רינה • סיפור קצר

הכרתי את רינה כשהייתה בת שש-עשרה ועבדה כמתלמדת במתפרה סמוכה לביתי. היה בה משהו שובה לב מאוד. כאשר חייכה, זרחו עיניה הירוקות, ובמבטה הנבון ניכר כי דבר אינו נעלם ממנה. שיערה היה בגוון חום בהיר, והיא נראתה כמו פולנייה או בולגרייה.

"מה נשמע?" הייתה מקדמת את פניי בחיוכה הידוע, ומבטאה הגרוני הסגיר את מוצאה – עיראק. היא סיפרה כי בעיראק ניהל אביה את חברת הרכבות הממשלתית ומשפחתה הייתה עשירה ובעלת מעמד מכובד.

רינה נולדה בבגדד ועלתה עם משפחתה לישראל כילדה צעירה. בזמן שעבדה הייתה נוהגת לפזם לעצמה שירים של פאריד אל-אטרש, כגון: "יא אלבי , אלבי יא עיוני, יא חביבתי… אה אה אלבי…". למען האמת, מוסיקה זו לא הייתה חביבה עליי במיוחד, היא נשמעה באוזניי משעממת ומונוטונית: הצלילים צורמים והשירים ארוכים מדיי.

כחובב האזנה לרדיו העדפתי את המוסיקה המערבית, אך את זו מצאתי רק בקושי בשיטוטיי בין תחנות הרדיו העבריות. מרבית השירים שהושמעו בימים ההם ברדיו העברי היו שירי ה"הו הו" של הקיבוצים, כמו "רכבתי על סוסתו", "שיבולת בשדה", "הזורעים בדמעה", "רגבים", כאילו כל תושבי המדינה הם קיבוצניקים ועובדי אדמה, ואילו אני חייתי לי בעיר ונסעתי באוטובוסים ובמוניות שטרטרו והפיצו ריח דיזל שרוף, ולא את ניחוח החציר.

לצד שירי מולדת השמיע קול ישראל מוסיקה קלאסית, ובשבתות – שירים לילדים. הייתה גם תחנת גלי צה"ל, שהשמיעה את להקת הנח"ל בשירים עבריים מלאי פאתוס תנ"כי, כמו "לא אגדה רעיי…. בשוב העם אל מעמד סיני!"…

מוסיקה מערבית, כמו זו שאהבתי והשתוקקתי לשמוע, הושמעה רק בשתיים-שלוש תחנות: תחנת הצבא הבריטי מקפריסין ((BFBS, רדיו רמאללה ורדיו ביירות. כל שאר התחנות בסקאלת הרדיו הישן היו תחנות ערביות. כה משמים היה לשמוע כל הזמן את אום כולתום, זמרת גדולת ממדים ובעלת צמד ריאות גרנדיוזיות, שכל שיר שלה נמשך מחצית השעה לפחות. לאן שלא סובבת את מתג התחנות ברדיו, שמעת מוסיקה ערבית. כך הגעתי להבנה שאנחנו מוקפים באנשים בעלי תרבות אחרת…
והנה גם כאן, קרוב לביתי, רינה החביבה בעלת החיוך הממזרי, השמיעה לי את האריות המיותרות הללו.

פעם שאלתי אותה "למה שלא תשירי גם את פול אנקה או את דוריס דיי?", והיא השיבה "מי הם האשכנזים האלה? איך הם שרים לה לה לה לה לה לה… מה זה? גן ילדים?! מה אפשר להביע בלה לה לה? תשמע רגש מוסיקלי מהלב: א-אי אאה אה!", והיא הדגימה את דבריה בהפיקה טונים בסולם מינורי יורד… כמעט ששאלתי אותה היכן כפתור הווליום ברדיו שלה, אבל נראה שגם כך קצת נעלבה מיחסי הקריר למוסיקה האהובה עליה.

מה היה הבידור שהציעה העיר חיפה לצעיריה באותן שנים – שנות החמישים והשישים?

בעיר פעלו אז כעשרים בתי קולנוע, שהציגו סרטים אמריקאים, אנגלים, צרפתים ואיטלקים, והיה גם בית קולנוע אחד שהציג סרטים בערבית. באחד הימים אזרתי עוז והצעתי לרינה להתלוות אלי לסרט. לשמחתי היא נענתה ברצון. קבענו למוצאי שבת, ליד קולנוע "ארמון". בשעה היעודה, כמו בכל מוצאי שבת, התגודדו ברחבת הקולנוע כאלף איש, שדחקו ודחפו זה את זה, וחתרו לעבר הקופות בעלות האשנבים הקטנים, בהן כולם ביקשו דבר אחד בלבד: מקום טוב באמצע והרחק מהמסך.

