יש משהו כמעט מקומם בשלווה של אגמון החולה.
אתה עומד מול המים, מביט במרחב, ובתוך דקות אחדות מתברר לך שהעולם ממשיך להתנהל. לא לפי הודעות דובר, לא לפי סקרים, לא לפי הצהרות של ראשי מפלגות ולא לפי מספר המנדטים שמישהו מבטיח לקבל בבחירות הבאות. ציפור נוחתת, אחרת ממריאה, אחת מחפשת מזון, אחרת מתמקמת על ענף, ושלישית בוחנת את השטח לפני שהיא מחליטה לאן להמשיך.
שלוש ציפורים, שלושה רגעים קטנים של חיים. ואני עומד שם עם המצלמה וחושב שאולי כדאי לנו, בני האדם, להפסיק לרגע לדבר ולהתחיל להסתכל. לא מפני שהציפורים חכמות מאיתנו. הן פשוט לא עסוקות כל הזמן בהסברים למה המציאות היא בדיוק הפוכה ממה שרואים.
באגמון החולה אין ועדת חקירה שמנסה לברר מי אשם בכך שהמים נמצאים במקום שבו הם נמצאים. אין שר שמסביר שהציפורים היו צריכות להתייעץ עם הגורמים המקצועיים לפני שהחליטו לנחות. אין דובר שמכריז על הצלחה היסטורית בעקבות הגעתו של להק. יש מערכת טבעית, מורכבת ועדינה, שבה כל מרכיב תלוי באחרים, וכל הפרה של האיזון מורגשת בסופו של דבר אצל כולם.
וזו אולי הסיבה שהביקור במקום הזה, דווקא בימים האלה, מחדד כל כך את הפער בין מה שאנחנו רואים בטבע לבין מה שאנחנו עושים לעצמנו.
הישרדות, זה שם המשחק
הדוחל שחור הגרון, אין בו צבעוניות מתפרצת ואין לו יחסי ציבור, הוא פשוט שם. השני, השלדג לבן-החזה, מפגין שילוב צבעים שקשה להאמין שהטבע לא הזמין עבורו מעצב. חום, טורקיז ואדום, כולם באותה ציפור, בלי ועדת תכנון ובלי ויכוח על חלוקת תקציבים. השלישית, דאה שחורת-כתף, יושבת על ענף חשוף, לבנה כמעט כולה, מביטה למטה ומחכה לרגע הנכון. שלוש ציפורים שונות, שלוש אסטרטגיות הישרדות, שלוש עדויות לכך שאין דרך אחת נכונה להתקיים בעולם.
הן לא הגיעו לכאן כדי להשתתף בוויכוח שלנו. הן לא יודעות מי בקואליציה, מי באופוזיציה, מי מנסה להימלט מאחריות ומי עסוק בהסבר מדוע האחריות בכלל אינה שלו. הן גם לא מתעניינות בחלוקת המדינה למחנות, בשאלה מי בוגד ומי פטריוט, מי נאמן ומי אויב. הן מחפשות תנאים בסיסיים להמשך החיים: מזון, מים, מחסה, מקום בטוח לנוח בו. כשהתנאים משתנים, הן משנות מסלול. לא מתוך אידיאולוגיה, אלא מפני שהישרדות היא עניין מעשי.
וזה מחזיר אותנו למילה שבכותרת. ציפורים אינן תוהות, תועות וגם לא טועות. הן יודעות לאן הן צריכות להגיע, גם אם הדרך ארוכה, גם אם מזג האוויר משתנה וגם אם הן נאלצות לעצור בדרך. הן אינן מתבלבלות בין כיוון לבין תירוץ. הן אינן ממשיכות לעוף אל תוך סערה, רק כדי להוכיח שההחלטה המקורית הייתה נכונה.
אנחנו, לעומתן, מצליחים לנהל מדינה שלמה בלי להסכים אפילו על הכיוון.
ישראל היא אחת מנקודות המעבר החשובות בעולם לנדידת ציפורים. מיקומה בין אירופה, אסיה ואפריקה הופך אותה לצוואר בקבוק גיאוגרפי במסלול הנדידה. ההערכות מדברות על מאות מיליוני ציפורים החולפות בשמי הארץ מדי שנה, ובאגמון החולה לבדו עוצרות מיליוני ציפורים למנוחה, לאכילה ולאגירת כוחות להמשך הדרך. זה אינו רק מחזה מרהיב. זהו שיעור בגיאוגרפיה, באקולוגיה ובאחריות.
