בחיפה, עיר שבה משפט, פוליטיקה מקומית, עיתונות, יחסי שכנות ומאבקים על המרחב הציבורי נוטים להצטלב זה בזה, אפשר לעקוב אחר הקריירה של עו"ד רון אביב, כמעט כמו אחר מפת העיר עצמה. שמו מופיע במסמכי בתי משפט, בהליכים משמעתיים של לשכת עורכי הדין, בכתבות חדשות, בטורי דעה ובמאבקים ציבוריים.
פעם הוא נמצא בצד של אדם המבקש להגן על שמו של אדם מסויים, פעם בצד של בעל תפקיד הנאבק בהחלטה של רשות ציבורית, ופעם במקום אחר לגמרי: מול שולחן הכתיבה, כשהוא מנסה לפרש אירוע עירוני או חברתי באמצעות הכלים שרכש כעורך דין.
הקריירה שלו אינה מצטמצמת אפוא לסיפורו של עו"ד המופיע בבית המשפט ומייצג לקוחות. היא מספרת גם משהו על המקום שבו המשפט מפסיק להיות עניין טכני ונעשה חלק מן החיים הציבוריים.
עו"ד ותיק מחיפה, שעיקר עיסוקו במשפט האזרחי והמסחרי ובליטיגציה
רון אביב הוא עורך דין נוטריון ומגשר ותיק בעיר חיפה, בעל משרד עצמאי, שעיקר עיסוקו במשפט האזרחי והמסחרי ובליטיגציה (התדיינות).
לצד אלה בולטים בתחומי פעילותו ענייני לשון הרע, הגנת הפרטיות, זכויות יוצרים, סכסוכים כספיים, חוזים, מקרקעין, בתים משותפים, ייפוי כוח מתמשך, גישור ובוררויות. הוא משמש גם כנוטריון וכמגשר.
רון אביב הוא בעל תואר LL.B במשפטים, חבר בלשכת עורכי הדין ופועל מראשית שנות האלפיים.
"גם אני חי פה"
כאן, המדור המבקש לפתוח דלתות, לא רק של בתים, אלא של נפשות. זהו מדור המביא אליכם דמויות חיפאיות מרתקות, היישר אל מרחב מגוריהן, מתוך אמונה כי היכרות אמיתית נרקמת דרך סיפורים, מטעני חיים ונקודות מבט ייחודיות ואישיות.
כך נפרש בהדרגה הפסיפס האנושי העשיר של עירנו, חיפה, עיר של קולות, זיכרונות וזהויות חיות ונושמות. מדור אודות נשים ואנשים החיים כאן, כפי שמרמז גם שמו של המדור: "גם אני חי פה".
זה המקום בו נפגשים עם הדמויות הללו בתוך בתיהן, אך לא כחלל פיזי גרידא, כזה הנמדד במטרים רבועים, בשומות נדל"ן או באסתטיקה עיצובית. הבית מתואר כאן כמרחב רווי משמעות: אוצר של זיכרונות, עדות לסיפורי חיים ומרחב טעון ברגש. דרך הבית נכיר את יושביו, לא מבחוץ, אלא מבפנים: דרך עדשה אינטימית, חד פעמית, החושפת את עולמם כפי שהוא נחווה מבפנים.
הפעם נתארח בביתו של עו"ד רון אביב ורעייתו אפרת.
מהעיר רחובות לחיפה: הילד שבחר לעזוב את הבית ולחפש את מקומו בעולם
בשנת 1969, ברחובות, נולד אביב רון אל תוך משפחה שעולמה נטוע במדע, בהשכלה ובחינוך.
אביו, שהיה אז בעיצומו של מסלול אקדמי מרשים, השלים דוקטורט בכימיה ב"מכון ויצמן". עם סיום לימודיו שבה המשפחה לחיפה ושם, בין הכרמל לים, עוצבו שנות ילדותו של רון, עד הגיעו לגיל שלוש עשרה.
כבר בילדותו המוקדמת ניכר בו משהו שלא התיישב בהכרח עם הסביבה המשפחתית שממנה בא: צורך לחפש את דרכו שלו, גם אם זו תוביל אותו למקומות שהוריו לא בהכרח יבחרו עבורו.
בכיתה ד' החליט להצטרף לחבריו בתנועת "השומר הצעיר". לכאורה, צעד טבעי של ילד המבקש להיות חלק מחבורה, לצאת לטיולים, לשיר סביב המדורה ולחלוק חוויות עם בני גילו. אבל אצל אביב, כך נדמה, נבטה שם משיכה עמוקה יותר.
התנועה הציעה לו לא רק חברת ילדים, אלא עולם שלם של שייכות, עצמאות, שוויון וחיים משותפים. עד כיתה ח' כבר התגבשה בו החלטה נחרצת: הוא רוצה לעבור לקיבוץ. לא מדובר היה בפנטזיה חולפת או בגחמה של נער מתבגר. הוא ביקש לממש את אורח החיים שספג בתנועה, ואף היה מוכן לעשות זאת בניגוד לרצון הוריו.
היה משהו כמעט פרדוקסלי בבחירתו של הנער הזה: דווקא בן למשפחה משכילה ומבוססת, שאביו היה לא רק דוקטור לכימיה אלא גם המדען הראשי של חברת פז, חלם על חיים אחרים לגמרי. הוא לא ביקש עוד חדר בבית המשפחה, אלא דווקא לצאת ממנו. קסם לו הרעיון של בית ילדים, של חיים לצד בני גילו, של התעוררות לבוקר משותף ושל קהילה שבה הגבולות בין הפרטי לקולקטיבי אחרים לגמרי.
לצד האב, איש המדע, עמדה בבית גם דמותה של האם, מיכל רון, מורה מיתולוגית לכיתות א' ו ב' בבית הספר "זיכרון יוסף". דורות של תלמידים הכירו אותה כמורה האגדית, זו שבשנותיהם הראשונות בבית הספר לא רק לימדה לקרוא ולכתוב, אלא פתחה בפני ילדים את שערי העולם. אם האב ייצג את עולם המחקר, הידע המדעי והחתירה להבנת המציאות, הרי שהאם פעלה במרחב האינטימי והראשוני שבו נבנית אישיותו של ילד, במקום שבו מילה טובה, מבט מעודד וסבלנות יכולים להפוך לזיכרון שנשאר חיים שלמים.
שתי הדמויות הללו, כל אחת בדרכה, היו חלק מהתשתית שממנה צמח רון אביב. אביו הלך לעולמו בשנת 2025, בגיל תשעים, כשהוא מותיר אחריו חיים של עשייה מדעית ומקצועית; ואימו, מיכל, נותרת חלק בלתי נפרד מהסיפור המשפחתי ומהזיכרון החינוכי של חיפה.