מובן שהיה זה טיפשי לקבוע פגישה במקום הומה כל כך. חיכיתי חצי שעה ולא הצלחתי למצוא את רינה בקהל הרב. הייתי מאוכזב וחשבתי לעצמי כי גם אם תגיע, לא נספיק להיכנס להצגה הראשונה שעמדה להתחיל בשבע. לפתע חשתי כי מישהו תופס את ידי מאחור. הסתובבתי ומולי ניצבה רינה בחיוך זורח. "איפה היית? כבר שעה אני מחפשת אותך! כל כך הרבה פולנים ורומנים יש כאן, וכולכם דומים אחד לשני, לכולכם אותן חולצות משובצות, מכנסי גברדין ותסרוקת מלאה ברילנטין. מה, כולכם מסתפרים אצל אותו הספר?"

"כן," הודיתי, "כל הצעירים בכרמל מסתפרים אצל סלומון הספר, הוא הספר הכי טוב בין המתווכים!"
"אז לאן נלך עכשיו?" שאלה רינה. "יש סרט נהדר – 'החלון האחורי'," הצעתי. "על מה הסרט?"
"בואי ונראה את התמונות," הצעתי. "הנה גבר יושב על כיסא, יש לו רגל שבורה ומשקפת ביד. והנה בית מגורים ולידו גינת ירק עם קצת פרחים. והנה אישה יפה מחבקת את הגבר עם הרגל השבורה…"
"תגיד לי, השתגעת? אתה באמת רוצה לראות את סרט הזה? מה יש בו? זה נראה כמו בית החולים בקריית אליעזר. בוא איתי, נלך לראות סרט אמיתי."

ירדנו במורד שדרות הכרמל שבמושבה הגרמנית (שדרות הציונות, היום), והגענו לקולנוע "גנים". זה היה "קולנוע פתוח", ללא גג, עם קירות גבוהים ומסך ענק. קנינו כרטיסים וחיכינו להקרנת הסרט. שאלתי את רינה מתי הסרט יתחיל, ורינה אמרה כי בתשע וחצי או עשר. היא הסבירה לי כי בקולנוע זה מקרינים סרטים רק כאשר בחוץ שורר חושך, ובקיץ הרי מחשיך מאוחר.

מכיוון שעד לתחילת הסרט נותר לנו זמן רב, שמנו פעמינו למסעדה המזרחית של אליאס ברחוב יפו. הייתה זו מסעדת פועלים זולה ולה תפריט פשוט ביותר: חומוס, טחינה, קובה, סניאה, קבב, כבש ושישליק, מי יודע ממה היה עשוי… וכמובן, המון חמוצים. הזמנו שתי מנות חומוס, בירה נשר שחורה ובקבוק טמפו לבן. בעוד אנו סועדים את לבנו בתיאבון רב, החלה רינה במפגן כישרונותיה האמנותיים: היא שרה שירים בערבית, וליוותה את שירתה במימיקה המתבקשת: היא עצמה את עיניה כמי ששרויה בחלום, ומשכה את שפתיה בחיוך. היא שיחקה את התפקיד החביב עליה, חולת האהבה: "יא אלבי, יא אלבי"… עדיין לא ידעתי שקטע זה הוא אך קדימון לסרט שצפוי לנו בהמשך הערב.

אליאס הגיע עם החשבון ושאל אם אנו רוצים קפה שחור על חשבון הבית. רינה השיבה בחיוב ושלחה לעברו את החיוך המסוים שלה. לאחר שסיימנו לשתות את הקפה, היא הפכה את הספלים הקטנים והורתה לי להמתין כרבע שעה. על השולחן הייתה מונחת צלחת חמוצים, חלקם חריפים ביותר, ואת הזמן שנותר עד הקריאה בקפה הקדישה רינה לחיסולם של החמוצים. אחד אחד היא הגישה את החמוצים לפיה והאיצה בי לעשות כמותה. לקחתי פיסה של פלפל ירוק לפי, ומיד חשתי כאילו בלעתי אש.
"איך את יכולה לאכול את הדברים האלה?" שאלתי לאחר שהתאוששתי מעט מהשריפה.
"אתה צריך לאכול את זה. אתה לא יודע שזה בריא לגברים? אם אוכלים חמוצים חריפים אחר כך נולדים הרבה בנים!"

טעמתי והתחלתי להתרגל. אין ספק, היא הייתה מורה מצוינת לאוכל מזרחי כמו גם לזמר מזרחי. לאחר שעברתי את טבילת האש של החריפים תרתי משמע, הרימה רינה את ספל הקפה שלי והחלה להתבונן בתשומת לב רבה בסימני הקפה שנותרו על הדפנות. לאחר כמה דקות של ריכוז היא החלה לדבר על העתיד שלי ואמרה: "בקרוב תקבל מכתב חשוב ותיסע לביקור במקום רחוק." "איך את יודעת?" הקשיתי. "תראה, בקפה יש ציור של ציפור, נכון?"

