זה היה בוקר סתמי, מהסוג שבו האור הלבן של הפלורסנט בחדר מורים נראה חיוור כמו תמיד. עמדתי במטבח הקטן, במקום שבו תמיד עומד ריח של קפה נמס זול ודפי צילום טריים. הכנתי לי כוס קפה, בלי סוכר, נאבקת בטעם המריר, טעם של התרגלות, כמו לכל דבר בחיים.
צלצול, ואני בדרכי לכיתה.
כמו בכל בוקר, מאיה, תלמידתי העליזה, מלווה אותי בקפיצות שמחה, מפיצה ריח של תמימות, תנועת נוער ובושם שלקחה מאמא שלה בלי ידיעתה. לב שלי הילדה הזו; עד הכיתה היא מספרת סיפורים מקורות האתמול ואני מתעניינת ובעיקר צוחקת מהגדולה-קטנה-זקנה הזו שרואה הכול.
כשהתקרבנו לדלת הכיתה, הצחוק קפא.
בפנים עמד אופיר. הכתפיים שלו מתוחות כמו קפיץ וקולו חתך את האוויר המאובק של הכיתה. הוא עמד מעל גילי, שהתכווץ בכיסאו עם חיוך שמסתיר מבוכה. המילים של אופיר, שטרם רואה אותי בשלב הזה, הוטחו כמו אבנים: "אתה הכי חלש בכדורגל בבית ספר, אז תפסיק לשחק אותה! רונית אמרה בתנועה, שחזרת מהחוג בוכה כי לא הבקעת, יא תינוק בכיין! ואתה עוד בוחר קבוצות בהפסקה? מי אתה בכלל? חתיכת אפס!"
המון זעם ומרירות היו שם, ולא מעט קנאה. גם הוא רוצה להיות מנהיג הכיתה, גם הוא רוצה הורים נשואים, בית אחד, נעלי ספורט חדשים ולפחות בת אחת בכיתה שתאהב אותו; וכשזה לא יוצא מבפנים, זה מה שיוצא החוצה.
גילי נותר מאופק. הוא ידע שמעמדו בטוח ושדווקא ההתפרצות הזו מחלישה את אופיר בעיני הכיתה. כשאופיר הבחין בי לבסוף, הוא התיישב ושאל בציניות: "יופי, עכשיו תתקשרי להורים שלי?"
אופיר היה אחד התלמידים הפרועים שלי. היו מי שכינו אותו חצוף, חסר גבולות או מופרע, אבל אני ראיתי בו משהו אחר: ילד שזקוק למבט חם, למישהו שיחייך אליו ויתייחס לתוכן דבריו ולא רק לדרך שבה הם נאמרים.
השארתי מבט, שמרתי על שתיקה של חשיבה, התבוננתי בו ועניתי לו: "דווקא לא. הם בטח כבר בעבודה, אופיר, ורק התחיל היום, מוקדם מדי להעציב אותם. מה שאני כן אעשה זה אבקש ממך לשנות את היום שלך".
"למה את מתכוונת?" שאל בחשדנות.
"לכך שתצא רגע ותמצא מישהו לעזור לו, ועל ידי כך תעזור לעצמך להירגע קצת. דרך העזרה לאחר תוכל להירגע ולהבין שפגעת פה בחבר. בהמשך, תמצא גם את הזמן להתנצל בפניו".
הוא שתק, כאילו חיכה לעוד משהו, אולי להסבר נוסף, אז הוספתי:
"אתה מבין? זה שהיום התחיל רע, לא אומר שהוא חייב להימשך ככה. הכול ניתן לשינוי. היו לי ימים שהתחילו בשוד ושבר והסתיימו בחיוך מפויס. אני סומכת עליך שתמצא את הדרך".
"אבל למי אני אעזור, רינת?"
"לא יודעת, אולי לאב הבית? אולי לשומר? למנקה? למזכירה? מישהו שם בטוח צריך את עזרתך. למדתי שתמיד אפשר למצוא במרחב אדם שזקוק ליד עוזרת".
הוא קם, אך עדיין היסס.
"אופיר, זוכר מה שסיפרתי לכם על אבא שלי ומה היה אומר לי כל בוקר כשיצאתי לעולם?" שאלתי.
"כן," ענה בהתלהבות, "תעשי מעשה טוב אחד ביום, או אל תעשי מעשה רע בכלל".
"בול, אז קדימה…" עניתי בחיוך.
בזמן שהוא יצא, הכיתה הייתה בדממה.
ניגשתי לגילי, חיבקתי אותו ואמרתי: "אם תסלח לו, כבר עשית את המעשה הטוב שלך היום. ומלבד זה,
אשמח אם תמצא את הדרך אליו, הוא מתוק אמיתי. הוא מחפש דרך לתקשר איתך וזה יוצא לו עקום. נסה לראות את הכוונה שמתחת למילים".
גילי הנהן, נתתי לזה לחלחל והתחלתי ללמד.
לאחר כשעה חזר השובב שלי עם חיוך מאוזן לאוזן, מביא איתו משב רוח אחר.
הוא סיפר לכולנו בגאווה שאב הבית נתן לו שקית גדולה והוא ניקה את כל החלקה של בעלי החיים בחווה, הביא מים לשומר עם עוגייה מהמזכירה וגם לה סייע בניילון דפים, ואפילו הביא כריכים מאיזו אמא בשער לאיזה תלמיד בכיתה ג'.
שמחתי ואז שאלתי: "נותר עוד דבר אחד חשוב לעשות?"
הוא הבין מיד, פנה לגילי ואמר: "אחי, התחלתי את הבוקר רע והכול יצא עליך. סליחה". גילי טפח לו על השכם: "הכול סבבה".
אופיר התיישב במקומו, מרוצה ומלא גאווה. "עכשיו," אמרתי לו, "אני כן אתקשר לאמא".
הוצאתי את הטלפון מול כל הכיתה שנדמה בבת אחת. אופיר הביט בי במתח, חושש. אמו ענתה בחרדה: "מה קרה רינת? מה הוא עשה עכשיו?"
"דבורה, קרה דבר נפלא. רציתי לספר לך שהבן שלך נסיך".
סיפרתי לה על המעשים הטובים שלו ועל היכולת שלו לקחת אחריות ולהתנצל. היא בכתה מהתרגשות, וגם בעיניו של אופיר עמדו דמעות.
המילים שאנחנו נותנים לאדם, במיוחד לילד, משפיעות על האופן שבו הוא רואה את עצמו. כשאמרתי שהוא "נסיך", אפשרתי לאופיר לראות בעצמו משהו טוב שעוד לא ידע שקיים. לפעמים לא צריך לתקן או להקשות, אלא רק להאיר את הטוב, עד שהוא יצליח לראות אותו לבד.
רינת שפאן מגיעה לחיפה – לרכישת כרטיסים להרצאה שתתקיים ב-29.11.26 בבית אבא חושי, לחצו כאן 👉
הכותבת: רינת שפאן – אשת חינוך, מרצה וכותבת הספרים: "שמש", "סיפור פשוט על רגישות" ו"יחפה", והגעתי למסקנה די פשוטה: הסיפורים הכי טובים נכתבים מהחיים עצמם.
מוזמנים לעקוב, למצוא את עצמכם בין השורות, ולצעוד איתי יחד במילים יחפות – לרכישה לחצו כאן.