מעל 100 ימים בשבי • משפחתו של החטוף אלעד קציר מספרת על הכאב ותחושת ההפקר

(חי פה) – 100 ימים בשבי של החמאס. 136 חטופים עדיין נמצאים בעזה, 110 שוחררו עד היום. משפחות החטופים עדיין מחכות להחזרת יקיריהם, בריאים ושלמים.
כרמית פלטי קציר, אחותו של החטוף אלעד קציר, בראיון לחי פה.

משפחת קציר

עד ה 7 באקטובר חיה משפחת קציר בקיבוץ ניר עוז חיים שקטים ושלווים. רמי בן 79 וחנה בת 77 בנו את ביתם בקיבוץ, הקימו משפחה וגידלו שלושה ילדים: אלעד (47) רווק שהמשיך להתגורר בקיבוץ בדירה משלו קרוב להוריו והבנות כרמית ואביטל שהקימו משפחות בערים אחרות. ביניהן, כרמית בחרה לחיות עם משפחתה בחיפה. לרמי וחנה שישה נכדים מבנותיהם.

באותה שבת שחורה חייהן של כרמית ואביטל התהפכו ועברו טלטלה. רמי, אב המשפחה, האיש האהוב הצנוע ושוחר השלום, האבא והסבא האהוב והמסור, נרצח. חנה, האם והסבתא נחטפה מביתה כשהיא לבושה פיג'מה ויחפה והאח אלעד שבמשך יותר מחודש לא ידעו מה עלה בגורלו – אם הוא ברשימת הנרצחים, ברשימת הנעדרים או ברשימת החטופים. לבסוף, התברר שהוא חטוף. כיום הוא כבר מעל 100 ימים בשבי החמאס.

כרמית פלטי קציר מספרת על ההתמודדות

כרמית פלטי קציר, דור ההמשך של משפחת קציר, היא אמא לשלושה ילדים נשואה ומתגוררת בחיפה. במקצועה היא עובדת סוציאלית שמתמחה בפסיכותרפיה. בראיון לחי פה תאגיד החדשות היא מספרת על התקופה הקשה שהיא נאלצת לעבור ועל ההתמודדות והתקווה.

כך היא מספרת:

כל יום אני מתעוררת בתחושה שלא יכול להיות שעוד יום עבר ושהמציאות שלנו לא השתנתה. הייתה בי תקווה שלא נגיע ליום המאה ושאולי מתבשלים דברים שאנחנו לא יודעים עליהם. מיום ליום אני מבינה שאי אפשר לסמוך רק על המדינה שלנו או על הקבינט הבטחוני שיעשו את העבודה ויחזירו את יקירינו בשלום.

השבר שחוויתי ב 7 באוקטובר הוא בלתי נתפס. החיים התהפכו עליי, על הקהילה של ניר עוז, על כל יישובי העוטף ועל עוד הרבה משפחות שלא קשורות לנגב המערבי. אסון אישי וקולקטיבי.

כך היא ממשיכה לספר: ״הכי כואב לי זו ההרגשה שהמדינה שלי לא מגבה אותי. אני לא מצליחה להאמין שהדבר הכי חשוב למדינה זה החזרת החטופים. בשלושת השבועות הראשונים החזרת החטופים לא הוצבה כמטרה במטרות המלחמה. מדינת ישראל הגיעה ל 7 באוקטובר כשהיא פגיעה וחלשה ולכן לא הצליחה להגן על היישובים.

אני נולדתי וגדלתי בקיבוץ ניר עוז שתמיד היה על הגבול. גדלתי בתחושה שאני מאוד בטוחה, שיש המון כוחות צבאיים מסביב וגדר ששומרים עלינו ואם חס וחלילה קורה משהו יש לנו כיתת כוננות שנמצאת בקרבת עשר דקות.״

״באותה שבת שהמשפחה שלי הופקרה״

כרמית מספרת על שבת השחורה: "באותה שבת שהמשפחה שלי הופקרה. ההורים שלי הם אנשים מבוגרים, הם היו בבית שלהם לבד בממד, אף אחד לא יכל להגיע אליהם מהקיבוץ כי כל אחד היה נצור בבית שלו. קראתי את כל ההתכתבויות מהווטסאפ הקיבוצי וזה היה מחריד. אף אחד לא הגיע- לא המשטרה, לא הצבא ולא שום גורם מדיני. הפקרה בצורה הכי נוראית שאפשר לחשוב עליה.

אנחנו יודעים שהרבה מחברי הקיבוץ שלי פשוט מתו מאיבוד דם. דקירה שהיתה יכולה להסתיים בחבישה ואנטביוטיקה הסתיימה בזה שאנשים דממו למוות בממדים שלהם. אמא שלי נחטפה עם הפיג'מה יחפה מביתה. אח שלי שדיבר איתי ועם אחותי כל הבוקר בטלפון נחטף.״

אחד מכל ארבעה תושבים בניר עוז נרצח או נחטף

״בקיבוץ ניר עוז יש 400 אנשים מתוכם ה 100 אנשים נרצחו או נחטפו. כלומר, אחד מכל ארבעה נרצח או נחטף, הממדים של האסון ושל הכאב הם לא הגיוניים ולא משהו שאפשר להכיל.״

על אלעד האח שנמצא בשבי היום ה 100 מספרת כרמית: ״אלעד חי בניר עוז גר בבית משלו. בן אדם מתוק, מקסים ואהוב בקיבוץ. יש לו תפקיד בכיר בהשקייה בחקלאות – רכז השקייה בשדות של הקיבוץ של הדוד משה, אשר מגדל ירקות וחיטה למשק ולכל אירופה. חודש שלם אלעד הוגדר כנעדר ולא היה לנו מידע עליו, בניגוד לאמא שלי שהתפרסם עליה סרטון וידענו שנחטפה. אחרי קצת יותר מחודש קיבלנו הודעה מהצבא שהוא נחטף לעזה.״

עם כל הטלטלות שכרמית עוברת – האובדן, האבל, האי ידיעה ואי ודאות, הצער ותחשות הההפקרות, היא מצליחה להתמודד בגבורה עם המצב, במיוחד שהיא מגיעה מתחום העבודה הסוציאלית והפסיכותרפיה.