בין שני העולמות הללו, המדעי והחינוכי, ובין הבית החיפאי לבין החלום הקיבוצי, החל להיכתב סיפורו של אביב: סיפורו של ילד שכבר בגיל צעיר ביקש לבחור בעצמו היכן יעמוד, עם מי יחיה ולאיזו קהילה ישתייך. שנים רבות לפני שיהפוך לעורך דין, עוד בטרם יעמוד מול אנשים, מוסדות ומערכות, הוא כבר ניהל את המאבק הראשון על זכותו להגדיר את חייו בעצמו.
המשפחה שבחר בדרך, והעולם שנפתח מעבר לגדר הקיבוץ
המעבר לקיבוץ "משמר העמק" לא היה עבור אביב רק שינוי כתובת או המשך טבעי של שנות הנעורים בתנועת "השומר הצעיר". היה זה רגע שבו רעיון שהלך והתגבש בתוכו הפך לבחירה ממשית, הכרוכה בפרידה, בעצמאות ובבניית חיים חדשים.
את לימודיו החל בבית הספר "זיכרון יוסף" בחיפה, ולאחר שסיים בו את חובותיו המשיך לשנה אחת בבית הספר עירוני ה'. משם, בעוד חבריו ממשיכים במסלול המוכר של בית, משפחה ובית ספר, יצא אל קיבוץ "משמר העמק", והשאיר מאחוריו בחיפה את הוריו ואת אחותו, שכיום עוסקת בראיית חשבון.
הוא הגיע אל הקיבוץ כנער שביקש להשתייך לעולם שבחר לעצמו, אך גם כמי שנדרש לגלות כיצד הופכים בחירה אידיאולוגית לחיי יום-יום: כיצד חיים הרחק מהבית, כיצד בונים קשרים חדשים, וכיצד הופכים מקום זר למקום שאפשר לקרוא לו בית.
משפחה שנולדה מבחירה: בין שורשים ביולוגיים לשורשים של הלב
"במשמר העמק" מצא רון אביב לא רק מסגרת קיבוצית, אלא גם משפחה שהפכה לחלק בלתי נפרד מחייו. הוא נקלט במשפחתם של מיכל שמאי, פרופסור לעבודה סוציאלית, ושל בעלה, שלום שמאי ז"ל, דוקטור לחינוך וללשון. שלום עצמו נשא עמו סיפור חיים שהיה בו פרק ישראלי מכונן: הוא עלה ארצה מעיראק בגיל שמונה, והגיע למעברה, אל מציאות של התחלה חדשה, זרות והסתגלות בארץ שזה עתה הפכה לביתו.
לימים, דווקא הוא ומיכל פתחו את ביתם ואת לבם בפני נער שהגיע לחפש את מקומו בקיבוץ. במשפחה היו שתי אחיות ואח קטן, ועם השנים הפכו הקשרים שנרקמו ביניהם להרבה מעבר לקשר של משפחה מאמצת. הם נעשו למשפחתו לכל דבר ועניין, ונשארו כאלה גם בבגרותו, ועד עצם היום.
יש משהו עמוק במיוחד בסיפור זה: נער שעזב את בית הוריו בחיפה כדי לבחור לעצמו דרך חיים אחרת, מצא בקיבוץ לא רק קהילה אידיאולוגית אלא גם בית אנושי, משפחה שהעניקה לו שייכות, רציפות ואהבה. משפחת שמאי לא הייתה תחנת מעבר בחייו, אלא אחד העוגנים המרכזיים בסיפור התבגרותו, משפחה שנבחרה ונבנתה מתוך החיים עצמם, והוכיחה כי לעיתים הקשרים העמוקים ביותר אינם נקבעים בלידה, אלא נוצרים מתוך פתיחת דלת ומתוך ההחלטה להישאר זה לצד זה.
"במשמר העמק" השלים רון את לימודיו העיוניים. באותן שנים לא התקיימו בקיבוץ בחינות בגרות במתכונת המוכרת, ובמקומן נדרשו התלמידים להכין עבודות סיום, דרך לימוד אחרת, שביקשה לבחון לא רק את היכולת לעמוד בבחינה, אלא גם את היכולת לחקור, להעמיק ולהציג מחשבה עצמאית.
בין ספר למשחק: עולמו של פו הדוב כמסע של גילוי ומחשבה
באחת מעבודות הסיום שלו בחר אביב לצאת אל מעבר לגבולותיו של מחקר רגיל. מטרתו לא הייתה להוכיח רק את יכולתו להפגין ידע ולעמוד בדרישות אקדמיות, אלא לבחון את יכולתו וכושרו לחקור, להעמיק, לשאול שאלות ולגבש מחשבה עצמאית.
הנושא שבחר היה עולמו של פו הדוב, הספר והמשחק. הבחירה ביצירתו של א"א מילן פתחה בפניו שער אל עולם ספרותי הנושא עמו הרבה יותר מסיפורי הרפתקאות של דוב חביב וחבריו. מאחורי התמימות, ההומור והפשטות המדומה של היער ושל יושביו מסתתר עולם שלם של יחסים אנושיים, תובנות ורעיונות, המזמין התבוננות מעבר למילים הכתובות.
מתוך העיסוק בנושא הרכיב וערך אביב ספר מיוחד, ובו שלושה משחקים המשלבים למידה והנאה. באמצעותם נחשפים הקוראים לדמותו של פו הדוב ולדמויות הסובבות אותו, לומדים להכיר את עולמן ואת מקומן בסיפור, ובה בעת מוזמנים להתבונן גם במשמעותו של המשחק עצמו.
מהי מהות המשחק? מה אפשר ללמוד באמצעותו? ומה ביקש א"א מילן לומר לנו דרך פו הדוב וכל חבר מרעיו? השאלות הללו מעניקות לספר ממד נוסף, החורג מהיכרות עם יצירה ספרותית אהובה והופך אותה לתהליך של חקר והבנה.
המשחק כמראה לחיים עצמם
אביב לא הסתפק בלימוד תיאורטי של מושג המשחק. כדי להתחקות אחר מהותו, קיים שיחה ממושכת, שנמשכה שעות, עם ממציא משחק הטאקי. מתוך השיחה ומתוך לימוד נושא מהותו של המשחק הוא ביקש לזקק את הרעיון העומד בבסיסו של המשחק: לדידו, זוהי מערכת תפקודית שבה בני אדם פועלים בתוך מציאות מדומה, מתנהלים על פי כללים מוגדרים ומתייחסים למצב כאילו היה מציאות ממשית.
אלא שהמחשבה של אביב לא נעצרה בגבולות המשחק. הוא הרחיב את התובנה אל החיים עצמם, והגיע למסקנה כי העולם כולו דומה לבמה גדולה, שבה כל אדם ממלא תפקיד ומשתתף במשחק מתמשך.
