תעצור עכשיו!

צועקת המורה, אין מכות, שומע?
די אני לא יכול, אני לא יכול. בוכה בן 13.
בוא אלי. אתה איתי עכשיו, ככה אני.
זו שעת בוקר. הוא נכנס ראשון לחדר שלי, אני אחריו, מנשק את המזוזה.

לא הספקתי נטילת ידיים, הוא אומר, כמה ימים אני קם הפוך, הפוך פזית. סבא שלי מת בשבוע שעבר, ניסיתי להתקשר אליך, לספר לך, כמעט אף אחד לא יודע, אני לא יכול לדבר עליו, אני לא רגוע, ועכשיו זה בא לי. לא נתתי לו מכות (לילד אחר קטן ממנו) רק בעטתי בקיר מעצבים כי ידעתי שאחרת זה דו"ח (הילדים תחת משטר של דו"חות ניתוח התנהגות) אבל גם ככה יענישו אותי. אני מאבד את הסבלנות, מה הייתי צריך אותו על הבוקר. כל מי שמזכיר בתקופה הזאת את המשפחה שלי, אני לא יודע מה אני עושה לו. אני בוכה הרבה, מפחד, מוות אני לא יכול. הייתי בהלוויה אבל קשה לי, קשה לי במקומות האלה. כשמישהו מת אני מפחד, גם שסבא שלי אפילו היה צדיק ושאומרים שעכשיו הוא ינוח. הוא סבל, בקושי הלך. את זוכרת שאמרת שתביאי אותי ואת אבא אליו? זהו, לא הספקנו, מת. מה עכשיו נפל עלי על הבוקר זה עם הקללה. פזית אין לי כוח.

אני מחבקת אותו. זוכר שאתה מלמד אותי הרבה ושלפני כמה זמן אתה אמרת לי שכל מה שקורה זה בא לטובה, גם מה שאנחנו חושבים שזה רע?

כן בטח. זה הרב לימד כשהייתי עם אבא.

אז אם בא לך הילד שקילל ואתה התפוצצת, אולי זה קרה למשהו טוב?

הוא מביט בי בעיניים חודרות. כן, בטוח זה בא למשהו, אבל כשמישהו כמו אני עכשיו כל כך כועס, הוא לא יכול לראות טוב בכלל.

אז אפשר לעזור לו? לך? ככה אני.

למה את יכולה לראות את הטוב בזה?

אני חושבת. זה בא אולי… אולי כדי לחזק בך מידה של סבלנות, של איפוק, להתגבר על העצבים? (שתיקה) אולי לפתח את היכולת והרצון שלך לשתף, לחלוק את מה שעובר עליך כמו שעשית איתי? מה דעתך ללכת אליו לספר לו כל מה שסיפרת לי? גם על המצב הרגיש שלך עכשיו, כל מה שעל הלב שלך.

הוא מזנק מהכיסא. בואי נלך אליו עכשיו.

עכשיו?

כן, עכשיו, עכשיו. הוא במחשבים, בואי איתי.

אני לא רוצה כל כך להביך אותו, אולי תלך לבד?

לא, לא, תבואי איתי.

אוקי. הולכים.

הוא קורא לו.

השני יוצא.

אני רוצה לדבר אתך, ככה בן 13. אני רוצה לבקש ממך סליחה.

השני בצרור, לא קיללתי אותך, לא עשיתי לך כלום וסתם בעטת.

אני: אפשר שאני אהיה פה עכשיו כשאתם מדברים?

כן אין לי בעיה, אומר השני, הקטן יותר.

הגדול: באתי לבקש ממך סליחה ולספר לך משהו. סבא שלי מת לפני שבוע. מאז אני לא נרדם. כשאתה נרדם אני עוד ער ובוכה הרבה. אני מתגעגע אליו. (שניהם בפנימייה)

אה, סליחה לא ידעתי, אומר הקטן, אבל באמת אני לא זוכר שהזכרתי את סבא שלך.

זה לא משנה, אני עכשיו מאוד רגיש בתקופה הזאת מכל דבר.

(הקטן מנמיך את הקול) אבל עוד לפני זה הייתה לך הבעיה הזאת שבבוקר אתה קם מהמיטה ישר ככה לא רגוע.

נכון, אבל גם יש לי טיפול בכדור וגם אני יוצא לריצה. עכשיו זה המחשבות, תבין, זה ממש חדש. סבא שלי שהייתי כל כך קשור אליו מת, אתה מבין אותי?

כן אני מבין.

הקטן עם עיניים חומות מביט למטה. אני באמת מבין.

אז אני מבקש סליחה על הבעיטה אפילו שזה היה על הקיר, לא עליך.

גם אני מבקש סליחה, בגלל שלא ידעתי על מה שקורה לך.

שניהם משפילים מבט.

בוא נלחץ ידיים אומר בן ה- 13.

לוחצים.

יוצאת המורה האחראית זהו? ביקשת סליחה? אני: היה כאן משהו יותר מלבקש סליחה. שני ילדים שזכו לתיקון בזכות… מריבה.

אה, באמת? הייתה סליחה מכל הלב?

מכל הלב. נהיה חיבור.

היא: טוב העיקר שהוא הצליח לבקש סליחה והשני לסלוח, ברוך השם.

ואני ממשיכה בלב: תודה בורא עולם על הזכות להיחלץ מעולם האיומים בעונש, עיצוב ההתנהגות החיצונית ומדידת ההצלחות והכישלונות הנראים לעין, לעולם הסמוי מן העין, עולם הברכה של רצון טוב ו ד י ב ו ר, שיח של אמת ולבבות שמתרככים, נפתחים ומתקרבים.

ונאמר אמן.