סיור עירוני בחיפה בעקבות שאלות של מיגון, מרחב ציבורי וחוסן קהילתי | הליכות ג׳יין בחיפה 16/5/26

בגיל 16 הייתי פעילה במועצת הנוער העירונית של חיפה. מרכז הפעילות שלנו היה המקלט הציבורי ברחוב מוריה. היינו עורכים שם פגישות קבועות אחת לשבוע, ומגיעים אליו בכל פעם שהיינו צריכים להיפגש, לארגן אירועים או פשוט להיות יחד. לעיתים בילינו במקלט שעות ארוכות. זה היה באמצע שנות התשעים, שנים בודדות אחרי מלחמת המפרץ.

השבוע, כשהתחלתי לחקור את נושא המיגון האזרחי בחיפה לקראת סיור חדש שאני מובילה במסגרת הליכות ג’יין 2026, הזיכרון הזה חזר אליי פתאום.
ולא רק הוא.

נזכרתי בסניפים של תנועות נוער שונות, במפגשים עירוניים ובחיים שלמים שהתרחשו אז בתוך המקלטים הציבוריים. בדיעבד, התבהר לי שהמקלטים לא היו רק תשתית חירום. הם היו חלק מהמרחב העירוני היומיומי, מקום למפגש ופעילות, חלק מהרקמה החברתית של העיר.

היום קשה לדמיין את זה.

מאז שנות התשעים, לאחר מלחמת המפרץ, ישראל עברה בהדרגה ממודל של מיגון קולקטיבי למודל של מיגון פרטי. החל מ־1992, כל דירה חדשה מחויבת לכלול ממ״ד. בעשורים האחרונים הסתמכה המדינה כמעט לחלוטין על ממ״דים, והותירה רבים להצטופף במקלטים — אם בכלל.

במקביל, המקלט הציבורי איבד בהדרגה את מעמדו כנכס עירוני־קהילתי, הן בשגרה והן בחירום.

מצב המקלטים הציבוריים בעיר הידרדר ככל שפעילות ציבורית וקהילתית הפסיקה להתקיים בהם. גורמים לא רצויים נכנסו אליהם, וכדי למנוע ונדליזם ופשיעה נאלצה העירייה במהלך השנים לנעול רבים מהם.

המקלטים הפכו עם השנים ל״מרחבים נסתרים״. עד לתקופת המלחמה, רוב התושבים כלל לא התייחסו אליהם כחלק מהמרחב הציבורי העירוני השייך להם. ברגע האמת נדרשו פעולות תחזוקה ושיפוץ אינטנסיביות, הן מצד העירייה והן מצד התארגנויות אזרחיות, כדי לאפשר בהם תנאים מינימליים לשהייה של תושבים.

העובדות הללו מעלות שאלות רחבות יותר על היחס שלנו למרחב הציבורי ועל האחריות עליו. אילו המקלטים היו ממשיכים לתפקד בשגרה כמרכזי נוער, מוקדי פעילות קהילתית ומקומות מפגש, ייתכן שהם היו נשמרים מתוחזקים ובתודעה הציבורית לאורך הזמן.

עיר אחת, שלוש רמות מיגון

“מרחב מוגן: המרחב הציבורי בין שגרה לחירום” — כך קראתי לסיור שאני מובילה השנה בחיפה.
הרעיון נולד מתוך שיטוטים ארוכים ברחובות העיר במהלך המלחמה האחרונה, “שאגת הארי”, ישראל 2026. ככל שהלכתי יותר בעיר, כך התחילו להתחדד עבורי הסוגיות: מה קורה למי שנמצא מחוץ לבית בזמן אזעקה, ברחוב, בגינה, בדרך לעבודה או עם ילדים בגן המשחקים? האם יש מרחבים מוגנים לעוברי אורח, וכמה זמן באמת לוקח להגיע אליהם?

בזמן חירום, מתברר שמעמדות המיגון בעיר ברורים מאוד:

יש מי שמוגן בתוך הדירה — עם ממ״ד זמין ומיידי.
יש מי שתלוי במקלט משותף בבניין או בקומה.
ויש מי שמסתמך על מקלט ציבורי — או על מרחב מזדמן שנמצא במקרה בדרך.

והפערים הללו אינם תיאורטיים. הם גיאוגרפיים לחלוטין.

לפי נתונים המבוססים על מרשם המבנים והדירות, כ־77%–80% מהדירות בחיפה אינן כוללות ממ״ד.
הרוב המוחלט של המרקם העירוני בחיפה נבנה לפני שנת 1991 ולרוב הדירות בשכונות הותיקות אין ממ״ד.
לעומת זאת, שכונות חדשות יותר, כמו רמת הנשיא ונאות פרס, כבר נבנו סביב תפיסת המיגון הפרטי. שם, כמעט לכל דירה יש ממ״ד, וההישענות על המרחב הציבורי בזמן חירום קטנה משמעותית.

