השנה רבו מקרי ההתעללות בקשישים ואין להם מושיע. הסיפור הבולט ביותר היה בבית האבות כיפת הזהב בקרית אליעזר, שזכה גם לסיקור תקשורתי נרחב. לא רק בחיפה נחשפו מקרי התעללות. היו גם מקרים בקריות ובמקומות נוספים ברחבי ישראל.
והשאלה שנשאלת, נותרת ללא מענה: ״למה לא הרכיבו מצלמות"
לכבודם של הקשישים:
היא בבית אבות נידח
זנוחה מוכה ומעופשת ממימיה
על בגדיה
ימיה חולפים
בוקר צהריים לילה
מחכה להשכמה עם שחר
למטר הצעקות והגידופים
לשורקים את שערה ורוחצים את גופה
מטולטלת מצד אל צד
מראש ועד כף רגל
יודעת שעיתונאי כבר לא יופיע לא יושיע
כי הארץ זרועה מקומות נוראיים כמו המסדרון
המיטה המשפילה
הרוח התולשת את בד הסדין ואין מכסה על בושתה
ושוב עולה השאלה : האם כולם ערירים בודדים
ללא קרובי משפחה ?
מה מספרים שם לנכדים על סבתא ?
שהיא בשמיים ? כשהיא במרחק נסיעה של שעה או שעתיים?
עשרות אלפים של זקנים
של ניצולי שואה שנותרו בזקנתם ללא משפחה
לא איבדנו את הבושה ?
אין איש לאמו ובת לאביה ?
אלה שטיפחו ונתנו את כל מה שהיה ושלא היה
כלואים בבשרם בגופם שפוטים עד צאת הנשמה.
כל מי שילדים לו ידע שהם ראו שמעו הבינו
ובערוב יומו ישלמו לו כגמולו.