זה התחיל מדבר קטן.
שני נערים עמדו בחצר בית הספר.
האחד ביקש מחברו את הטלפון הנייד – רק לרגע, רק כדי לצפות במשהו.
החבר סירב. מתוך רצון לשמור על פרטיותו.
אך הסירוב הצית ניצוץ.
המילים התחדדו, הטון עלה, והמרחק ביניהם התקצר, לא כדי להתקרב, אלא כדי להתעמת.
בתוך רגע, הוויכוח הפך לדחיפה, והדחיפה למכה.
סביבם עמדו חברים. תחילה הביטו.
איש לא ניגש להפריד, איש לא עצר את הרגע.
האש הלכה והתפשטה. כמה מהם אף הצטרפו, הלהט סחף אותם פנימה.
המעגל נסגר, הקולות גברו, והשליטה הלכה ונעלמה.
עד שלפתע הופיעה דמות מבוגר, מורה שחלף במקום.
ובתוך שניות הכול התפזר,
הנערים נעלמו, החצר חזרה לשגרה כמו לא התרחש דבר.
אך משהו כן נותר.
ניצוץ קטן, שהפך ללהבה גדולה, לא בשל עוצמתו, אלא בשל מי שבחר להזין אותו.
בימים שבהם המציאות רועשת, קולות של אי ודאות מתערבבים באלימות גוברת בקרב בני נוער, ולחץ חברתי מהדהד בין הלבבות, נדמה כי כל ניצוץ קטן עלול להצית אש גדולה.
האש מתחילה מענף אחד בוער, ענף מצטרף לענף, והלהט מתגבר.
החום עולה, הסביבה מתחממת, ואם אין השגחה, האש עלולה לצאת משליטה.
אך לאש יש גם פנים אחרות, כאשר אנו מתקרבים אליה בתבונה, יודעים לשמור עליה ולא להיסחף לתוכה, היא מחממת, מאירה ומקרבת בין האנשים.
כך גם ביננו.
אם נדע לשלוט בכעסינו, לכבד איש את רעהו, ולבחור בחיבור גם כאשר לא פשוט,
נוכל להפוך את הלהט לכוח מחבר.
בתוך כל זה חשוב שנזכור:
"ואהבת לרעך כמוך" – כלל חשוב בחיים, דרך חיים בין חברים, אנשים.
בסופו של דבר, להט האש אינו קובע, אלא הרצן והדרך שבה אנו בוחרים לנהוג בחברינו.
ובל"ג בעומר – אנו מדליקים אש, אך הבחירה האמיתית היא לא בעוצמת הלהבה, אלא בכוח שלנו להפוך אותה לאור שמחבר לבבות בין חברינו.