מכאן צמחה גם שאלה אישית, כמעט פילוסופית, הנוגעת לאופן שבו אדם בוחר לחיות את חייו: האם הוא פועל מכוחו של הרגל, על אוטומט, נסחף בתוך כללי המשחק מבלי לעצור ולבחון אותם, או שמא הוא מודע לדרכו, יודע לאן פניו מועדות ובוחר באופן פעיל את צעדיו? בעיני אביב, השאלה הזאת אינה שמורה לרגעים של חשבון נפש. היא ראויה להישאל בכל רגע נתון.
אביב ביקש לא רק לספר על עולמו של פו הדוב, אלא גם לפענח משהו מן החוכמה הטמונה בו.
דווקא הבחירה בעולם שנראה במבט ראשון ילדותי ופשוט מאפשרת לגלות את עומקם של הדברים: את כוחו של המשחק לעורר מחשבה, את יכולתה של הספרות ללמד על החיים, ואת היופי שבלמידה הנובעת מסקרנות אמיתית.
המעבר למדי צה"ל – מפגש עם עולמות: השירות הצבאי כחלון אל תרבויות ואנשים
גם שירותו הצבאי נשא עמו את אותו מפגש בין עולמות. מאחר שלא היה בעל פרופיל קרבי, השתלב אביב כמדריך נוער מחו"ל, תפקיד שפתח בפניו חלון אל מרחבים תרבותיים ואנושיים רחבים בהרבה מגבולות הקיבוץ שבו גדל.
במסגרת התפקיד נחשף לתרבויות זרות, לאורחות חיים שונים ולפסיפס המגוון של קהילות יהודיות ברחבי העולם. המפגש הזה אפשר לו להכיר מקרוב את ריבוי הפנים של הזהות היהודית, את האופן שבו יהודים במקומות שונים בעולם נושאים עמם מסורת, זיכרון ושייכות, ואת המתח המעניין שבין השורשים המקומיים לבין תחושת ההשתייכות לעם ולתרבות החוצים גבולות.
עבור נער שבחר כבר בגיל צעיר לצאת מבית הוריו ולבנות לעצמו קהילה חדשה, הייתה זו אולי עוד חוליה במסע של היכרות עם בני אדם, עם עולמות פנימיים ועם הדרכים השונות שבהן אנשים מגדירים לעצמם מקום בעולם.
לצד המסלול הלא שגרתי שעבר, היה בחייו של רון כיוון מקצועי שככל הנראה התגלה לסביבתו כבר בשלב מוקדם מאוד. מגיל צעיר היה ברור לרבים כי עתידו מצוי בעולם המשפט. הכישרון המילולי שלו, יכולת הביטוי המפותחת והיכולת המרשימה לנסח רעיונות, לנהל שיחה ולהעמיד טיעון, סימנו אותו כמי שעשוי למצוא את מקומו בעריכת דין.
אבל מי שמכיר את אביב יודע שהמשיכה שלו אל נפש האדם אינה מסתיימת בגבולות המקצוע המשפטי. הוא מרבה לקרוא ספרי פסיכולוגיה, מתעניין במניעים שמאחורי התנהגות אנושית ובמרחב המורכב שבין מה שאנשים אומרים לבין מה שהם מרגישים, מבקשים או מתקשים לבטא.
כיום הוא אכן משלב בעבודתו כעורך דין תובנות וכלים מעולם הפסיכולוגיה. השילוב הזה אינו מקרי: הוא מבטא תפיסה שלפיה מאחורי כל תיק משפטי יש אדם, מאחורי כל מחלוקת יש סיפור, ומאחורי כל עמדה שמציג אדם בפני העולם מסתתרת לעיתים מערכת שלמה של רגשות, פחדים, שאיפות וזיכרונות.
במבט לאחור, כאן מתחברים, כל הקווים של ילדותו ונעוריו: הילד שביקש לבחור לעצמו משפחה וקהילה, הנער שפגש תרבויות ואנשים שונים, והאדם שבחר במקצוע המאפשר לו להקשיב, להבין, לנסח ולהיאבק. המשפט סיפק לו את הכלים, הפסיכולוגיה העניקה לו עוד שכבת הבנה, והחיים עצמם סיפקו את חומרי הגלם האנושיים שמהם מורכבת דרכו.
בין המשפט למצפון: עורך הדין הגורס שלא כל תביעה היא ניצחון
בשנים 1992 עד 1996 למד רון אביב בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. בשנת 1997 קיבל את הסמכתו כעורך דין, אך למעשה דרכו בעולם המשפט החלה עוד קודם לכן, כאשר היה סטודנט צעיר והצטרף למשרדו של עורך הדין אפרים גלסברג.
תחילה עבד שם כסטודנט, בהמשך התמחה במשרד, ולאחר קבלת ההסמכה נשאר בו כעורך דין. מה שהתחיל כמקום עבודה הפך עם השנים לקשר מקצועי ואישי עמוק, לחברות של ממש, כזו ששרדה גם את השינויים שעוברים אנשים במהלך חייהם. כאשר החליט אביב לצאת לדרך עצמאית, הפרידה מגלסברג הייתה מרגשת עד דמעות. גם כיום, שנים לאחר שנפרדו מקצועית, החברות ביניהם נמשכת.
בשנת 2004 הקים אביב משרד עורכי דין עצמאי. הוא אוהב להתבדח על משמעותה האמיתית של העצמאות המקצועית, ומגדיר אותה כזכות לבחור באילו שמונה עשרה שעות ביממה כדאי לך לעבוד. במילים אחרות, בעיניו, העצמאי הוא לא פעם "משרתם של אלף אדונים".
מאחורי ההומור הזה מסתתרת הבנה מפוכחת של מחיר החופש המקצועי. הוא מגדיר את עריכת הדין כמקצוע המעניין ביותר בעולם, בעיקר משום שאין בו יום הדומה למשנהו. בכל בוקר הוא עשוי למצוא את עצמו בסיטואציה אנושית אחרת, מול אנשים שונים, במחלוקות מסוגים שונים ובנסיבות שאי אפשר היה לתכנן מראש.
משום כך גם הבחירות המקצועיות שלו אינן הולכות בהכרח במסלול הצפוי. אביב אינו עוסק בדיני משפחה ואינו עוסק במשפט הפלילי. תחומי עיסוקו מושפעים, לדבריו, במידה רבה מן החינוך הקיבוצי שעליו גדל, מחינוך שהעמיד במרכז ערכים של שיתוף, אחריות חברתית ומידה מסוימת של הסתייגות, מהמרדף אחר הכסף לשמו. עובדים, אבל לא רק כדי להרוויח; מתפרנסים, אבל לא במחיר ויתור על המצפן הפנימי. אחד התחומים שבהם הוא עוסק רבות הוא לשון הרע, תחום שהפך בשנים האחרונות למרחב טעון במיוחד בחברה הישראלית.
