בשכונת הדר הכרמל בחיפה של פעם, התערבבו ניחוחות התבשילים בתסביכים האימהיים עתיקי היומין. אמא שלי, למשל, פיתחה שיטת חינוך פורצת דרך. שנים לפני שהיה מי ששמע על "פדגוגיה ביקורתית" או "נרטיבים חינוכיים" היא כבר החזיקה במעבדה חיה, לסוציולוגיה שימושית, הרי הוא המטבח שלנו בדירה ברחוב מסדה.
החינוך הפולני המוסמך לא התבסס חלילה על צעקות או על חוקים יבשים. חינוך פולני אמיתי נבנה בחושים ובראש ובראשונה על נרטיב קורע לב, ששילב בין רגש אשמה מתוחכם לבין גיאוגרפיה היסטורית מורכבת. לדוגמא: סיפור הילדה הרעה שלא אכלה את הגזר. בעיני אמא שלי, כל כפית שלא מצאה את דרכה לפי הפעוטה הייתה, למעשה, פיגוע אסטרטגי במפעל הציוני. "את לא רוצה לאכול גזר? תארי לעצמך מה קרה בפולין בקרקוב? בשנת 1930 כשלא היה בכלל גזר. וגם אם היה, הוא היה קפוא ומר"! וברגע זה כל ילדה ממוצעת לא רק למדה על ויטמין A, אלא גם עברה קורס מזורז בתולדות ההישרדות של יהודי מזרח אירופה, כולל דמעות בעיניה של אמא שלי ותחושת כובד מצפוני שהייתה יכולה לממן תואר ראשון בפסיכולוגיה.
או ניקח את סוגיית הסוודר. באביב החיפאי, כשהלחות בחוץ שברה שיאים והשרב הגיע ישירות מהעמקים, אמא שלי הייתה עומדת ליד חלון הבית ברחוב מסדה ומכריזה: "עליזה קחי את הסוודר, קר בחוץ". יש להבהיר, כי המושג "קר" עבור אמא שלי לא היה עניין מטאורולוגי, אלא מצב צבירה נפשי. הטמפרטורה בחוץ הייתה יכולה לעמוד על 30 מעלות בצל, אבל בנבכי התודעה הפולנית, הרוח הקרירה מנשבת תמיד מן הערבה הסיבירית. מה עושה ילדה חיפאית בת תשע שנקרעת בין השמש הקופחת של הדר הכרמל לבין האימה מפני דלקת הריאות המטאפורית? מפתחת מיד מנגנוני הגנה פנומנליים. לובשת את הסוודר, מזיעה כמו מנוע של משאית ישנה, ובדרך מהבית לחברותיה מפתחת את החושים הדיאגנוסטיים שיהפכו אותה לימים לחוקרת באוניברסיטה. היא מטמינה את הסוודר בגומחה בחצר.
השנים חלפו, רחוב מסדה והדר של פעם קיבלו תפניות עירוניות חדשות, בית ספר רמז (מסדה) שבו גדלנו נשאר מאחור בזיכרון, ואני מצאתי את עצמי עומדת בפני אולם גדוש סטודנטים שבאו ללמוד ספרות והם היו אז רבים וטובים. שיעורי מבוא, תרגילים, סמינרים. סיפורי עם של העדות השונות החיות בישראל, סיפורי אגדה, תיאוריות של הבניית המציאות, כוחו של הסיפור והאופן שבו מיתוסים משפחתיים מעצבים את תודעתו של הפרט.
לאמא היה רפרטואר סיפורי עשיר. היא רקחה עבורי עולם שלם של סיפורים חינוכיים מופתיים על חובת כיבוד הורים קשישים, על מסירות אם עילאית עד קצה גבול היכולת, ועל סכנת כפיות הטובה של הבנים והבנות השוכחים מאין באו ולאן הם מובילים את אימם. שנים על גבי שנים שמעתי את הסיפורים הללו בעניין ואף ביראת כבוד, והייתי משוכנעת כי מדובר בדרמות משפחתיות בלעדיות שנתפרו במיוחד למידותי. כמו הסיפור על צלחת העץ. רק שנים אחר כך, כשהתחלתי את לימודי באוניברסיטה העברית בירושלים והעמקתי בתחום הפולקלור, נפלו לפתע כל האסימונים. הבנתי לתדהמתי שכל אותם סיפורים דרמתיים, לא נולדו במטבח ברחוב מסדה, אלא הם סיפורי עם עתיקי יומין, אוצרות פולקלור שעברו מדור לדור ונשלפו בדיוק בזמן המדויק מתוך ארסנל תחמושת עתיק, כדי להמחיש לילדה הסוררת את ההתנהגות הנאותה והרצויה.