הציפורים אינן רואות את גבולות המדינה כפי שאנחנו מציירים אותם במפות. הן חוצות יבשות, ימים ומדינות. הן תלויות במערכת אקולוגית שחורגת מכל גבול פוליטי. פגיעה בבית גידול במקום אחד יכולה להשפיע על אוכלוסייה שלמה במקום אחר. אין להן משרד חוץ שיטפל במשבר ואין להן אפשרות להגיש עתירה לבג"ץ נגד מי שייבש להן את הביצה. הן תלויות בכך שמישהו, במקום כלשהו, יבין שהטבע אינו אוסף של נכסים פרטיים שאפשר לנצל עד שייגמר.
מי ייבש את האגם שלי ?
הסיפור החשוב של של אגמון החולה.
לא מדובר בפינת טבע שנשארה במקרה כפי שהייתה. מדובר במקום שעבר שינוי דרמטי. עמק החולה יובש בשנות החמישים, בין היתר כדי להרחיב שטחים חקלאיים ולסלק את סכנת המלריה. בהמשך התברר שלייבוש היו גם מחירים סביבתיים כבדים. בשנות התשעים החל תהליך של שיקום אזור האגמון והחזרת בתי גידול לחים. לא שחזור מושלם של העבר, אלא ניסיון לתקן חלק מהנזק ולייצר מערכת שבה טבע, חקלאות ותיירות יכולים להתקיים זה לצד זה.
זה לא סיפור על אנשים שלא טעו. זה סיפור על אנשים שהיו מסוגלים להכיר בכך שטעות נעשתה, ללמוד ממנה ולנסות לתקן. יש כאן הבחנה חשובה: לא כל החלטה היסטורית הייתה בהכרח שגויה בזמן שבו התקבלה, אבל כשמתבררות התוצאות, נדרשת יכולת לשנות כיוון. לא להסתיר את הנזק, לא להאשים את מי שהצביע עליו, לא להכריז שהכול, הצלחה מסחררת. פשוט לתקן.
אולי זו בדיוק הנקודה שבה אגמון החולה הופך ממקום יפה למקום שמביך אותנו.
כי בישראל של השנים האחרונות נדמה שהיכולת הזאת, להכיר במציאות ולשנות כיוון, הפכה למצרך נדיר. אפשר להיכשל, ובלבד שלא תודה בכישלון. אפשר להתריע, אבל כדאי שתבדוק קודם אם אתה שייך למחנה הנכון. אפשר להציג נתונים, אבל אם הם לא מתאימים לנרטיב, תמיד אפשר לתקוף את מי שהציג אותם. אפשר להבטיח ביטחון, משילות, אחדות, שיקום וצמיחה, ובינתיים להתווכח מי אשם בכך שההבטחות לא התממשו.
הבעיה איננה שאין בישראל אנשים מוכשרים, מוסדות מקצועיים, מדענים, אנשי חינוך, רופאים, חקלאים, אנשי ביטחון או אזרחים שאכפת להם. יש. הרבה. הבעיה היא שהמערכת הפוליטית והציבורית שלנו מתגמלת לעיתים קרובות את מי שיודע לייצר רעש, לא את מי שיודע לפתור בעיות. את מי שמסמן אויב, לא את מי שמחבר בין אנשים. את מי שמסביר מדוע אי אפשר, לא את מי שמנסה לברר איך בכל זאת אפשר.
ללמוד מהטבע – הוא היה קודם
הטבע אינו מתרשם מהצהרות. מערכת אקולוגית אינה מתקיימת בזכות נאום על חשיבות המגוון הביולוגי. היא מתקיימת בזכות יחסי גומלין, איזונים, משאבים ותנאים שמאפשרים לכל מרכיב למלא את תפקידו. כאשר אחד המרכיבים נפגע, ההשפעה מתגלגלת הלאה. כאשר המים מזדהמים, כאשר בית גידול נעלם, כאשר מקור מזון נפגע, אין צורך בוועדת תקשורת כדי להבין שיש בעיה. התוצאות מופיעות בשטח.
גם חברה אנושית היא מערכת מורכבת. היא זקוקה לאמון, למוסדות מתפקדים, לחלוקת אחריות, למנגנוני ביקורת וליכולת לקבל החלטות שאינן נוחות בטווח הקצר. היא זקוקה למנהיגות שמבינה כי המדינה אינה רכושו של מי שמכהן בראשה, וכי הציבור אינו קהל שבא למחוא כפיים. היא זקוקה לאופוזיציה שתפקידה לבקר, לתקשורת שתפקידה לשאול, ולמערכת ציבורית שאינה מתייחסת לכל ביקורת כאיום על עצם קיומה.