דווקא כאן מתגלה צד פחות שגרתי בגישתו המקצועית: לא פעם הוא מנסה לשכנע אנשים שלא להגיש תביעה. הוא מסביר ללקוחות פוטנציאליים כי לא כל עלבון מחייב הליך משפטי, לא כל אמירה פוגענית מצדיקה שנים של התדיינות, ולא כל פגיעה בכבוד תתוקן באמצעות פסק דין. לעיתים, הוא סבור, מוטב לחפש פתרונות אחרים, כאלה שיחסכו מן הצדדים זמן, כסף ואנרגיה נפשית. הוא אף אומר ללקוחותיו בכנות כי במקרים מסוימים הנהנה העיקרי מהתביעה יהיה דווקא עורך הדין עצמו, באמצעות שכר הטרחה שישולם לו. יש בכך אירוניה מקצועית לא קטנה: עורך דין הממליץ ללקוח שלא לתבוע, גם כאשר היה יכול לנהל עבורו הליך משפטי ולהרוויח ממנו. הוא "יורה לעצמו כדור ברגל", במובן הכלכלי של הביטוי, אבל, כפי שהוא מעיד על עצמו, בגין זאת הוא ישן טוב בלילה.
העיסוק בלשון הרע אינו מסתיים אצלו בין כותלי בית המשפט. אביב מרצה רבות בנושא, ומבקש להעלות את המודעות למעמדו של החוק, שלדבריו לא חודש זמן ניכר, ולפער ההולך ומתרחב בין עקרונותיו לבין המציאות התקשורתית והציבורית.
הוא מתבונן בדאגה בתרבות השיח בישראל, ובייחוד באופן שבו מתבטאים אנשי ציבור. לעיתים הוא תוהה לנוכח מה שהוא מכנה "הביוב שזורם אצל אנשי ציבור מהפה", ביטוי חריף שממחיש את מידת התסכול שלו מהשפה הציבורית.
בעיניו, תרבות הדיבור הולכת ומידרדרת, ממש מדחי אל דחי. המילים, שהיו אמורות לשמש כלי לדיון, לשכנוע ולהתמודדות עם מחלוקות, הופכות לא פעם לכלי נשק. עבור מי שעוסק בלשון הרע, זו אינה רק סוגיה משפטית או אקדמית. זוהי שאלה הנוגעת לאיכות החיים המשותפים, ליכולת לנהל ויכוח מבלי למחוק את כבודו של האחר, ולמעמדה של השפה בחברה שמתקשה יותר ויותר להקשיב.
אהבה, משפחה וחיפה: המקום שבו בחר להישאר
לצד עורך הדין, המרצה והאיש שמבלה חלק ניכר מחייו בניסיון לפענח סכסוכים של אחרים, מתנהל גם סיפורו הפרטי של רון, על האהבות, המשפחה, הפרידות והאפשרות להתחיל מחדש.
בשנת 1997 נישא לראשונה. במהלך שנות נישואיו נולדו לו ארבעה ילדים, שכל אחד מהם מצוי כיום בשלב אחר במסלול חייו. בתו הבכורה, בת 26, סיימה זה מכבר לימודי משפטים וחשבונאות, באוניברסיטת תל אביב. בתו השנייה, בת 22, שירתה בצה"ל כפרמדיקית ביחידה מובחרת, וכעת היא נמצאת בטיול שלאחר השירות הצבאי. שני ילדיו הצעירים עדיין תלמידים: הבן לומד בתיכון עירוני ה', בכיתה י', ואילו הבת הצעירה בחטיבת הביניים, בכיתה ח'.
בשנת 2020, לאחר יותר משני עשורים של חיים משותפים הסתיימו נישואיו בגירושים. שש שנים לאחר גירושיו, ב 27 באוקטובר 2025, נישא בשנית לאפרת, מטפלת באמנות, אם לשני ילדים בוגרים, בן ובת.
גם סיפורה המקצועי של אפרת נטוע בעולם הטיפול והיצירה: היא למדה במכללת דוד ילין, במכללה האקדמית לחינוך, באוניברסיטת אריאל ובסמינר הקיבוצים, והשלימה תואר שני M.A בתרפיה באמצעות אומנויות. עולמה המקצועי, המבקש להעניק לאדם אפשרות לבטא את עצמו גם מעבר למילים, נפגש באופן מעניין עם עולמו של רון, שעבודתו כעורך דין נשענת במידה רבה על מילים, על פרשנות ועל הבנת האדם שמאחוריהן.
אפרת עברה מכפר סבא לחיפה בעקבות חייהם המשותפים, וכיום היא מתגוררת עם רון בכרמל ומפעילה קליניקה לטיפול באומנויות הצמודה לדירתם. אפרת, שהגיעה לכאן מכפר סבא בעקבות אהבתם, אמנם מאוהבת ברון אביב, אבל גם העיר חיפה עצמה הצליחה לכבוש את לבה.
בין האדם למערכת המשפט – המקצוע כראי לאדם
לאורך השנים עסק אביב במגוון תחומים, מסכסוכים אזרחיים ומחלוקות כספיות ועד לשון הרע, הגנת הפרטיות ומאבקים בעלי משמעות ציבורית. בחלק מן המקרים נגעו ההליכים בשאלה רגישה במיוחד: כיצד אדם מגן על שמו הטוב כאשר הוא חש שנפגע, ומה קורה כאשר זכותו של היחיד מתנגשת בזכות הציבור לדעת. אלה שאלות שאין להן תמיד תשובות פשוטות והטיפול בהן מחייב להבחין בין עובדות לטענות, בין פגיעה אישית לאינטרס ציבורי ובין תחושת הצדק של אדם לבין הדרך שבה החוק מגדיר אותה.
לצד עבודתו כעורך דין, אביב שימש גם כחבר בבית הדין המשמעתי של מחוז חיפה, בלשכת עורכי הדין. בתפקיד זה ישב מן העבר האחר של שולחן הדיונים, כחלק ממערכת הבוחנת את התנהלותם המקצועית של עורכי דין. המעבר בין ייצוג לקוחות לבין השתתפות בהליך משמעתי מדגיש את ריבוי הפנים של המקצוע: לא רק מאבק למען עניינו של אדם מסוים, אלא גם אחריות לכללים שעליהם נשענת המערכת כולה.
גם במחלוקות בעלות אופי ציבורי ניכרת הזיקה שבין עבודתו לבין חיי העיר שבה הוא פועל. בייצוג שנגע להפסקת עבודתו של בכיר לשעבר בעיריית חיפה, למשל, נפגשו שאלות של זכויות תעסוקתיות והליכים תקינים עם המערכת העירונית ועם המרחב הציבורי. המשפט הפך כאן לאמצעי שבאמצעותו נבחנת התנהלותו של מוסד כלפי אדם.