ואכן ניתן היה לראות בשיירי הקפה דמות הדומה לציפור זעירה. "נכון שיונה היא הציפור אשר מביאה דואר? זה סימן שתקבל מכתב." "ואיך את יודעת שאסע לחו"ל?" שאלתי.
"תסתכל כאן טוב-טוב, תראה ציור של מזוודה." תפסתי את הפרינציפ.

יצאנו מהמסעדה וחזרנו לקולנוע "גנים". הקולנוע היה מלא מפה לפה. נראה שרינה הכירה רבים בקהל שכן כמה פנו אליה בשמה ושאלו לשלומה. היא שוחחה עם כמה צעירות שהציגה כחברותיה, בעברית וערבית. הסרט החל. היה זה סרט בשחור לבן, ולמען האמת יותר שחור מאשר לבן. מוסיקה בעוצמה גבוהה הושמעה ברקע. על המסך נראה גבר כבן חמישים, בעל עיניים יפות, מסורק היטב ושיערו משוך לאחור. הוא החל לשיר שירי תחנונים לאהבה, והקהל הצטרף לתחנוניו: "יא חביבתי…". הסצנה על המסך הייתה עצובה ביותר: הגיבור היה מאוהב קשות ואהובתו טרם השיבה לו אם תיאות להינשא לו.

בסצנה הבאה נראה הגיבור ניצב במרפסת ביתו הפונה לנהר הנילוס וגרונו מפיק שיר געגועים בווליום גבוה עוד יותר. הלב ממש נחמץ מהעצב שבקע מהמסך. הייתכן סבל קשה יותר מסבלו של הגיבור המאוהב הזה בחליפתו ההדורה? כמעט כל הנשים בקהל מיררו בבכי תמרורים על נהר היאור, שם ישבנו וגם בכינו בזוכרנו את פאריד (אל אטרש)… פאריד המסכן, לו רק ידע שאהובתו כלואה בביתה בפקודת דודה הרשע, והיא, אומללה כמותו, מביטה בערגה בנהר, ודמעותיה ניגרות לאותו יאור עצמו. התזמורת הגבירה את נגינתה עד לשיא הדרמטי, האורות נדלקו, ועל המסך הופיעה הכתובית: "הפסקה".

יצאנו לרחבת הקולנוע וקנינו ארטיקים על מקלוני עץ. לאחר שליקקנו מגלידת הווניל המצופה שוקולד, גילינו שעל המקלון שלי רשומה האות א', וכך גם על המקלון של רינה. איזו אכזבה! באותם ימים היה שלגון הארטיק חידוש מלהיב בארץ, כולם קנו אותו בגלל המקלון עם האות המוטבעת עליו. על המקלונים היו מוטבעות אותיות המילה "ארטיק". כולם – ילדים כמבוגרים, עסקו בטירוף באיסוף מקלוני הארטיק. עם חלוף הזמן התברר שהאות ק' היא המבוקשת והנדירה ביותר. כה נדירה עד כי איש לא מצא את המקלון הנכסף. חברת ארטיק, כך הבנו אחר כך, כלל לא הפיצה אותו ומן הסתם איש לא זכה בשלל הפרסים שהובטחו. אמנם בעיתונות היומית פורסמו מדי פעם תמונות "הזוכים", שצולמו כשהם חובקים בידיהם בגאווה את פרס ה"צלמוניה" – כך כונו אז מצלמות. במשך הזמן הבינו החבר'ה ש"הזוכים המאושרים" לא היו אלא קרובי המשפחה של בעלי ארטיק.

עם תום ההפסקה חזרנו לחלקו השני של הסרט, ובו חיכתה לנו טרגדיה קשה עוד יותר. התברר שלשחקנית האוהבת והנאהבת יש אחות צעירה, ואף היא מאוהבת עד מעל לראשה בצעיר ששמו עבד אל-חלים חאפז, מי שהיה כוכב-על בעולם הערבי וגם הפליא קולו כזמיר. גם הוא מירר בבכי בעת ששר את שיר האהבה שלו.

לפתע חשתי שחולצתי רטובה הבטתי וראיתי כי רינה מיבבת בבכי חרישי ודמעותיה נוטפות על חולצתי… התחלתי לצחוק ולחשתי "מה איתך, על מה את בוכה?"
"אני בוכה כי עבד אל-חלים חולה ולא יכול להתחתן עם מונה."
"את לא מבינה שזה רק סרט? זה לא אמיתי!"
"נכון, זה רק סרט, אבל זה כן אמיתי! תראה בעצמך, הכול רואים על המסך!"

כל ניסיונותיי לשכנע את רינה שהכול מבוים עלו בתוהו, והיא הוסיפה להזיל דמעות. הבנתי שאני בדעת מיעוט באולם הזה, ולא יעזור דבר. לפתע חל מפנה דרמטי בעלילה: הצעיר המאוהב פגש במבוגר המאוהב, שהתברר כי הוא רופא מפורסם ועשיר. הרופא ריפא את הצעיר, דבר אהבתם של שני הזוגות נודע ברבים, ולבסוף נערכה חתונה כפולה בהשתתפות מאות סטטיסטים, מקצתם לבושים פראנז'י (אירופאית) ורובם בגלביות. כשיצאנו מהסרט עוד שטפו הדמעת את פניה של רינה, אך הפעם היו אלה דמעות של אושר.

