כלב נובח אינו נושח(ך)

שלט גדול  – "כלב נושך", קיבל את פניי בכניסה לחצר ביתו של עורך הדין זיגפריד הרץ בשכונת אחוזה. על גבי השלט הייתה תמונה מאיימת של ראש כלב זאב. פתחתי את השער בעל הציר הקפיצי ונכנסתי לחצר. ברגע שהרפיתי מהשער, הוא נסגר מאליו, והשמיע קול נקישה חזקה.

מיד הופיעו בריצה שני כלבים קטנים משונים בצבע חום, ופתחו כנגדי בנביחות מהירות בעלות צליל צורם ומאיים. הם התנפלו עליי, ואני לא ידעתי האם לצחוק, או שמא לבכות מרוב צחוק בראותי את שני היצורים העלובים והמרעישים מולי. הם נצמדו אליי. אחד מהם  נשך את קדמת נעלי הימנית, והשני נשך את חלקה האחורי. למזלי, היו לי נעליים גבוהות, כך שלא חשתי בנשיכות. צעקתי בהונגרית "קישטא"! כלפי הכלבים, אולם הם לא הרפו. הרמתי את רגלי, ושניהם היו תלויים באוויר על נעלי. שוב ברכתי את מזלי שנעלתי נעליים גבוהות, כי אחרת שיניהם היו ננעצות בעוצמה ברגלי.

נמאסה לי אחיזתם הממושכת בנעלי, כך שהחלטתי לבעוט אותם מעליי לעבר הגדר חי, שהייתה הופכת בנסיבות אלה לגדר חי ומת בו זמנית…

ברגע בו עמדתי למתוח את רגלי, יצא לפתע עורך הדין זיגפריד, וכשהבחין במתרחש, אמר בשקט, כשארשת פניו מודאגת: "קוצי, מוצי, פוצי! די, לרדת שניכם! לא יפה, זה חבר שלי טולק, תפסיקו מיד"! הם לא הפסיקו, ואילו אני הפסקתי את פעולת הניעור האלימה אותה תכננתי לגביהם. זיגפריד חזר ואמר: "ילדים, קוצי, מוצי, פוצי, תפסיקו, פויה, לא יפה, מיד לחזור הביתה"! הם השיבו בחרחור חזק, אך לא הרפו ממני.

באותו רגע הופיע ראש פרוע, צבוע בבלונד, מאשנב בקומה השנייה. הייתה זו אשתו של זיגפריד, הילדה, שצעקה: "זיגי, מה הרעש הזה בשעות הצהריים? אתה לא רואה שעכשיו Schlaf Stunde? אני רוצה קצת לנוח אחרי היום הקשה שהיה לי במספרה ואצל הפדיקוריסטית"!

זיגפריד ענה בשקט, במבטא ייקי קמעא: "תראי, הילדה, אני עושה את כל המאמצים להשתיק את הכלבים, והם מסרבים".

הילדה הוציאה את ראשה מהאשנב, ואז הבחנתי בכך ששערה אינו פרוע, אלא יש לה "פריצ'וסקה" (תסרוקת בשפה הרוסית) מודרנית. כשהבחינה במצב אמרה: "קוצי, מוצי, פוצי, מהר ללכת לנוח, אמא רוצה לישון!"

בבת אחת הכלבים ניתקו ממני ורצו הביתה. הם נשכבו זה בצד זה על גבי כרית גדולה ליד הטלוויזיה בסלון, והביטו בי בעיניים עוינות, כשם שיהודי דתי מתבונן בחזיר…

לאחר השיחה עם עורך הדין המכובד יצאתי מביתו. הוא ליווה אותי לשער והתנצל על התקרית עם הכלבים. שאלתיו איזה מין שם הוא "קוצי, מוצי, פוצי". הוא הסביר כי כלב אחד נקרא "קוצי מוצי", והשני "מוצי פוצי", והתפאר בכך שהוא ורעייתו מצאו עבורם שם משותף "קוצי, מוצי, פוצי,. חשבתי בלבי שזהו ממש שם מתאים לכלב ייקה פוצי… ברגע שהשער נטרק, התעוררו הכלבים מתרדמתם המאולצת והחלו לנבוח, אך אני כבר נתתי גז ונסעתי משם.