הפער בין מי שיש לו למי שאין לו

הממ״ד הוא פתרון יעיל והכרחי. אבל ככל שמסתמכים עליו יותר, מתחדד גם הפער בין מי שיש לו למי שאין לו. כך נוצר מצב שבו חיפה אינה רק עיר עם טופוגרפיה מורכבת, אלא גם עיר עם שכבות שונות של ביטחון.

ככל שהמיגון נעשה פרטי יותר, גם ההתמודדות עם החירום נעשית פרטית ומבודדת יותר.

מה קורה לעיר כשמפחדים לצאת מהבית?

רובד נוסף שעלה מתוך השיטוטים והשיחות הוא עד כמה אנשים מרגישים בטוחים בכלל לשהות במרחב הציבורי בזמן מלחמה.

ילדים קטנים, בני נוער וגם מבוגרים רבים, מצמצמים תנועה או נשארים בבית ימים שלמים, מתוך רצון להישאר בסמוך למרחב מוגן. הרחובות, גני המשחקים והפארקים כבר לא נתפסים כמקומות בטוחים מספיק.
אזורים מסחריים מקומיים ועירוניים התרוקנו בתקופות מסוימות כמעט לחלוטין. אנשים נמנעו מלהגיע אליהם. עם הזמן התחילו להיווצר רשימות שהופצו ברשתות החברתיות: איפה יש בתי קפה ממוגנים, אילו גני משחקים נמצאים ליד מקלט, ואילו מקומות נחשבים “בטוחים יותר” לשהייה.

האפשרות לקיים חיים עירוניים

בתוך כל זה עולה שאלה רחבה יותר- לא רק של ביטחון אישי, אלא של עצם האפשרות לקיים חיים עירוניים.

מה קורה לחוסן הנפשי והקהילתי שלנו בזמן מלחמה, כאשר נמנעת מאיתנו האפשרות הבסיסית לצאת החוצה? ללכת ברחוב, לקחת את הילדים לגן, לפגוש אנשים, לראות קצת ירוק או פשוט לבצע פעולות יומיומיות?

בתקופות מלחמה מתפתח משבר חברתי שבו אנשים מחפשים את עצמם, את החברה ואת המרחב האזרחי שבו ניתן לשתף מחשבות וחששות, ולקיים דיון משותף וביקורתי על דרכי הפעולה ועל התנהלות הממסד. יש ערך אזרחי גדול למרחבים מוגנים משותפים בזמן חירום.

מחקרים עדכניים בתחום החוסן הקהילתי מראים שתשתיות חברתיות כגון פארקים, מרכזים קהילתיים ומרחבי מפגש, הן חלק בלתי נפרד מהיכולת של קהילות להתמודד עם משברים. ובכל זאת, מרחבים ציבוריים רבים בישראל עדיין אינם מתוכננים כחלק ממערכת המיגון העירונית.

המקלט הציבורי כמרחב עירוני

בחיפה קיימים כיום כ־174 מקלטים ציבוריים. חלקם נבנו כבר בשנות ה־50 וה־60, עבור מציאות עירונית ואיומים מסוג אחר לחלוטין. חלקם חדשים יותר ומשולבים בבתי ספר ובמוסדות ציבור; אחרים חבויים מתחת לבניינים או ברחובות שכונתיים.

אבל השאלה המעניינת אינה רק כמה מקלטים יש, אלא איזה תפקיד יש להם בעיר כיום?

האם הם רק פתרון חירום?
או שהם יכולים להיות חלק מחיים עירוניים פעילים גם בשגרה?
תשתית מיגון אינה חייבת להיות רק פתרון חירום. היא יכולה להיות גם תשתית לחיים הציבוריים בעיר, אם היא מתוכננת כך.

פתרונות מיגון מגוונים יותר, המותאמים לאזורי מגורים שונים, יאפשרו לאנשים לפעול בעיר גם בזמן חירום. לא רק להישאר בבית, אלא להרגיש בטוחים גם במשרד, בפארק או בהליכה בשכונה.
לא רק לדעת מהן אפשרויות המיגון במרחב, אלא להרגיש שהעיר כולה מתוכננת כך שניתן לפעול בה גם בשגרה וגם בחירום. להמשיך לקיים שגרת חיים עירונית.

הסיור אינו מבקש לספק תשובות.
הוא מבקש לפתוח דיון

דרך הליכה ברחובות נווה שאנן, מרכז זיו ורמות רמז- נבחן איך נראית עיר בזמן אזעקה, מי נשאר מחוץ למערכת המיגון, ואיך תכנון עירוני משפיע בפועל על תחושת הביטחון, התנועה והחיים עצמם.

כי אולי השאלה העירונית המשמעותית אינה רק איך מתמגנים, אלא איזו שגרת חיים אנחנו רוצים שתמשיך להתקיים גם בזמן חירום.