"ראית כמה יפה הייתה החתונה? מצא חן בעינייך?"
"הדבר היחיד שמצא חן בעיניי היה רקדנית הבטן עם בגד הזהב," השבתי לרינה. המשכנו להתווכח אם הסרט אמיתי או לא, ולבסוף הסכמנו על כך שגם בשבוע הבא נצא ביחד לסרט.
באחד מן הימים הבאים התפוצצה בעיתונות הארצית פרשיית הארטיקים. בחיפה נעצר אדם שדרש את הפרס הראשון – הוא החזיק בכל חמשת המקלונים המרכיבים את השם "ארטיק".

החברה פנתה למשטרה והאשימה את האיש בזיוף, לטענתם הוא לקח מקלון עם האות ר' והוסיף לו קו קטן שהפך אותו לק'. האיש, לעומת זאת, טען כי הוא מצא את המקלון בארטיק שקנה בחיפה. החברה נאלצה להודות שעדיין לא הדפיסה את האות ק'. האיש שוחרר והחברה הפסיקה לשווק ארטיקים עם מקלונים מודפסים. באותם ימים קמה לה חברה מתחרה בשם "קרטיב", והתחרות בין שתי החברות הייתה גדולה, ובארץ היה שמח, מתוק וקריר בלשון.

רינה ואני התחלנו להיפגש פעם-פעמיים בחודש ויצאנו ביחד לסרטים. היה לנו הסכם: על כל סרט מערבי הולכים לסרט אחד ערבי. וכך כמעט בכל חודש ראינו סרט ערבי אחד – "סרט הדמעות". רינה הרבתה לספר לי סיפורים מחיי משפחתה בעיראק וגם הייתה משמיעה לי את השירים שכתבה על שלום ואהבה. וכך הימים והשבועות עברו בנעימים – מה צריך איש צעיר מחיפה של אותם ימים מלבד קצת קולנוע, מוסיקה, שירי אהבה, חומוס עם חמוצים, ממתקים ערביים וקפה שחור?

הייתי בא ויוצא בביתה של רינה כידיד ותיק שלה ושל משפחתה, והתחלתי לחבב אותם. כיוון שהייתי מורגל לבוא לבתיהם של חברים – ידידים וידידות בחיפה, חשבתי שכך מנהגו של עולם: מתיידדים עם נערה, הולכים לבקרה בביתה, לוקחים אותה לסרט ומלווים אותה חזרה לביתה. הייתה רק בעיה קטנה: איך חוזרים הביתה לאחוזה כאשר האוטובוס האחרון יוצא באחת-עשרה? אבל אני הייתי מתגלגל בין מוניות שירות וחוזר הביתה בשעה אחת, עייף אך מרוצה, ובראשי התנגנה מוסיקה ערבית.

באחת הפעמים כאשר הגעתי לביתה של רינה במוצאי שבת, כפי שקבענו מראש, מצאתי את הבית שקט מתמיד. דפקתי על הדלת אך איש לא ענה לי. התפלאתי, הרי תמיד הבית המה אנשים – הורים, ילדים, שכנים וכו' – ולפתע, לא מצאתי נפש חיה. נכנסתי לבית ופניתי ישירות לחדרה של רינה. ישבתי להמתין לה שתחזור. לאחר מספר דקות נכנס לחדר אדם שלא פגשתי קודם לכן.
"אני הדוד של רינה," הציג עצמו, "רציתי לשוחח איתך."
"נעים מאד," השבתי בנימוס.
הוא המשיך: "תראה, אנחנו מארחים אותך כאן בביתנו כבר כמה חודשים. אתה יוצא עם רינה, נכון"?
"נכון," אישרתי.
"רינה היא בחורה נבונה ונחמדה. אתה מכיר אותה טוב?"
"כן," גמגמתי.
"דע לך שרינה היא בחורה מיוחדת במינה, מוכשרת בצורה יוצאת דופן. היא שולטת בערבית כאילו כל חייה חייתה בארץ ערבית, וגם בעברית היא שולטת. היא כותבת הרבה בערבית, ואנחנו חושבים שהיא תהיה משוררת."
"כן," הסכמתי איתו.
"היא מוכשרת, ואנחנו רוצים לשמור עליה. אתה יודע," המשיך, "אצלנו, בעדה שלנו, לא מקובל שבחור יסתובב כך עם בחורה מבלי שיש להם מטרה ברורה. אתה מבין?"