בהזדמנות אחרת פגשתי את עורך הדין זיגפריד הרץ באחד ממועדוני הכרמל. שאלתיו בחיוך גלוי: "נו, מה שלום קוצי, מוצי, פוצי"? הוא השיב: "אוי, אל תשאל מה קרה. לחצר שלנו נכנסה גברת ויינטראובגרטן, שהיא בת 95. היא הגיעה מבלי לתאם מראש, ואחד הכלבים נשך אותה. היא צעקה לעברי והודיעה לי שהיא תודיע לעורך הדין שלה ותתבע אותי, אך לבסוף נרגעה ואמרה שזה יכול לקרות בין שכנים והיא שוקלת לבטל את התביעה. עו"ד זיגפריד השיב לה: "את יכולה לתבוע, מה אכפת לי? יש לי ביטוח"! שאלתיו מי נשך אותה, פוצי מוצי, או מוצי קוצי. הוא השיב שאינו יודע, כי הגברת הקשישה אינה יכולה לזהות מי מבין הכלבים נשך אותה, מה גם שראייתה אינה כפי שהייתה. הוא הוסיף שזוהי דווקא נקודה לזכותו, שכן היא לבטח לא תוכל לזהות את הכלב הנושך במסדר זיהוי…

כאשר נפגשתי עם עורך הדין הנכבד בפעם השלישית, הוא היה מדוכדך במקצת. רציתי לעודד את רוחו ושאלתיו בחיוך: מה שלום פוצי, מוצי וקוצי? הוא נעצב עוד יותר ואמר: "קרה לנו אסון, מוצי קוצי נלקח מאתנו בטרם עת". "מה קרה"? שאלתי, וניסיתי להיראות רציני ומודאג. הוא סיפר: "יש לנו שכנה אנטיפאטית בשם ליאורה. היא נכנסה לחצר שלנו ללא רשות, כשהיא אוחזת את החתול שלה על ידיה. הכלבים הכירו אותה, אולם כאשר חשו בחתול "מיציק", הם רצו לעברה. "מיציק" נבהל וברח לצידו השני של הכביש. ליאורה התעצבנה, רצה בעקבותיו ולא טרקה את השער. מוצי קוצי רדף אחרי החתול, ורץ לכביש מבלי להיזהר. בעלה של ליאורה, שהוא קולגה שלי, הגיע באותו רגע במכוניתו, ולא הספיק לעשות "ברמסן" (לעצור), ודרס את מוצי קוצי. לקחנו את הכלב המסכן במהירות לווטרינר המתגורר ברחוב שלנו, ד"ר ברלינרקינדל, אולם הוא לא קיבל אותנו ודרש שנבוא בשעות הקבלה, ולא ב –  Schlaf Stunde. מוצי קוצי מת ממש בידיים שלי.

עכשיו אני רוצה לתבוע את השכנה ליאורה, אך יתכן שאוותר על התביעה, שכן בעלה הינו עורך דין, והוא טען שלפי החוק, כלב חייב להיות קשור ולא להסתובב חופשי, וכן החוק מחייב שיהיה לו מחסום על הפה כדי שלא יוכל לנשוך. בנוסף הוא אמר שיש לו צילומים של הצרכים שקוצי מוצי פוצי עשו על המדרכה, והוא יקרא לפקחים של העירייה".

מרוב צחוק מלאו דמעות את עיניי, אך השתדלתי בכל כוחותיי להסתיר את פי באמצעות ידי, ואז זיגפריד אמר לי: "טולק, אל תבכה, אפילו הילדה ואני לא בכינו כל כך הרבה כמוך"..

לאחר כחודש ימים, ניסיתי לקבוע שוב פגישה עם ידידי עורך הדין זיגפריד, אך הטלפון הנייד שלו לא ענה. ניסיתי לשלוח פקס, שאף עליו לא הגיב, ועל ניסיוני לשלוח מייל קיבלתי תשובה שתיבת הדואר מלאה, ולא נותר מקום להודעות חדשות.

בסופו של דבר פגשתי את זיגפריד במשרדו. כשהגעתי, הוא נראה מודאג, ושוחח בטלפון עם מישהי, והתלונן באוזניה כי טרם קיבל את המגיע לו.

לכשסיים, שאלתי: "נו, מה נשמע? איך מוצי פוצי"?

הוא ענה: אל תשאל מה קרה. פרצו לביתנו וגנבו את כל מה שהיה בסלון, הטלוויזיה בעלת המסך השטוח, הפקס, המצלמה שלי, הטלפון הנייד, את הארנק ובו כרטיסי אשראי וכסף מזומן, ואפילו את מפתחות המכונית".

"איך זה קרה? מה, לא הייתם בבית"?

"כן, היינו, זה קרה בשעות הצהריים בשעה שלוש".

"ואיפה אתם הייתם?"

"אנחנו נחנו ב-Schlaf Stunde והיינו בקומה העליונה. הגנבים רוקנו לנו את הקומה התחתונה".

"ומה עם מוצי פוצי? הוא לא נבח"?

"הוא החל לנבוח, אבל הילדה אמרה לו שלא יפה להפריע לאמא לישון, אז הוא שתק.

תגיד רגע, טולק, אתה הרי מבין באלקטרוניקה. איזה סלולארי דור שני כדאי לקנות? "נוקיה" או "אריקסון"? וטלוויזיה "סוני", או "פיליפס?" אני הולך לתבוע את הביטוח. שמעת איך דיברתי עם הפקידה…