האם יש מרצדס באוסטרליה?

הסיפור מתחיל אי שם בערבות סיביר הרחוקה, שם היו לי שתי "בתי דודות" (בנות הדוד שלי), שגרו עם אימן ועם אביהן החולני. אביהן הוגלה לסיביר מאחר ונחשד באנטי קומוניזם עקב היותו בעלים של חנות עיתונים קטנה בבסרביה.

כאשר הוא הגיע לערבות סיביר, השלטונות בדקו למה הוא מתאים, התברר שהיו שלוש אפשרויות:
1, לשבת שנים רבות בבית הסוהר.
2, לעבוד בעבודות כפייה קשות.
3, לאחר שעשו לו מבחן, החליטו בו במקום שהוא יעבוד ברכבת. שם הבחינו שהוא מוכשר מכדי לעבוד בעבודה קשה, ואז הוחלט למנותו לתפקיד של מנהל צוות בעבודות לחשמול הרכבת הטרנס סיבירית, שאורך המסילה שלה כ-10,000 ק"מ, בערך כמו המרחק מתל אביב לניו יורק.

נולדו לו שתי בנות, ושמותיהן העבריים היו ניצה ואהובה. רעייתו ואימן של הבנות הייתה רופאה, ובסך הכול המשפחה הסתדרה לא רע, במקום שלגביו ידוע שהוא אחד הקשים למחייה בעולם.

אין לי מושג כיצד הם הצליחו לגלות את כתובתנו בפולין לאחר תום מלחמת העולם השנייה, וכך התחילו להגיע אלינו מכתבים מהם אחת לחודש. במכתביהם הם תארו את מצבם הקשה והבלתי נסבל בסיביר ואביהן של הבנות לא חדל להתלונן על בריאותו הלקויה. כל מכתב שהגיע היה גרוע יותר מקודמו ובו הדוד שלום, היה מבכה את מר גורלו כחולה סופני. לאחר כחצי שנה הגיע מכתב משלום ובו הודיע שאשתו הלכה לעולמה…

בתו הבכורה של הדוד, ניצה, הייתה מורה לאנגלית, והצעירה אהובה, הייתה מורה לצרפתית. בשנות ה-70, החלה תקופת הסירובניקים (הרפיוזניקים) בברית המועצות. לארץ החלו להגיע עולים מאחורי מסך הברזל. ואכן, ניצה הגיעה, ומיד אנשי הסוכנות סידרו לה דירה ואף עבודה. אמנם היא הצהירה שברצונה להתגורר ליד משפחתה בחיפה, אך לאחר זמן קצר הבינה שעיר העתיד בישראל, הינה תל אביב. היא הסתדרה די טוב בפריפריה של העיר הגדולה והצליחה בעבודתה, למרות שתלמידיה שיננו את שייקספיר במבטא מזרח אירופאי…

עיקר דאגתה הייתה נתונה לאהובה, המורה לצרפתית, בעלה וילדיה של אחותה הצעירה, וכן דאגה, מה יעלה בגורלו של אביה המבוגר, עתיר התלאות במשך 30 השנים האחרונות?! אולם, התגלה ש"יש אלוהים", ואחותה, בעלה וילדיה יחד עם אביהן הקשיש של האחיות הגיעו לנמל חיפה. באתי לקבל את פניהם כאשר הם המתינו להורדת מטענם מהאנייה.

אהובה, חייכה והייתה שבעת רצון מאוד. לעומתה בעלה לא תרם חיוך כלשהו, נראה היה שחסר לו משהו… שם המשפחה שלו היה "לבארי", שנשמע מוזר ברוסית, אך עד מהרה התגלה לי שהשם הוא עברי למהדרין, "לב-ארי". שאלתיו: "כיצד הגעת לארץ עם שם כזה, כל הכבוד!"

"כן", הוא ענה לי, "כולם אומרים שזה שם יפה מאוד בישראל, אך אני סבלתי מאוד ברוסיה בגללו".

אנשי הסוכנות בחיפה היו שבעי רצון מאוד עם העלייה הרוסית. לב ארי, היה דוקטור לפיזיקה. תוך זמן קצר הפגישו אותו עם נציגים מהטכניון, ואלה האחרונים סידרו לו משרה טובה כמדען וחוקר. המשפחה קבלה דירה ברמות רמז. לאהובה, הציעו משרה בתור מורה לצרפתית בבית הספר "אליאנס" בחיפה.