בתחילה לא הבנתי, אך לאט לאט התחוור לי כי הוא רוצה לשמוע ממני אם בדעתי להתחתן עם רינה. הייתי המום, הרי אנחנו כה צעירים. מה, האם הם חושבים שאני הולך להיות חתן? ממש נבהלתי מהרעיון, אמרתי לדוד שעלי לחשוב על כך, והלכתי הביתה. חשתי כאילו הובלתי למלכודת, לא הייתי מוכן לשיחה כזאת. לכן החלטתי שלא אלך עוד לביתה של רינה.

בפינת רחוב יפו ושדרות הכרמל, ליד קולנוע "גנים", עמד קיוסק קטן. עברתי שם כששבתי מביתה של רינה. עצרתי לקנות לעצמי משקה קל. בקיוסק עבדה בחורה – בעצם נערה צעירה מאוד שנראתה כבת ארבע-עשרה – מאופרת בכבדות, שפתיה היו צבועות בליפסטיק אדום לוהט, וכל זה נראה משונה מאוד ביחס לגילה הצעיר. רוב הבנות שהכרתי עד אז היו ילדות טובות, חברות בתנועות הנוער, ולא התאפרו כלל.

מול הקיוסק ניצב לוח מודעות ועליו הייתה תלויה מודעה גדולה וצבעונית שפרסמה את הסרט "העולם המוזר". באותם ימים טרם הייתה טלוויזיה בארץ, וכל סרט שהגיע, מצא לו צופים רבים. הנערה מהקיוסק – שמה היה טרייסי פנתה אליי:
"ראית כבר את הסרט הזה?"
"לא," השבתי, "עדיין לא השגתי כרטיסים. אומרים שזה סרט נהדר."

במודעה נראתה כושית כמעט עירומה ומולה נחש ענק. טרייסי הייתה עדינה וחיוכה היה חמוד. רציתי להזמין אותה לסרט, אך היססתי – כיצד איראה עם ילדה בת ארבע-עשרה? מה יגידו עליי? ברכתי אותה לשלום והמשכתי לביתי. בדרך הביתה חשבתי שטרייסי רצתה לומר לי דבר מה ולא העזה.
במוצאי שבת הבאה יצאתי לקולנוע, הפעם הלכתי לבדי, מכיוון שיצחק ואמנון, חבריי הטובים, היו עסוקים. בתחנת האוטובוס פגשתי שתי בנות מהשכונה, שולה וכרמלה, ושוחחנו קצת. התחלנו להיות חסרי סבלנות כי האוטובוס עדיין לא הגיע וחששנו שנפסיד את הצגת הקולנוע. התברר שגם הן רוצות לצפות ב"העולם המוזר".

הגענו לקולנוע. ליד הקופה הזדחל תור ענקי, ולא היה לנו כל סיכוי להשיג כרטיסים. בתור המקביל שלידינו, הבחנתי בטרייסי. שמחנו זה לקראת זו, והיא כידידה ותיקה אמרה לי:
"בוא נקנה כרטיסים ונשב ביחד."
"טוב," הסכמתי, "בטח."
אף לא אחד מאיתנו השיג כרטיסים לסרט, כי הם אזלו, וכך לא נכנסנו לסרט.
מה עושים? פניתי לבנות: "רוצות לבוא אליי הביתה?"
"איפה אתה גר?" שאלה טרייסי.
"באחוזה," השבתי.
"אוי לא," אמרה טרייסי, "יהיה לי מאוחר! איך אחזור הביתה?"
"בואי אלינו ואחר כך אלווה אותך בחזרה לביתך," הצעתי בטון אבירי.
"מה, תיסע כל הדרך מהכרמל לעיר ובחזרה בשבילי?"
"כן!" הוספתי באבירות. "אני כבר רגיל לנסיעות האלה… הרי את מתגוררת על יד קולנוע גנים נכון?"
הגענו.

בביתי הייתה אטרקציה בלתי רגילה: מכיוון שהייתי אלקטרונאי חובב, הרכבתי לעצמי מערכת מוסיקה עם תקליטי סטריאו תוצרת חוץ, ותקליטים של מוסיקה צרפתית, איטלקית ואמריקאית. הצליל היה ממש נפלא ובקע משני רמקולים. מעטים היו אז הבתים בארץ שהייתה להם מערכת כה משוכללת. ישבנו בסלון והאזנו למוסיקת רוק צרפתית ולבלוז אמריקני, האווירה הייתה נהדרת. טרייסי הקטנה התאהבה בחתולון שמצאה בחדר וחיבקה אותו כל הערב.

