות האלה. אמרתי לך, יש גם בשורות רעות. כשנגמר הריקוד היא רצה לכיתה והיא בכלל מאלף (מכיתה א') ואני לא יראה אותה יותר. ועכשיו כל הזמן אני חושב עליה, זה ממלא לי ככה את הראש. אני ממש מבולבל.
למה באת לספר לי?
העיניים האלה השחורות, הענקיות, עלי. כי את ט ו ב ה (הוא מושך את הטובה) כן, פזית את ט ו ב ה, ויש אותך ועוד שני חברים טובים להם אני גם מספר.
החבר מסתכל עליו. יש ע ו ד שניים?
לא, לא, אתה ועוד אחד. אתה גם חבר ממש טוב. גם היית לידי שזה קרה.
החבר מאשר בהנהון.
שתיקה.
היא יפה פזית, היא יפה.
הוא קם ומסתובב בחדר.
השיער שלה חום כמו שלך, אבל העיניים גם חומות, ואני מצחיק אותה ועכשיו אני ככה מלא בהרגשות. (הוא מדגים בתנועות ידיים רועדות משני צדי הגוף).
אתה צריך ממני עצה?
לא יודע.
מה היית רוצה?
שהיא תהייה חברה שלי… אולי, אני לא יודע. אולי בהפסקות אני יעקוב אחריה קצת ואז אני יחליט.
החבר שלא מרגיש ככה בכלל, נעמד: פזית, את התחתנת?
כן.
אז זהו, את יודעת שכשמתחתנים יש בעיות. בהתחלה אם אתם חברים, או לא כל כך הרבה ביחד, אז זה בסדר. אבל אחרי זה (הוא שם יד על יד על החזה) כל אחד כבר יכול להוציא את כל הכעס שלו.
המאוהב מסתכל עליו. אבל אצלי זה לא יהיה ככה, אני יודע, אני בטוח. אני רוצה להיות מאוהב, אבל זה קשה לי בגוף ככה. מבינה?
כן, אני חושבת, מבינה.
הלא מרגיש פונה אליו: אתה יכול שיהיו לך הרבה חברות ואתה לא חייב להרגיש ככה.
אני שמה לב שנגמר הזמן שלנו יחד.
ילדים, אני לא יודעת מה להגיד, רק שאם אתה מרגיש, אז כן, תרגיש.
נכון שאין מילה להרגשה הזאתי? הוא אומר. זאת הרגשה יותר גדולה פי אלף ממילים.