שלום הזקן לא חדל להתפעל ממדינת ישראל. הוא הביט על הנוף הנשקף מהכרמל, ואמר ברוסית: "חיפה היא עיר יפהפייה! באיזה עוד מקום בעולם יש נוף כה מדהים? וכל זה שלנו, היהודים. איך זכינו  לארץ כה נהדרת אחרי אלפיים שנות גלות, מלחמות העולם, מלחמת השחרור ועוד". מפאת גילו המתקדם הוא התקבל למגורים בבית אבות באחת הקריות, שם התגורר בדירת חדר וחצי בה היו גם מקרר וטלוויזיה. באותו בית היה מועדון קשישים, שרבים מהם היו דוברי רוסית. הוא היה מרוצה מאוד ואמר: "מכיוון שקבלתי כל כך הרבה מהמדינה היהודית, אני צריך גם לתרום לה!"  הוא התנדב ל"בית החייל", עשה שליחויות עבור המשרד, התחבב על העובדים במקום ופעמים אחדות בשבוע, היה נוסע מהקריות לעיר התחתית בחיפה, לעבודה. הוא היה ממש מאושר, הלך להאזין לקונצרטים באודיטוריום ואף למד בעצמו ספרדית, שהייתה שפה שישית בה שלט.

באחד הימים אמר לנו: "כמה שאני כועס על החתן שלי לב-ארי! איזה מין טיפוס שמתלונן כל הזמן וטוען שרע לו בישראל. אפשר לחשוב כמה טוב היה לו בסיביר, היה קר ולא היה מספיק מזון". הסתבר ללב-ארי, שתוך שנה אחת של חיים בישראל, לא תהיה בבעלותו מרצדס. ברוסיה הוא חלם על מרצדס-בנץ מפוארת. לב ארי, החל להתעניין בירידה מהארץ ושתי המדינות שבאו בחשבון לגביו היו קנדה ואוסטרליה.

אולם, כדי לעבור לארץ אחרת היו דרושות ויזות וכן כסף רב לנסיעה ולשכירת דירה בחו"ל. ממי יכול היה לקבל כסף בכמות הדרושה? נמצאו התורמים האדיבים, הלא הם ידידינו המיסיונרים שהסניף החיפאי שלהם שוכן ברחוב הפרסים. הם מיד חיבקו את המשפחה התועה וארגנו עבורם את המסמכים הדרושים ואת הכסף הדרוש לנסיעה.

הדוד שלום כעס מאוד ואמר: "אחרי כל הסבל שלנו בשואה ובגולה, החתן החצוף לוקח את בתי ונכדיי לאוסטרליה, לקצה השני של העולם?!"

לב-ארי הבטיח למיסיונרים בחיפה, שהוא יתחיל להאמין בישוע המשיח. (כי מה אכפת לו, הרי ברוסיה הקומוניסטית והאתיאיסטית לא הייתה חשיבות כלשהי לאמונות הטפלות באלוהים).

משפחת לב ארי, היגרה למלבורן שבאוסטרליה. לב-ארי, התקבל שם לעבודה באוניברסיטה בתור מרצה זוטר. הם חיו בצניעות ואחת לשנתיים, אהובה, הייתה מגיעה לביקור בחיפה. היא שהתה בדירתו של שלום, אביה האהוב. היא נמנעה מלספר על חייה באוסטרליה ורק ציינה שבניה אינם אוהבים את אוסטרליה ומעדיפים לחיות באירופה. שאלתי אותה האם יש להם מכונית. היא השיבה שיש להם יונדאי משומשת קטנה. רציתי לשאול: "מה עם המרצדס שכה רציתם?" אך נמנעתי.

השנים חלפו, ושלום הגיע כמעט לגיל 100, ואז חלה ממש. אהובה הגיעה לבקרו בפעם האחרונה. היא הייתה עצובה מאוד, כי ידעה שימיו של אביה ספורים. ליד מיטת חוליו שאלתי אותה: "הבטחתם שתהיו נוצרים מאמינים, האם קיימתם את הבטחתכם?"

אהובה חייכה חיוך עצוב ואמרה: מה פתאום? עכשיו, כשלב-ארי יצא לגמלאות, הוא נזכר לפתע שהוא יהודי, חזר בתשובה ומבלה את רוב זמנו בבית הכנסת במלבורן".