זה לא עניין של ימין ושמאל. זה עניין של כיוון. אפשר להתווכח על הדרך, על סדרי העדיפויות, על התקציב ועל האמצעים. כך צריכה להתנהל דמוקרטיה. אבל כדי להתווכח על הדרך צריך קודם להסכים שיש יעד, שיש מציאות, ושלא כל מי שמצביע על בעיה מנסה להפיל את המדינה.
הציפורים באגמון מזכירות לנו גם משהו נוסף: אף אחת מהן אינה יכולה להסתדר לבדה לאורך זמן. יש מי שניזונה מדגים, יש מי שמחפשת חרקים, יש מי שנשענת על צמחייה, ויש מי שממתינה להזדמנות לצוד. המגוון הזה אינו חולשה, הוא מקור החוסן של המערכת. לא כולן דומות, לא כולן אוכלות אותו דבר, לא כולן עושות את אותו מסלול. ובכל זאת, יש להן מרחב משותף.
אנחנו, לעומת זאת, הפכנו את המרחב המשותף לשדה קרב. כל מחלוקת היא מלחמת קיום, כל פשרה היא כניעה, כל ביקורת היא בגידה, וכל מי שחושב אחרת הוא במקרה הטוב תמים ובמקרה הרע אויב. לא צריך להיות מומחה לאורניתולוגיה כדי להבין שלא כך בונים מערכת יציבה. למעשה, לא צריך להיות מומחה לשום דבר. מספיק להביט סביב.
ויש עוד דבר שאפשר ללמוד מהנדידה. הציפורים אינן נשארות במקום שאינו מספק להן את התנאים הדרושים. הן אינן מצביעות ברגליים, הן פשוט עפות. אנחנו, בני האדם, מסובכים יותר. יש לנו בית, משפחה, שפה, זיכרונות, היסטוריה, חברים ונוף שנטוע בתוכנו. לא כל כך פשוט להחליף מקום. ובכל זאת, גם אנשים מתחילים לחפש אופק אחר כאשר הם מאבדים אמון בעתיד של המקום שבו נולדו וגדלו. לא תמיד הם אורזים מזוודה, לפעמים הם פשוט מפסיקים להאמין שאפשר לשנות.
העתיד בידים שלנו
אני לא רוצה ללמוד מהציפורים לעזוב. אני רוצה ללמוד מהן לזהות את הכיוון. ובעיקר, ללמוד מהסיפור של אגמון החולה, שאפשר גם אחרת, שאפשר לקחת מקום שנפגע, להכיר בנזק, לרתום ידע, לשתף פעולה ולשקם. לא ביום אחד, לא בלי מחלוקות ולא בלי מחיר, אבל עם מטרה ברורה ועם נכונות להתמיד.
יש לנו ארץ נהדרת. לא כסיסמה ולא כקלישאה של סרטון תדמית. ארץ של נחלים, הרים, מדבר, חורש, ים, עמקים ונתיבי נדידה בינלאומיים. ארץ שבה ציפורים שממריאות מאפריקה יכולות למצוא מקום לנוח בו בדרכן לאירופה. ארץ שיש בה אנשים שמקדישים את חייהם לשמירת הטבע, גם כשאין להם מצלמות מול הפנים וגם כשאיש אינו מחלק להם מחמאות.
אבל טבע אינו תחליף למדינה מתפקדת. יופיו של אגמון החולה אינו יכול להסתיר את מה שמתרחש מחוץ לו, כשם שצילום יפה של שלדג אינו הופך את המציאות ליפה יותר. אפשר להתפעל מהטבע ובאותה נשימה להיות מודאג מהמדינה. למעשה, אולי דווקא ההתפעלות הזאת מחדדת את הדאגה. היא מזכירה לנו מה יש לנו להפסיד.
הציפורים באגמון לא יודעות שאנחנו מחפשים תשובות. הן לא מבינות את המשבר הפוליטי, את השסע החברתי או את החרדה מפני העתיד. הן רק עושות את מה שהטבע לימד אותן לעשות במשך דורות: למצוא את מקומן, להתאים את עצמן למציאות ולהמשיך הלאה.
ציפורים אינן תוהות, תועות וגם לא טועות. הן יודעות מתי הגיע הזמן לנוח, מתי להמריא ומתי לשנות מסלול. אולי הגיע הזמן שגם אנחנו נבין, שלא כל שינוי כיוון הוא חולשה, שלא כל הודאה בטעות היא תבוסה ושלא כל מי שמבקש לתקן את הבית מבקש להרוס אותו. כי בסופו של דבר, גם אנחנו ציפורים נודדות במובן מסוים, רק שלנו אין יבשת אחרת לחפש בה בית. יש לנו רק את הארץ הזאת. כדאי שנתחיל להתנהג כאילו אנחנו מתכוונים להישאר בה.
האם הכתבה עניינה אותך?