"חי פה": המשפט נכנס אל מערכת החדשות
הקשר של אביב לחיפה אינו מתקיים רק באמצעות הלקוחות שהוא מייצג. חלק משמעותי מן הנוכחות הציבורית שלו מתרחש במסגרת "חי פה – תאגיד החדשות של חיפה והסביבה", גוף תקשורת מקומי המלווה את החיים העירוניים בחיפה ובאזור. אביב משמש היועץ המשפטי של "חי פה", ובמקביל הוא מפרסם באתר טורי דעה ופרשנות. השילוב הזה מעניק לתפקידו ממד החורג מן העבודה המשפטית המקובלת של ייעוץ מאחורי הקלעים.
יועץ משפטי של כלי תקשורת פועל בדרך כלל במקום שבו העיתונות פוגשת את גבולות החוק. עליו להתמודד עם שאלות הנוגעות לפרסום, לשון הרע, פרטיות, זכויות יוצרים, מקורות מידע, אחריות מערכתית וסיכונים משפטיים הנובעים מפרסום. במקרה של אביב, התחום הזה אינו זר לו. הוא מגיע אליו מתוך פרקטיקה משפטית שבה לשון הרע, פרטיות ומוניטין, הם ממילא חלק מרכזי מעבודתו. במובן הזה, תפקידו ב"חי פה" מתחבר באופן טבעי למומחיות המשפטית שלו.
כאמור, הקשר עם "חי פה" אינו מסתיים בייעוץ משפטי. אביב גם כותב באתר. בכך הוא עובר מעמדה של מי שמייעץ לכלי תקשורת על מה שמותר לו לפרסם, לעמדה של מי שמשתמש בעצמו בבמה העיתונאית כדי לכתוב על המציאות הציבורית.
המעבר הזה משמעותי. היועץ המשפטי נמצא בדרך כלל מאחורי הקלעים. הוא בוחן טקסט לפני
פרסום, מתריע מפני חשיפה משפטית, מנתח סיכונים ומסייע למערכת לקבל החלטות. הכותב, לעומת זאת, נמצא בחזית. הוא מציג עמדה, מפרש אירועים ומשתתף בשיחה הציבורית. אצל אביב שני התפקידים מתקיימים זה לצד זה.
מן החניה ועד שאלת הכוח
הטורים שפרסם אביב ב"חי פה" מאפשרים להכיר צד נוסף בעבודתו. ב"חנייה, אינטרסים – ואתם" הוא עסק במדיניות החניה של עיריית חיפה, נושא שנראה במבט ראשון טכני ויומיומי, אך הופך במהירות לשאלה של אינטרסים, מדיניות עירונית והאופן שבו החלטות של רשות ציבורית משפיעות על חייהם של תושבים.
ב"מי שאינו כמוני" הוא התרחק מן העירייה והחניה ועבר לשאלה חברתית רחבה יותר. הוא עסק בנטייה האנושית לשפוט את האחר, בהבחנה בין דברים שאדם בוחר בהם לבין תכונות ונסיבות שאינן בשליטתו, ובתוך כך התייחס לגזענות ולאפליה על רקע לאום, מוצא ודת. הטור אינו מאמר משפטי ניטרלי אלא טקסט דעה אישי, ולכן חשיבותו נמצאת דווקא בכך שהוא מאפשר להכיר את העמדות שאביב בוחר להשמיע כאשר הוא אינו מדבר בשם לקוח.
בשנת 2026 הופיע אביב בסיקור מחאה של עורכי דין בחיפה נגד אלימות. בדבריו הבחין בין אלימות המגיעה מבחוץ לבין אלימות המתרחשת בתוך החברה הישראלית, והביע דאגה מאלימות, השפלה והדרה של אזרחים ערבים. הוא אף מתח ביקורת על מצבים שבהם שוטרים, לדבריו, עלולים לפעול מתוך תחושת כוח בלתי מוגבלת.
כאן הוא כבר אינו מופיע רק כעורך דין שמסביר את עמדת לקוחו. הוא מדבר בשם עצמו, בתוך אירוע ציבורי, וממקם את המשפט בתוך שיחה רחבה יותר על חברה, כוח, שוויון ואחריות.
כשפסנתרן מנגן, לעיתים הבדידות הופכת לחיבור אנושי
השיר האהוב על עו״ד רון אביב היא שירו של בילי ג׳ואל משנת 1973, Piano Man. ג׳ואל מציב את המאזין בבר אמריקאי קטן, בין אנשים הנושאים עמם חלומות שנדחו, אכזבות ותקוות שטרם כבו. הם מבקשים מן הפסנתרן לנגן, אך ישנה תחושה שהם מבקשים דבר נוסף: להרגיש לרגע שמישהו רואה אותם, שומע אותם ומחבר ביניהם.
הבחירה בשיר מאירה את תפיסת עולמו של אביב, המבקש להעמיד במרכז את מה שלעתים הולך לאיבוד בעידן של קשרים בלתי פוסקים: לא מספר החברים, אלא טיב החברות; לא עצם המפגש, אלא מה שמתרחש בתוכו. האם אנו מסוגלים להקשיב באמת, לדבר גם על ספקות ואכזבות, ולאפשר לאדם שמולנו להיות יותר מן התפקיד שהוא ממלא ומן הדימוי שהוא מבקש לשמר?
יש משהו כמעט ניו-יורקי בסצנה שג׳ואל מצייר. אנשים רגילים, במקום רגיל, שלכל אחד מהם סיפור הראוי להישמע. הפסנתרן אינו גואל אותם מבדידותם, אך מעניק להם לרגע תחושת שותפות. ניתן להבין שזה סוד כוחו של השיר עבור אביב, המבקש להרחיב את הרגע הזה אל מעבר לגבולות הבר.
מבחינתו, מפגשי עומק אינם מותרות לשעות הפנאי, אלא חלק מן החיים החשובים באמת. בעולם המקדש יעילות, עשייה והישגים, יש ערך לשיחה שאינה נמדדת בתוצאה ולחברות שאינה מחייבת אותנו להוכיח דבר. דווקא כשהתפקידים וההישגים נדחקים הצידה, מתאפשרת היכרות אחרת, הן עם הזולת והן עם עצמנו.
מסתמן שמשום כך Piano Man הוא יותר משיר אהוב עבור אביב. הוא מעניק מנגינה לרעיון, שהאדם זקוק לא רק לחברה, אלא גם למישהו שלצידו יוכל להניח לרגע את השריון. מישהו שיקשיב גם כשאין הישגים לספר עליהם, ושיישאר בשיחה גם כשהיא נעשית מורכבת.
בסופו של השיר, האנשים חוזרים לחייהם והפסנתרן ממשיך לנגן. המציאות אולי לא השתנתה, אבל משהו התרחש ביניהם. לפעמים, ההבדל בין ערב שעובר לבין מפגש שנשאר איתנו הינה התחושה שמישהו היה שם באמת. דהיינו, זהו אינו רק אחד מתענוגות החיים, אלא אחד הדברים שהופכים אותם לראויים לחיותם.
