דמיינו בניין מגורים שגרים בו 100 בעלי זכות הצבעה. ביום הבחירות, 60 מהדיירים יוצאים אל הקלפי וממלאים את חובתם האזרחית, בעוד 40 דיירים נשארים בבית. חלקם משוכנעים ש"כולם אותו דבר", אחרים מאוכזבים מהתנהלות הפוליטיקאים, וישנם כאלה הסבורים, שקולם הקטן ממילא לא ישנה דבר.
מתוך 60 המצביעים שכן מימשו את זכותם, 35 בחרו במפלגה א׳ ו־25 בחרו במפלגה ב׳. כך, בזכות השתתפותם, מפלגה א׳ קוטפת את הרוב וקובעת את סדר היום עבור הבניין כולו.
אבל עכשיו עצרו לחשוב: מה היה קורה אילו אותם 40 אזרחים אדישים או מאוכזבים היו יוצאים מהבית וניגשים לקלפי? אם חלק ניכר מהם היה בוחר במפלגה ב׳, תמונת המצב הייתה מתהפכת לחלוטין. התוצאה הזו מלמדת אותנו אמת פשוטה וכואבת: אדם שבוחר שלא להצביע, אינו מבטל את כוחם של האחרים, אלא בפועל משאיר בידיהם בלעדית, את זכות ההכרעה על עתידו שלו.
ברור לחלוטין שאיש אינו מחייב אתכם לאהוב את כל הפוליטיקאים, ואין ציפייה שתמצאו מפלגה שתענה על כל ציפיותיכם באופן מושלם. עם זאת, לפני שאתם בוחרים לוותר על הקול שלכם מתוך כעס או תסכול, שאלו את עצמכם את השאלה האמיתית: האם אתם באמת מוותרים מרצון על ההשפעה שלכם על עתיד המדינה, או שאתם פשוט מעדיפים את נוחות ההימנעות?
אכזבה מהמערכת הפוליטית צריכה להיות מנוע לדרישת שינוי מהותי, לבחינה ביקורתית של חלופות ולהטלת אחריות אמיתית על נבחרי הציבור, היא בשום אופן לא הצדקה לוותר מראש על זכות היסוד להשפיע.
בסופו של דבר, ביום הבחירות, אל תתנו לאחרים לקבל את ההחלטות הגורליות במקומכם, רק משום שבחרתם להישאר פסיביים בבית. קומו, השפיעו, ואל תתנו לאחרים להחליט בשבילכם.
יעקב, זה לא בהכרח אזרחים אדישים. יש אנשים מבוגרים שמגיעים לקלפי ולא יכולים לעלות במדרגות ומוותרים.
יש קלפיות לא מונגשות.
יש הרבה קשיים בהגעה לקלפיות.