לפתע נשמעה דפיקה בדלת, וחבריי אמנון ויצחק נכנסו: "מה הולך כאן? יש לך שלוש בחורות ואתה לא מזמין אותנו?" אמנון התחיל עם הבדיחות על היקים ויצחק דיבר על ריקודי עם, ושאל את הבנות האם הן יודעות לרקוד את "הרועה הקטנה", והן התבוננו בו בעיני עגל.
חששנו פן נאחר לאוטובוס האחרון לעיר ויצאנו בחופזה. חיש מהר מצאתי את עצמי עם טרייסי באוטובוס החשוך. התיידדנו מאוד וכאשר הגענו קרוב לביתה היא אמרה לי:
"אני רוצה לספר לך סוד שאסור לך להגיד לאף אחד אף פעם, אתה מבטיח לא לגלות?" חלון נפתח בקומה השלישית ודמות אישה הציצה ממנו.
טרייסי אמרה לי: "זאת אמא שלי". והיא צעקה לעברה: "רק רגע אמא, אני תיכף עולה"… ואמה צעקה חזרה: " טרייסי, מהר! יש לנו אורחים בבית – הדוד יעקב עם המשפחה, כולם רוצים לראותך, הם נשארו במיוחד בגללך. הדוד יעקב אמר שעד שלא יראה את טרייסי הוא לא הולך."
רציתי לעזוב אבל טרייסי אמרה לי: "אל תלך, עוד לא סיפרתי לך מה שרציתי. אתה מבטיח לא לספר לאף אחד?"
"מבטיח ונשבע לך," הבטחתי.
"אתה יודע, יש לי בת דודה בגילי, אנחנו כמו אחיות. אתה יודע מה קורה לה?"
"מה?" שאלתי.

היא נרעדה והמשיכה: "בכל מפגש של המשפחה שלה, כאשר כולם מתכנסים, מגיע דוד שלה וקורא לה לחדר צדדי או לאמבטיה ומקיים איתה יחסים, והיא רק בת חמש-עשרה וחצי… והוא עושה את זה כבר כמה שנים. בת הדודה שלי נורא מפחדת ממנו, הוא מאיים עליה שהוא יספר להוריה שהיא התחילה איתו".
לא ידעתי מה לומר, הייתי מזועזע מהסיפור.
"מה לעשות?" שאלה אותי טרייסי.
"אני לא יודע. אולי כדאי ללכת לדבר עם פסיכולוג?" השבתי.
טרייסי ענתה: "אני מתביישת לדבר על זה".
בחלון הופיע גבר וקרא לה: "טרייסי מותק, את עוד לא עולה?"

טרייסי נישקה אותי בלחי ואמרה "חבל שאתה לא יכול להישאר. אוי, אני כל כך לא רוצה לעלות"…
באמצע אותו שבוע ירדתי להדר וקניתי כרטיסי קולנוע במכירה מוקדמת. במוצאי שבת הלכנו כל החבורה לסרט "העולם המוזר". היה צפוף מאוד בכניסה והקולנוע היה מלא עד אפס מקום. טרייסי ישבה על ידי. בסרט הזה היו המון מוזרויות – תמנון טורף כריש, דגיגים טורפים מדוזה, כושיות עירומות רוקדות מול אל השמש והציצים שלהן רועדים. והנה הופיע שבט שכוח-אל מאחד האיים, שם הגברים עירומים לגמרי, וכל אחד מלביש על האיבר שלו צינור עשוי מעץ במבוק, באורך שלושים סנטימטרים, וזה לבושם היחיד. קבוצת בעלי האיברים מבמבוק רקדו ריקודי מלחמה כשהם צבועים בצבעים עזים ובידיהם חניתות. טרייסי השתוממה מאוד ואמרה לי: "תראה איזה במבוק יש להם – או אה!" בסוף הסרט היה קטע של "ציידי הנמרים" – גברים שחורים עירומים לחלוטין, בעלי גבריות מפותחת ביותר שאינה מביישת שום חמור, מתרוצצים בסבך הג'ונגל ובידיהם כלי זינם. עיניה של טרייסי זהרו, ואני חשתי מבוכה רבה לנוכח ההתגלות הגברית הזו במלוא מערומיה.

החבורה שלנו יצאה מהקולנוע. נפרדתי מחבריי ויצאתי ללוות את טרייסי לביתה. ליד תחנת האוטובוס פגשתי לפתע את רינה שקראה לי הצידה: "מה אתה מסתובב עם הצוציקית הזאת, אין לך מה לעשות? בוא איתי!"
אמרתי: "אין לי זמן, פעם אחרת".
רינה חזרה על בקשתה.
"חכי לי במסעדת אליאס ואבוא בעוד חצי שעה לשוחח איתך," השבתי לה.
כאשר הגענו קרוב לביתה של טרייסי, היא אמרה: "אני רוצה לבקש ממך משהו: הראה לי את שלך. אני רוצה לראות אם גם לך יש כזה במבוק."
כיוון שהיה חשוך היא ודאי לא ראתה כמה הסמקתי… תוך כדי כך, נפתח החלון בקומה השלישית ואמה קראה לה: "טרייסי, את כאן? עלי הביתה מיד!"
קפצתי על ההזדמנות והסתלקתי משם כל עוד נפשי בי.
קצת נרעש הגעתי למסעדת אליאס. רינה ישבה שם וכרסמה פלפלים חריפים. היא חייכה אליי בחיוך הפאריד אל-אטרשי שלה ושרה לי: "יא אלבי, יא אלבי".
"מה העניינים רינה?" שאלתי אותה כשפי מלא בחומוס.
"מה העניינים? למה אתה לא בא אליי יותר?"
"תשאלי את הדוד שלך!" השבתי.
"עזוב אותם! אני לא שואלת אותם כלום, את המשפחה שלי!"