הצליל שחיכה לו כל השנים: רון אביב והחלום שבחר להגשים
בין עיסוקיו המקצועיים של עו"ד רון אביב לבין שגרת החיים התובענית, נשמר לו מקום לחלום קטן, כזה שאולי המתין בסבלנות שנים רבות עד שיגיע זמנו.
כעת, בגילו הנוכחי, הוא בוחר להעניק לו מקום של ממש: ללמוד לנגן בסקסופון, כלי שמעורר בו משיכה מיוחדת ושאותו הוא מתאר בפשטות ובהתלהבות כ"כלי ממש יפה". את החלום הזה הוא מגשים ב"בית הספר למוזיקה רוק סיטי" בחיפה, המוכר לעיתים בטעות בשם "רוקסי", השוכן במבנה הסמוך למרכז חורב, על הכרמל. המקום מציע לימודי נגינה במגוון כלים ומקצועות מוזיקליים, ובהם תופים, גיטרות, גיטרה בס, קלידים ופסנתר, יוקלילי, שירה, כתיבה והלחנה והפקה מוזיקלית.
מבין כל האפשרויות בחר רון דווקא בסקסופון, כלי שההיסטוריה המוזיקלית שלו מרתקת לא פחות מצלילו.
בראשיתו נועד הסקסופון להשתלב בתזמורות כלי נשיפה קלאסיות ובתזמורות שליוו תהלוכות, אך את מקומו המרכזי בתרבות המוזיקלית העולמית קנה בעיקר בזכות הג'אז, שהפך אותו לאחד הקולות המזוהים והאהובים ביותר שלו. במהלך השנים פרש כנפיים אל סגנונות רבים, ממוזיקה קלה, ג'אז ופופ ועד פאנק ורוק מתקדם, ואף מצא את מקומו ביצירות של מלחינים צרפתים שהכניסו אותו אל עולמה של המוזיקה הקלאסית.
פעם בשבוע מגיע רון לשיעור, לומד להכיר את הכלי ומנגן בעיקר לפי שמיעה. האמת היא שהוא עדיין אינו מקדיש לאימונים את הזמן שמורהו היה רוצה, ואולי גם לא את הזמן הנדרש כדי להתקדם בקצב הרצוי.
בכל זאת, נדמה כי דווקא כאן טמון חלק מקסמו של הסיפור. לא כל חלום חייב להפוך למשימה תובענית, ולא כל אהבה זקוקה למדדים של הישג והצטיינות. לפעמים די בהחלטה לפנות לה מקום בתוך החיים, להגיע פעם בשבוע, להניח את הסקסופון על השפתיים ולנסות להפיק ממנו צליל נוסף. עבור רון, זהו אולי אחד מסוגי החופש היפים ביותר: האפשרות, שגם באמצע החיים ובתוך שגרת העשייה, לחזור אל חלום ילדות ולהתחיל לנגן אותו.
הסלע שמרחף מעל המציאות – הציור שאביב בחר לחיות במחיצתו
בסלון ביתו של עו״ד רון אביב תלוי פוסטר ממוסגר של "טירת הפירנאים" מאת רנה מגריט, ציור שבו סלע עצום, ועליו טירה, מרחף מעל הים כאילו חוקי הכבידה הם בגדר המלצה בלבד.
קשה לחשוב על דימוי מתאים יותר למי שמבקש למצוא בעולם לא רק את מה שנראה לעין, אלא גם את מה שמסתתר מאחוריו.
מגריט, מאמני הסוריאליזם הגדולים, אינו מערפל את המציאות כדי להפוך אותה למסתורית; הוא מצייר אותה בבהירות כמעט משפטית, ואז מציב בתוכה עובדה אחת שאינה מתיישבת עם שום היגיון. הסלע נותר סלע, הים הוא ים, והטירה ניצבת במקומה, אלא שהחיבור ביניהם מפר את הסדר המוכר ומותיר את הצופה מול שאלה שאין לה תשובה נוחה: עד כמה אפשר לסמוך על מה שנדמה לנו שאנחנו יודעים?
האם הסלע הוא תקווה, בדידות או איום? שלוש האפשרויות האלה יכולות להתקיים יחד.
תקווה: הסלע מתרומם מעל ים סוער, כאילו הוא מתנגד לכוחות המאיימים עליו.
בדידות: הוא מנותק מן האדמה ומכל אפשרות נראית לעין להגיע אליו.
איום: המסה העצומה תלויה מעל הים, ובמובן מסוים גם מעל ראשו של הצופה. היא עלולה להיראות כמבנה שמיקומו אינו יציב, אף שהיא מצוירת בשלווה.
אין הכרח לבחור באפשרות אחת. כוחו של הציור טמון בכך שהוא מאפשר לנו לחוש התפעלות וחשש באותו הזמן. היופי אינו מבטל את החרדה, והחרדה אינה מבטלת את היופי.
הציור, השמור באוסף מוזיאון ישראל, קרוב במיוחד לליבו של אביב. הסלע של מגריט אינו רק סלע שאינו נופל. הוא עולם שלם שמסרב להתנהג כפי שאנחנו מצפים ממנו.
נוכחותו בסלון אינה זקוקה להסבר, ודווקא משום כך היא מעוררת סקרנות. היות ויש יצירות שאדם תולה על הקיר כדי לקשט את ביתו, ויש כאלה שהוא מבקש לחיות במחיצתן, כאילו עצם נוכחותן מזכירה לו שהמציאות, גם כשהיא נראית מוצקה ומסודרת, עשויה בכל רגע להתרומם מעלה מעל עצמה.
מלאכת היד והנשמה: האמנות שמתחילה בחפצים שנשתכחו
לצד עולמות התרבות, הרוח, הספרות והפילוסופיה, שבהם רון אביב מרבה לשוטט, מתקיים בו גם צד מעשי, יצרני ומיומן להפליא.
רון הוא "הנדימן" מוכשר, איש של מלאכת יד, שכלי העבודה הרבים שברשותו אינם רק אוסף של אמצעים לתיקון ולתחזוקה, אלא כמעט שלוחה של סקרנותו ושל נטייתו הטבעית ליצור. הוא אוהב לפרק, לתקן, לשנות ייעוד ולהעניק לחפצים חיים חדשים. במבטו, חפץ ישן אינו בהכרח דבר שאיבד את ערכו. לעיתים דווקא הזמן שהותיר פריט מסויים את סימניו הוא שהופך אותו למעניין.
כך, למשל, מצא כן ציור ישן, אותו מעמד עץ שעליו מניחים את בד הציור, והפך אותו למנורה. במעשה ההסבה הזה נדמה כאילו ביקש להעניק לחפץ, שכבר ידע ימים אחרים, חיים חדשים ואור חדש במובנם המילולי והסמלי כאחד.