כך היא מספרת:

חוויתי אסון אדיר אבל רוב הזמן יש לי כוחות כי עולם הטיפול והיידע בטיפול עוזר לי וזה בהחלט משאב וכוח וגם לשמחתי אני מוקפת בהרבה חברים וחברות מעולם הטיפול שעוזרים לי והפכו לקבוצת תמיכה משמעותית.

החזרה של חנה קציר מהשבי

כך מספרת כרמית: "זה היה יום מטורף. יומיים לפני חזרתה קיבלנו הודעה שהיא לא שרדה את השבי. הלב שלנו עבר רכבת הרים מטורפת. אמא שלי שוחררה בפעימה הראשונה ולא היה לנו מושג על כלום. נסענו בשקט לבית חולים והתפללנו שהיא תגיע בריאה בחתיכה אחת. בשעה אחת בלילה פגשנו אותה על אלונקה.

מצד אחד היא היתה מאוד חזקה נפשית וערנית ולא הפסיקה לספר לנו מה עבר עליה – פרצופים, אנשים ומקומות. היא נתנה הרבה מידע מועיל לשב"כ. מצד שני היא חזרה במצב גופני לא טוב. היא הורידה 20 קילו וסיפרה על תנאים קשים בהם היא ישנה על מיטת ברזל, לא זזה מהחדר ולכן הגוף נחלש. כמו כן, הלב שלה נחלש והיה קשה לייצב אותה. אחרי זמן מה מצבה הדרדר והיא עדיין מאושפזת.״

תחושת הפקרות מוחלטת

חנה שנחטפה לא ידעה מה עלה בגורל בעלה רמי ובנה אלעד, עד שכרמית נאלצה לספר לה ולבשר לה את הבשורות הקשות: "כשאמא חזרה היא ראתה אותי את אביטל ואת אחותה היחידה וכשלא ראתה את אבא ואחי אלעד היא שאלה איפה הם".

כרמית מספרת שבשבועיים הראשונים לאחר השבת השחורה אף אחד מהמדינה לא ליווה את המשפחה. רק לאחר שבועיים יצרה איתם קשר קצינה מהצבא שמלווה את המשפחה עד היום ולאחר מכן חבר אליהם מנשה שמש מטעם המנהלת של גל הירש שמלווה אותם מאז.

הציפיות של כרמית:

כך מספרת כרמית: ״הצפייה שלי מאוד פשוטה – אני מצפה ממשלת ישראל ומהקבינט הביטחוני בפרט לקבל החלטה אמיצה. החטופים יוכלו לחזור אלינו רק על ידי עסקה, גם אם זה כלול במחירים כבדים. על המנהיגות להיות אמיצה ולתעדף חיים שהיא חייבת לאזרחים אחרי שהיא לא שמרה עליהם ב 7 באוקטובר.

כרמית: ״אין פריבלגיה להתייאש – אם אני אוותר על המאבק של אלעד מי ילחם עליו?״

על רמי האבא והסבא האהוב היא מספרת: ״אבא היה איש טוב, שוחר שלום, נעים, רגוע, ביתי ומשפחתי אוהב מוזיקה קלאסית. תמיד אנחנו צוחקים עליו שהוא היה המכונאי היחידי בארץ שהקשיב למוזיקה קלאסית בפינת העבודה שלו. היה מחונן בלתקן ולהחזיר לשימוש כלים חקלאיים. היה סבא אוהב ומדהים ונתן לכל הנכדים ליצור קשר מיוחד יתו. לימד אותם דמקה ושחמט ולקח אותם לטיולים אהב משפחה חברים ואת הקיבוץ. אנחנו מתגעגעים וכואבים את מותו מאוד.״

למרות האסון ועם כל הכאב והקושי כרמית עדיין מאמינה בשלום: "יש לי כעס נוראי על הרוצחים השפלים שביצעו פשעים נגד האנושות. רבים מחברי הקיבוץ שלי עסקו בפעילות הומניטרית עם תושבי רצועת עזה כל חייהם. כאב לי מאוד לשמוע שגם עזתים רבים חטפו אנשים, בזזו ושרפו את הקיבוץ שלי. ויחד עם זאת, אני מאמינה ביכולת של יהודים וערבים לחיות יחד במדינה הזו. נצטרך ללמוד לעשות זאת טוב יותר".

״אל תתנו לחטופים לחשוב שאתם מפקירים אותם״

כרמית פונה לקוראים ומבקשת שלרגע אחד ישימו את עצמם בנעלי משפחות החטופים ויחשבו מה הם היו עושים אם הבן משפחה שלהם הוא זה שהיה בעזה. כרמית מבקשת מהקוראים לצאת להפגנות ברחובות: "אל תתנו לחטופים לחשוב שאתם מפקירים אותם ואל תתנו לנו להרגיש שאנחנו לבד כי זה היה יכול לקרות לכל אחד".