"יש לי רעיון," אמרה כעבור כמה דקות. "בוא, ניסע ביחד לעשות חיים בתל אביב. אתה בא?" הסכמתי, ואכן באחד הימים בשעות אחר הצהריים המוקדמות, עלינו על הרכבת לתל אביב. אחר כך לקחנו אוטובוס לשפת הים של תל אביב וטיילנו לאורך החוף. קנינו בייגלה וארטיקים, שתינו "תסס" (משקה קל תוסס שלא שווק בחיפה). ואז הגענו ל "טיר".

על שפת ימה תל אביב, מול רחוב אלנבי, הייתה שורה של מבנים פשוטים ובהם היה בידור מסוג שונה מזה שהכרנו. היו שם מכונות משחק חשמליות, וכדורים היו מתגלגלים בהן בין פעמוניות ונורות צבעוניות. בני נוער וצעירים שיחקו שם בקולי קולות – היה ממש כיף גדול! בעיניי מצאה חן במיוחד מכונת ה- Juke Box, שהייתה מכונת תקליטים אוטומטית. כאשר הכניסו בה מטבע, אפשר היה לבחור שיר יפה היישר ממצעד הפזמונים האמריקאי.

ליד המכונה הצטופפו בני נוער והכניסו מטבע להשמעת השיר החביב עליהם. השיר הפופולארי היהDream, Dream, Dream" " ("חלום חלום חלום") של האחים אוורלי. כאשר הגיע תורי והכנסתי מטבע, צעקו סביבי: "לחץ על "חלום חלום חלום". אבל אני דווקא לחצתי על שיר של אלוויס פרסלי "Love Me Tender" ("אהבני בעדינות"). קולות של אי שביעות רצון נשמעו מסביב, ואחד הצעירים אמר לי: "עכשיו בגללך אנחנו צריכים לחכות חמש דקות עד שנשמע את השיר הכי יפה!"
השבתי לו: "אני שעה כאן וכבר שמעתי עשר פעמים לפחות את השיר שלכם, כמה אפשר?" כולם צעקו לעברי קריאות שהחרישו את קולו של אלוויס, ובינתיים מישהו שלשל מטבע ושוב נשמע ה"חלום חלום חלום"…

"מספיק," אמרתי לרינה, "בואי, נלך מכאן." אט-אט ירד הערב. רינה שאלה אותי היכן אני מתכוון להעביר את הלילה. אמרתי שאלון אצל דודתי רבקה ברמת אביב והיא אמרה שתלון אצל דודתה ברמת גן. עלינו למונית שירות לרמת גן. ישבנו במושב האחורי של מונית "דה סוטו" גדולה, וכל הדרך הנהג לא הסיר את עיניו מאיתנו. רינה נשענה עליי פתאום, אחזה בידי ונצמדה אליי תוך שהיא מניחה את ראשה על כתפי. עד אז מעולם לא נגעתי בה. הייתי קצת המום מהמצב החדש. חיבקתי אותה ואחזתי בכתפה, והיא החלה לזמזם את "אלבי אלבי" שלה.

היינו אמורים לרדת מהמונית בפינת הרחובות ז'בוטינסקי-ביאליק. כבר היה חשוך. המונית עצרה, רינה הציעה שניפגש למחרת בעשר בבוקר ליד קולנוע רמה. היא יצאה מהמונית ומיד נבלעה בכניסה לאחד הבתים. כשעמדתי לרדת מהמונית, שבה ישבו נוסעים נוספים, קרא לי לפתע הנהג וסימן לי באצבעו. פתחתי את הדלת לידו והוא לחש לי: "אל תשלם לי עבור הנסיעה, לך אחריה… אני רואה שהיא מתה עליך… קרא לה, נמשיך בנסיעה, נוריד את הנוסעים בפתח תקווה ואחר כך ניסע למקום שקט, שם תזיין אותה וגם אני אזיין אותה, ואוותר לך על התשלום. בסדר?"

הייתי המום מדבריו. מעולם איש לא דיבר איתי בשפה כזו. עניתי בקול רם, כך שכל הנוסעים במונית ישמעו: "היה לי מאוד לא נעים לנסוע איתך!" וטרקתי בחוזקה את הדלת.

הרחוב היה חשוך ותוך חצי דקה עצרה לידי מונית לכיוון תל אביב. עליתי עליה והגעתי לרמת אביב. דודתי רבקה פתחה את דלת ביתה ואמרה: "טולק יקירי, עכשיו באים? כל כך מאוחר? בוא, היכנס. הייה שקט שלא תעיר את הדוד משה… בוא למטבח, הנה לך קצת מרק… נכון מצוין?"