במקרה אחר קיבל מחבר, שנהג לאסוף חפצים ישנים ואף מכר חלק מהם, סט תריסי חלונות נושנים והפך אותם ליצירת אמנות. בסלון דירתו ניצבת אף מכונת תפירה ישנה, חפץ נוסף שהשתלב במרחב חייו ונושא עמו משהו מן העבר ומן העולם שממנו הגיע.
נדמה כי אצל רון מתקיימת תפיסה שלמה של יצירה: היא אינה מוגבלת לציור, לדף הספר או לרעיון פילוסופי. היא יכולה להתחיל גם בתריס חלון שניצל מהשלכה, בכן ציור שנשכח. בכל אלה הוא מזהה אפשרות נוספת, פוטנציאל הממתין לידיים הנכונות ולמבט שיידע להבחין בו.
בין דפי הספר למציאות: הילד שהיה תולעת ספרים והאיש שממשיך לחפש משמעות
הטלוויזיה מעולם לא הייתה מוקד משיכה משמעותי עבור רון אביב. הוא אינו אוהב לצפות בה, ממעט להתיישב מולה, ואפילו את מהדורות החדשות הוא משתדל לצרוך במידה מצומצמת. לדבריו, החדשות "תוקפות אותך מכל מיני כיוונים אחרים", והוא מעדיף, כך נדמה, לבחור בעצמו את התכנים שייכנסו אל עולמו, במקום להניח להם לחדור אליו ללא הזמנה.
את מקומה של הצפייה הפסיבית תפסו אצלו הספרים, אהבה ותיקה שמלווה אותו מאז ילדותו, שבה היה, כהגדרתו, "תולעת ספרים של ממש". כיום הוא קורא הרבה במסגרת עבודתו, מעט פחות בבית, ובדרך כלל בשעות השקטות של הלילה, כשהוא מתכנס עם ספרו במיטה.
בחירת הספרים שלו מעידה לא מעט על עולמו הפנימי: הוא נמשך לספרי פסיכולוגיה, טיפול ותובנה, לכתיבה המבקשת לפענח את נפש האדם ואת המנגנונים הסמויים המניעים אותו.
מעל כולם ניצב ספרו של מאיר שלו, "פונטנלה", שיצא לאור בשנת 2002 בהוצאת עם עובד. רון מדבר עליו בחיבה ובהערכה יוצאות דופן, מספר כי הוא מסוגל לצטט ממנו קטעים רבים וכי הוא כמעט זוכר את הספר כולו בעל פה.
בעיניו, מאיר שלו הוא אחד הסופרים הגאונים ביותר. ואפשר להבין את המשיכה: פונטנלה אינו רק סיפור משפחתי, אלא מסע רב-דורי אל ההיסטוריה, הזיכרון והנוף הישראלי. במרכזו עומדת משפחת יופה, מצאצאי מתיישבי עמק יזרעאל, וקורותיה נפרשות על רקע עולמם של החלוצים, החקלאים והמתיישבים הראשונים במושבים, במושבות ובקיבוצים, בתקופה שקדמה להקמת המדינה.
בתוך המרקם המשפחתי שוזר שלו, גם אירועים היסטוריים ובהם גירוש המושבות הגרמניות בידי הבריטים. אפילו שם הספר נושא עמו סוד גופני ואישי: הוא מתייחס למרפס של המספר, שלא נסגר מעולם כפי שהיה אמור להיסגר אצל תינוק במהלך שנת חייו הראשונה. אחד הרעיונות היפים והמקוריים ב״פונטנלה״ הוא שלפעמים דווקא מה שלא נסגר, מה שנותר פגיע ופתוח, הוא המקור ליכולת המיוחדת של האדם.
לא במקרה בחר מאיר שלו בשם ״פונטנלה״, שפירושו באיטלקית, וגם כמונח רפואי בשפות אחדות, הוא מרפס: דהיינו אותו פתח רך בגולגולת התינוק, שאמור להיסגר במהלך שנות חייו הראשונות, אך אצל גיבור הספר נותר פתוח והופך מסימן של פגיעוּת למקור של רגישות ויכולת יוצאת דופן לקלוט את העולם. זהו ספר שבו הגוף והזיכרון, המשפחה וההיסטוריה, הפרטי והלאומי, נטווים יחד לסיפור אחד, עשיר ורב שכבות.
אולם כשמדברים עם רון על הספרות שעיצבה אותו, מתברר כי מבחינתו השורשים אינם נטועים רק ביצירותיהם של סופרים גדולים או במסדרונותיה של האקדמיה. הוא מייחס את עיצובו האישי, יותר מכל השכלה אקדמית אפשרית, דווקא למשפחה הקיבוצית. זהו משפט שיש בו יותר מהעדפה נוסטלגית; הוא מצביע על מקורותיו של עולם הערכים שלו, על סביבת הילדות, על המפגש עם אנשים, על אורחות חיים ועל חוויות שהותירו בו חותם עמוק.
לצד מאיר שלו הוא מציין גם את ספרו של ניסים אמון, "תורת המזרח", המשלב בין תרבויות המזרח לבין התרבות המערבית ומגיש רעיונות ותפיסות עולם מורכבים באופן נגיש, המאפשר לקורא להתקרב אליהם ולעכל אותם.
מסתמן שכאן נפגשים שני הספרים האהובים עליו: האחד חוזר אל האדמה, המשפחה וההיסטוריה המקומית, והאחר פותח חלון אל חוכמות ותרבויות רחוקות. בין עמק יזרעאל למחשבת המזרח, בין זיכרונות הילדות לחיפוש אחר הבנת הנפש, מצטייר רון כאדם שהקריאה עבורו אינה רק בילוי או צבירת ידע. היא דרך להתבונן בעולם, לשוב אל מקורותיו, להרחיב את גבולות התודעה ולנסות להבין מעט יותר את האדם ואת המקום שממנו בא.
בין הרוח לחומר: המטבח כמקום של אהבה, נדיבות וקִרבה
לצד עולמות הקריאה, הפילוסופיה והרוחניות, שרון אביב מרבה לשוטט בהם, מתקיים בו גם צד אחר, ארצי, חושני ומלא חיים: אהבת המטבח.
רון אוהב לבשל, יודע לעשות זאת היטב, ובעיקר אוהב להאכיל אחרים. בעיניו, הגשת אוכל אינה רק פעולה של אירוח או מחווה של נדיבות, אלא גם מעין דרך לבקש קרבה, אולי אפילו לזכות באהבה. יש בכך, כפי שהוא עצמו מנסח זאת, משהו מן הריצוי: מעין אמירה לא מילולית של "תאהב אותי בעזרת האוכל שאני מגיש לך". האוכל, במובן הזה, נעשה לשפה בפני עצמה, דרך לומר לאחרים דברים שלא תמיד נאמרים במילים.
אהבתו למטבח אינה מסתיימת בבישול. רון מכין גם גלידות, מלאכה שלמד, בין היתר, מתוך התבוננות בגלידרייה החיפאית המפורסמת והמשובחת "אייס סלון", שאותה אף ייצג בעבר.
