תשליך – מה אנחנו מבקשים להשאיר מאחור?

אורי ידע היטב מה קורה לו ברגעים שבהם הוא נפגע.
די היה במשפט שנאמר בטון הלא נכון, בתחושה שמזלזלים בו או ברגע של חוסר בטחון כדי שמשהו בתוכו יבער.
ברגעים כאלה הוא לא תמיד הצליח לעצור ולחשוב.
הכעס היה עולה במהירות, המילים היו יוצאות ולעיתים הן היו קשות יותר מכפי שהתכוון.

אחר כך, כשהכול נרגע, הגיעה החרטה.
הוא הבטיח לעצמו שבפעם הבאה ינהג אחרת, לא ייתן לכעס להשתלט עליו ויחשוב לפני שיגיב.

אבל בזמן אמת ההבטחות הללו נשכחו.
העלבון היה חזק, הגוף סער, והצורך להגיב היה כמעט מיידי.

לקראת יום כיפור שאל אותו חבר: "מה היית רוצה להשאיר מאחור בשנה החולפת?"
אורי שתק לרגע.
"את הכעס שלי." השיב בתחילה.
ומיד תיקן את עצמו.
"לא, איני רוצה להפסיק לכעוס." פניו הרצינו.
"לפעמים יש סיבה לכעוס, אך אני רוצה להשליך את מה שקורה לי כאשר אני כועס."

"איני מצליח לעצור את הדחף לצעוק ולהשתולל…." הביט אל חברו והמשיך.
"רק לאחר מכן, כאשר אני רגוע, אני מבין כמה הייתי רוצה להגיב אחרת."
"זו תופעה מוכרת," השיב לו חברו.
"סוף מעשה במחשבה תחילה."

במנהג התשליך אנו עומדים סמוך לים
ואומרים פסוקים ותפילות המסמלים את הרצון להיפרד מחטאים וממעשים שאיננו רוצים לשאת עמנו הלאה. אך מעבר למנהג עצמו, יש במילה תשליך משהו שמזמין כל אחד מאיתנו לשאול שאלה אישית: מה הייתי רוצה להשליך מעליי?

לכאורה זו שאלה פשוטה.
היינו רוצים להשליך כעס, קנאה, עלבון, פחד, אשמה או זיכרון כאוב. אך האם באמת אפשר להשליך כל אלה?

רגשות אינם אבנים שניתן להוציא מן הכיס ולהשליך למים.
גם החלטה כנה להשתנות, אינה מוחקת בבת אחת דפוס שמלווה אותנו במשך שנים.
אדם יכול להבטיח לעצמו שלא יכעס עוד, ובפעם הבאה שבה ירגיש מושפל, גופו יבער שוב.
לא תמיד אנחנו יכולים להשליך את הרגש עצמו.

אך אנחנו יכולים להתחיל לזהות מה הוא עושה לנו.

כעס אינו תמיד רק כעס. לעיתים מסתתרים מתחתיו עלבון, מחשבה שלא רואים אותנו או תחושה שאיבדנו שליטה על המתרחש, כך גם רגשות אחרים: מאחורי הצורך המתמיד לרצות אחרים עשוי להסתתר פחד שלא יאהבו אותנו, מאחורי קנאה יכולה להיות תחושה שאיננו טובים מספיק.

וכאן נשאלת השאלה מה מסתתר מתחת לדבר שאני כל כך רוצה להיפטר ממנו?

אורי הבין שהוא אינו יכול להבטיח לעצמו שלעולם לא יתפרץ שוב.
הוא אינו רוצה להעמיד פנים שהכעס נעלם, אך לראשונה הוא הצליח לראות שההתפרצויות שלו אינן מתחילות בכעס.
פעמים רבות הן מתחילות הרבה קודם, במקום שבו הוא חש פגוע ולא מוערך.

אולי גם אנחנו מגיעים אל ימי התשובה כשבתוכנו רשימה ארוכה של דברים שהיינו שמחים להשאיר מאחור.
חלקם ילכו מאיתנו בקלות, אחרים ישובו גם בשנה הבאה. והדבר אינו הופך את הרצון להשתנות לחוסר משמעות.
אולי התשליך מזמין אותנו להיות כנים יותר עם עצמנו, לראות את המקומות בהם פגענו ולהכיר בדברים שפוגעים בנו.

בין ראש השנה ליום הכיפורים אנחנו מרבים לדבר על סליחה, סליחה שאנו מבקשים מאחרים וסליחה שאנו מעניקים למי שפגע בנו.
אולי התשליך האמיתי מתחיל דווקא אחרי שהמים נרגעים, ברגע שבו אנו בוחרים כיצד לנהוג אחרת כאשר נפגוש את הכעס, הפחד או העלבון.