האמת היא שהסיפורים מעולם לא הלכו לשום מקום. הם פשוט החליפו בגדים ועברו מהדירות בדמי מפתח בהדר הכרמל אל הפיד של האינסטגרם ומשם הם ממשיכים לנהל אותנו ביד רמה. היום, מלאכת החינוך והעיצוב עברו מידי האימהות הפולניות אל צבא שלם של מחנכים חדשים, סמויים מן העין וגלויים לגמרי. אם פעם נדרש מאמץ דרמטי, כולל מבט מצטער, טון דרמטי משתנה ועוויות פנים מתבקשות כדי לשכנע ילדה שהיא חייבת להתנהג יפה אחרת יקרה משהו נורא ואיום, הרי היום המלאכה הזו ממוכנת לחלוטין. הטיקטוק והאינסטגרם הם הם האימהות הפולניות החדשות, רק בלי הריח של מרק העוף. הם מספרים לנו בכל שנייה סיפור חינוכי מתוחכם על איך החיים שלנו אמורים להיראות: מי שאינו לובש את הסוודר הנכון או ליתר דיוק, את המותג הנכון, מי שלא אוכל את הסלט הירוק המושלם, ומי שאינו מספיק להספיק לפני ארוחת הבוקר, נידון מיד לגלות שהוא מפסיד את הדבר החשוב הבא. במקום סיפורי עם של אבות אבותינו שולף האלגוריתם בכל רגע נתון "סיפורי מופת" אישיים של אחרים כדי להכניס בנו את אותה אשמה קדושה, בדיוק.
ההורים של היום אולי השאירו מאחור את האיומים על הגזר בפולניה ואת הסיפור על הבן שאינו מכבד את אביו ומושיב אותו בזקנתו לאכול בצלחת עץ ובשולחן נפרד, אבל עולם הנרטיבים עבר שדרוג פסיכולוגי. במקום "תאכלי כי יש ילדים רעבים בהודו", שומעים היום: "את עושה נזק לנוירונים של המוח אם את מסתכלת על המסך עוד חמש דקות". במקום סיפורי עם על בנים כפויי טובה, מספרים הילדים לדור ההורים שלהם סיפורים מנומקים על קאוצ'ינג, גבולות רגשיים ומרחב בטוח. הדרמה המשפחתית לא נעלמה, היא רק קיבלה תעודת הכרה באוניברסיטה.
בילדותנו, בית הספר רמז ברחוב מסדה נתן את הטון, ואחריו הגיעו המורים המנוסים. היום, הילדים והמתבגרים שלנו מקבלים את מערכת הערכים שלהם מיוטיוברים בני עשרים ומשהו, שיושבים בחדר עריכה ומספרים סיפורי מוסר מודרניים על הצלחה, כשלון, חברות ובגידה. הם המחנכים בפועל. הם אלה שקובעים אילו ערכים נחשבים ל"ראויים", מהי התנהגות נאותה, ואיך נראה בן אדם שמצליח להבין את העולם.
אז מי היום מחנך ילדים באמצעות סיפורי עם? כולם. אנחנו חיים בתוך סיפור אחד מתמשך, שבו כל אחד מנסה למכור לנו את מוסר ההשכל שלו. פעם זה היה על גזר וכבוד אב ואם והיום זה על לייקים, מימוש עצמי והספקים. אבל ביני לבין עצמי, כשאני מסתכלת אחורה על כל השנים בהוראה ובמחקר אני יודעת את האמת הקטנה שלי: שום אלגוריתם דיגיטלי, סדרה בנטפליקס או הרצאה מלומדת באוניברסיטת חיפה לא יצליחו לייצר את אותו אפקט קסום שהיה לסיפור אחד קטן, שסופר בשקט במטבח חיפאי תחת ריח של מרק צח, כשהמטרה היחידה בעולם הייתה הפוך אותי לאדם טוב יותר.
אבל ביני לבין עצמי, ידעתי תמיד את האמת: כל מאמר שפירסמתי, כל פרויקט מחקרי שהובלתי, כל ספר וכל סמינריון, לא היו אלא הערת שוליים ארוכה ומלומדת לאותה הרצאה מופתית שנישאה מדי ערב סביב שולחן האוכל, כשביד אחת נישא כף מרק עוף מהביל ובשנייה מבט מלא תוכחה ואוהב שאמר: "אני עושה את זה רק בשבילך".
אז תודה לך אמא. בזכותך למדתי שאין דבר הנקרא סתם היסטוריה, אלא יש רק הסטוריה שבה כולם אשמים במשהו, רצוי בלי סוודר, ושום תואר בעולם לא יצליח להסביר את הקסם שבו חתיכת לוקשן צף בתוך צלחת מרק, מצליח לסדר את הראש טוב יותר מכל פסיכולוג קליני.
עליזה , שוב תודה על העלאה של דמויות הוריי המחנכים הדגולים ומעצבי אישיותי בדרכי נועם, פיתוח רגשות אשם והכל היה עטוף באהבה אין סופית, שבעצם לא הייתה תלוייה בדום דבר. את פה לכולנו, הנזכרים בילדותינו בבית הורינו, הנמצאים עמנו עד היום הזה. אני חושבת – או יותר נכון מקווה, שגם בימינו, בעידן הטכנולוגי הפולש לחיינו והפסאודו רשתות החברתיות, עדיין ישנה חשיבות מכרעת ובסיסית ליחסי הורים- ילדים. תודה לך
עליזה יקרה, כתיבתך מרתקת כתמיד ומזכירה נשכחות שחווינו גם אנו. סינדרום האמא הפולניה אפיין הרבה בתים. תודה לך על העלאת הזכרונות מן האוב. מלי