הוא אוהב לא רק להכין אוכל טוב, אלא גם להתענג עליו, בבית ומחוצה לו, במסעדות שהוא בוחר בקפידה. אחת האהובות עליו היא "זית-זייתון", השוכנת בשוק תלפיות, ולצדה מסעדת "ברנדא", שפירוש שמה בערבית הוא מרפסת. שתי המסעדות שייכות לאותם בעלים ומציעות מטבח דומה למדי, אלא שברנדא מעניקה לו נופך מעט אלגנטי ומוקפד יותר.
גם במרחב היומיומי שסביב משרדו מצא רון לעצמו תחנות קטנות של הנאה וקִרבה. ב"סארו" (SARO) בית קפה וקונדיטוריה בסגנון אוסטרי-הונגרי בבעלות האחים כריסטיאן וג'וליאן אבו-שקארה, הממוקם בעיר התחתית בחיפה בסמיכות למשרדו, הוא אוהב לשבת עם לקוחותיו, להפוך את המפגש המקצועי לשיחה נינוחה יותר, ואולי גם לאפשר למילים להתרכך מעט לצד הקפה והמתוק. לצד כל אלה, שמורה לו חיבה מיוחדת גם לפיצה-בר "יודי", הסמוך לכיכר ספר. זהו מקום המציע פיצות מיוחדות מבצק בהתפחה ארוכה, כאשר לצד הפיצות מוגשת בירה מהחבית ואף מבחר פיצות ללא גלוטן.
מבעד לבחירות הקולינריות האלה מתגלה אדם שעבורו אוכל הוא הרבה יותר מטעם טוב או ממומחיות. זו שפה של נדיבות, של קרבה ושל אהבה. דרך לפתוח את הלב, לקרב אנשים, ולתת להם להרגיש, ולו לרגע, שהם בדיוק במקום שבו "חפצים ביקרם".
בין שני ימים, בין אדם לאדם: אהבתו של רון אביב למקום ולחיים
רון אביב הוא פטריוט חיפאי מובהק, מן האנשים שאינם רק מתגוררים בעיר, אלא נושאים אותה עמם, בנוף הפנימי שלהם, בזיכרונותיהם ובאופן שבו הם מביטים בעולם.
זאת דווקא על רקע ההשגות, הקשיים, המחלוקות והפילוגים המאפיינים את החברה הישראלית ואת המציאות החיפאית. למרות כל אלה, ואולי דווקא בגללם, אהבתו לעיר ולמקום נותרת עמוקה, איתנה ובלתי מתפשרת. זו אינה פטריוטיות עיוורת או נטולת ביקורת, אלא תחושת שייכות עמוקה, שמתקיימת גם כשהמציאות מורכבת ומאתגרת.
בעיניו, חיפה יפה בכל שעה משעות היום, ובתחומים רבים כל כך, עד שקשה למנות את כל סגולותיה. הוא נוהג לצטט חבר המתגורר בלונדון, הטוען כי בחיפה יש שפע כללי רב יותר מאשר בבירה הבריטית. ואולי אין זו רק אמירה על העיר, אלא גם עדות למבטו של מי שמכיר אותה, אוהב אותה ואינו חדל להתפעל ממנה.
בעת האחרונה הוא זוכה לגלות את העיר מחדש לצידה של רעייתו אפרת, שהגיעה לחיפה מכפר סבא ומביטה בכרך בעיניים רעננות, מלאות התפעלות. יחד הם אוהבים להתעכב בכניסה לוואדי רושמייה, ולהביט על הגשר שלצידו במקום שבו צמח מטפס יפהפה מכסה את סביבתו במרקם ירוק ומוסיף לנוף העירוני נופך כמעט נסתר של קסם.
כאשר מבקשים ממנו לבחור את המקום היפה ביותר בחיפה בעיניו, רון אינו מהסס: לדידו, זהו העיקול בדרך היורדת מעוספיה, מעט אחרי גבעת האנטנה. שם, ברגע אחד, נפרשת לנגד העיניים תמונה גיאוגרפית שכמעט קשה להאמין שהיא מתקיימת במבט אחד: מימין, בכיוון צפון צפון-מזרח, נחשף הנמל החיפאי; משמאל, מערבה, נפתח הים התיכון, כחול, רחב וחסר גבולות. שני צדדיו של המרחב הימי, שני אופקים, ועיר אחת הניצבת ביניהם. אולי זהו גם דימוי הולם לרון עצמו: אדם שמבטו נע בין עבר לעתיד, בין שורשים לתנועה, בין המקום שממנו בא לבין האנשים שבחרו לצעוד לצדו.
אלא שאהבת המקום, עמוקה ככל שתהיה, אינה גבול עולמו. אם הוא פטריוט חיפאי מובהק, הרי שפטריוטיותו הישראלית, עמוקה ממנה אף יותר. "יש לנו ארץ נהדרת", הוא אומר, ולא כמי שמבקש להכריז הכרזה חגיגית, אלא כמי שמוצא את יופייה האמיתי בראש ובראשונה בבני האדם החיים בה.
לאורך קרוב לחמישים שנה צעדו לצדו אנשים שהפכו לחלק בלתי נפרד מחייו; אחרים נכנסו לעולמו תחילה כלקוחות, אך עם השנים חצו את הגבול שבין קשר מקצועי לידידות ונשארו כחברים.
בעיניו, אלה אינם פרטים שוליים בביוגרפיה, אלא אולי עיקרה. הוא אוהב לשבת עם חבר, לקיים חברותא, לאכול יחד, להקשיב, לשוחח ולהיות חלק מאותה אינטראקציה אנושית פשוטה, יומיומית, שאינה זקוקה לתפאורה מיוחדת כדי להפוך למשמעותית. כשהוא מבקש לנסח את השקפת עולמו במשפט אחד, הוא אומר: "לחיות עם אנשים זהו הצימוק בדייסה של החיים". יש במשפט הזה משהו מן ההומור, אך גם הרבה מן החוכמה ומן הרוך.
הוא מבטא תפיסת חיים של אדם שמבין כי בסופו של דבר, לא הנופים לבדם, לא ההישגים ולא התחנות שעברנו הם שמעניקים לחיים את טעמם, אלא המפגשים, הקשרים והאנשים שאנחנו אוספים בדרך. ואולי כאן טמון גם סודו של רון אביב: הוא אוהב את חיפה בזכות הנוף שנפרש ממנה, את הארץ בזכות אנשיה, ואת החיים בזכות האפשרות לחלוק אותם עם אחרים. כי, כפי שהוא מזכיר, בצורך האנושי הזה להיפגש, לדבר, לאכול, להקשיב ולהיות יחד, מתגלה בעיניו גם מה שמייחד את האדם: "מותר האדם מן הבהמה".
