השנה 1968. בעוד כשלושה חודשים אהפוך לאב בשנית. למרות המתח יצאתי לסיבוב הופעות באירופה כמלווה מוסיקלי של שלישיית 'הגשש החיוור'. כחודשיים מרתקים ומלאים בחוויות שעליהן עוד יסופר…
קיבלנו הוצאות מחייה וכדי לנצל את הכסף למטרות נעלות כמו קניית בגדים מיוחדים עברנו, מגי חברי הגיטריסט ואנוכי, להתגורר אצל אחותו שגרה בבית גדול בפרבר יוקרתי רחוק ממרכז לונדון.
בשעת לילה מאוחרת הגענו לתחנה של הרכבת התחתית שתובילנו בבטחה לבית המארח. המקום שומם, ריק מאדם. ברציף הריק בפינה יושבות שתי עלמות חן אנגליות ומפטפטות. תוך כדי המתנה גם מגי ואני מפטפטים וללא תאום התחלנו לשוחח בחופשיות עליהן. נכון שאחת הייתה יפה והשנייה פחות, אך העייפות והשעמום הובילו אותנו לשיח כמו: "אח! מה הייתי עושה לה" ותופס פה ותופס שם, כאן מלטף וכאן לא, את זה מוריד ואת זה חולץ, כאן מגרד ושם צובט.
הסיטואציה מאד משעשעת עד שהיפה מתרוממת ממושבה ובטון כועס כנוזפת בשני ילדים קטנים אומרת בעברית צחה אך במבטא בריטי כבד:
"זה לא יפה איך שאתם מדברים".
נאלמנו דום ושניות ארוכות חלפו עד שהוצאנו מילה מפינו. התדהמה הפכה לשיח רעים והתברר ששתיהן שהו בישראל כמתנדבות בקיבוץ ולמדו עברית באולפן. הרכבות בלילה הן בתדירות נמוכה כך שהיה זמן להכרות עמוקה ואלמלא היינו נשואים סביר להניח שהיינו נישאים ברוב הדר ותפארת והיינו נשארים באנגליה.
חיבור של שתי מילים 'לראות מרחוק' בשפה היוונית ייתן את המילה טלוויזיה. מכשיר באותו השם מאפשר קליטה והצגה של תמונה ומלל מרחוק. הטלוויזיה שימשה כגורם מרכזי במהפכת התרבות. חומר קריאה ומחקרים אין סופיים חוברו בנושא אך אף אחד מהם לא הזכיר את לולה. לא את שמה, לא את עצם קיומה ולא את התרומה הרבה שקיבלה מהמכשיר עליו אנו דנים.
לולה גיסתי, נערה בעלת יופי סלבי נדיר ומיוחד במינו קיבלה ליום הולדתה השש-עשרה, מתנה מכשיר טלוויזיה שעם הפעלת הגנרטור הביתי אפשר היה להתבונן במסך המרצד, לצפות בפתיתי השלג המתרוצצים וליהנות מהאוושה הבוקעת מהמכשיר.
מכיוון שבארצנו טרם החלו בשידורים, התמונה ממנה נהנתה לולה הייתה של השלגים המרצדים. אך יום בהיר משחק אקראי עם הכפתורים הביא קולות משונים שנשמעו כמו השפה הערבית. המכשיר החל לקלוט רסיסי שידורים מלבנון ובין פתיתי השלג המשתוללים אפשר היה כבר להבחין בתמונה. כאן בעצם מתחיל הסיפור של לולה ששתתה בצמא את כל המשודר מלבנון באין אפשרויות קליטה אחרות.
איזק בן זוגה של לולה החליט שהגיע הזמן להציגה בפני אמו. לולה סרקה את שערה הגלי לתפארת, לבשה את מיטב מחלצותיה ויצאה למפגש ההכרות. בבית היו אמו ואחותו של איזק ולאחר הדקה הרשמית החלו האם והאחות להחליף מילים בערבית. הנושא המרכזי היה, כמובן, לולה והן לעגו בעיקר לצבע עורה הלבן. לולה התנהגה כיאה למבחן הכלה העתידית ולא הראתה סימנים של אי נוחות.
כשלפתע קטעה לולה את שיחתן ובערבית רהוטה אמרה: "אוי כמה שאני אוהבת את צבע עורי הלבן".
לא אתחיל לתאר את התדהמה והבושה. השתיים לא ידעו שלולה בשעמומה מצפייה במסך בדמויות בתוך השלג המרצד הפנתה, בלי משים, את כל חושיה לשפה. כך למדה את רזיה והפכה לבעלת סמכא בינלאומית ומומחים פנו אליה להתייעצות בסוגיות בלשנות בשפה זו.
אז….החיים והמוות ביד……? אתם תחליטו.