היא הגישה לי את אחד המרקים השומניים שלה. הייתי מוכרח לאכול, מה לא עושים למען דודה אוהבת. למחרת, בשבת, התעוררתי בתשע וחצי. חששתי שאאחר לפגישה עם רינה. יצאתי במרוצה מביתה של הדודה כשהיא צועקת אחרי: "אתה לא אוכל ארוחת בוקר? אמא שלך תגיד אחר כך שהרעבתי אותך. חזור מיד!"

הגעתי לקולנוע "רמה" בפינת ז'בוטינסקי-ביאליק ברמת גן בשעה עשר בדיוק. רינה לא הייתה שם. בעשר וחצי עדיין לא הגיעה. השמש התחילה לחמם לי את הראש, והייתי מעוצבן על המצב אליו נקלעתי – למה היא לא באה?… היו לי כל כך הרבה תקוות לבלות איתה את כל השבת בלונה פארק של יפו. בשתים-עשרה עזבתי את המקום ובדרך לא דרך חזרתי הביתה לחיפה. לא סיפרתי לאיש על ההרפתקה הזו והחלטתי לשכוח את רינה לתמיד.

שנים רבות חלפו, מלחמות רבות ידעה הארץ, והנה הגיע הנשיא סאדאת ממצרים לנאום בכנסת, ונחתם הסכם שלום עם מצרים. בארץ כבר הייתה טלוויזיה ובכל יום שישי הציגו סרט מצרי בכיכובו של פאריד אל-אטרש. מול המסך הקטן בערבי שבת הייתי נזכר בסרטים המצריים שראיתי עם רינה… במפגשים עם דוברי ערבית תמיד הפגנתי ידע רב במוסיקה המזרחית בעלת חצאי הטונים.
באחד הימים משכה את עיניי כותרת בעמוד הראשון של העיתון: המשוררת רינה ס' מחיפה כתבה שיר שלום ושיגרה אותה לגברת סאדאת. האם ייתכן שזו רינה ההיא שהכרתי? מקריאת פרטי הידיעה הבנתי שאכן זו היא. רינה הוזמנה לביקור ממלכתי במצרים והתקבלה שם בכבוד רב.

בקיץ האחרון ביקרתי כדרכי בשבוע הספר העברי שנערך ברוממה, ליד היכל הספורט בחיפה. כאשר עברתי ליד הדוכנים של הסופרים העצמאיים, ראיתי לפתע את רינה… חלפו עשרות שנים מאז ראיתיה לאחרונה. בידיה היא החזיקה כמה ספרים כתובים בערבית ובעברית ובכולם הופיעה המילה "שלום". ניגשתי לדוכן והתעניינתי בספרה.
"קנה אותו," היא אמרה לי.
קניתי ספר אחד וביקשתי: "ספרי לי על כתיבתך"…
"כתבתי ספר שירים על שלום והוזמנתי למצרים. איזה כבוד עשו לי!"
הבחנתי שראייתה לקויה והבנתי שהיא אינה מזהה אותי.
לפתע היא אמרה: "הקול שלך נשמע לי מוכר, מי אתה?"
"אני נפתלי," אמרתי.
היא חייכה את החיוך המיוחד שלה ואמרה בטון מוסיקלי: "נפתלי יא נפתלי, איפה היית כל השנים נפתלי?"
"עסקתי בטכנולוגיה ותקשורת," אמרתי קצרות.
"כן, שמעתי עליך," אמרה, "למה לא התקשרת אליי?"
"ואת, למה לא הגעת לפגישה בקולנוע רמה?"
"כן, קולנוע רמה, קולנוע רמה…." אמרה במרירות.

"אתה לא יודע מה קרה לי אז. הדודים שלי לא היו בבית, דפקתי על הדלת הרבה זמן ואיש לא ענה, בסוף השכנים פתחו לי. רצתי החוצה, חשבתי שעוד אמצא אותך ברחוב ותיקח אותי לדודה שלך. אבל נעלמת. לא היה לי איפה לישון, אז נסעתי במונית לתחנה המרכזית בתל אביב וחזרתי בלילה לחיפה. ואתה, למה לא התקשרת לשאול מה קרה? כתבתי לך מכתב, למה לא ענית? הרי היה כתוב בקפה שאכתוב לך, נכון?"
"מה שהיה היה, רינה. שיהיה לך כל טוב."
"ואתה מה איתך, אתה עדיין עובד?"
"לא," השבתי, "עזבתי את התחום שבו עסקתי."
"ומה אתה עושה עכשיו, יא נפתלי?"
"התחלתי לכתוב. אני כותב סיפורים."
"אתה, נפתלי, כותב? תביא לי סיפור שלך לקרוא! על מה אתה כותב סיפור, נפתלי?"
"אני כותב סיפור… עלייך!"

מתוך הספר "אל אחוזה הקטנה" כל הזכויות שמורות © נפתלי בלבן-אוברהנד