אורי שרון מחיפה מצביע על: מציאות מאיימת
א
הלילה יורד, הלב גם איתו.
הוא קצת מתכווץ, הולם לאיטו.
חשוך המפרץ, עכשיו שעת חצות.
סמוך לידי יש כמה מצות.
ב
אני בדרכי הולך כבר לישון.
האם זה יהיה לילי הראשון
שבו לא תהיה צפירת אזעקה
לבל תלווה בקול צעקה:
ג
״תזיז ת׳ישבן! מהר למקלט!״.
כן, זה המצב, אבל לא נקלט.
גם לילה כזה כשאר הלילות:
צפירות ״אזעקה״ יורדות ועולות.
ד
ה״בום״ התורן בדרך לכאן?
אודה, לא אבוש: אני לא מוכן!
לא פחד בלב, אך יש לי פיקפוק:
עם כול הכבוד; עם כול האיפוק
ה
אומרים: ״לכדור יש כתובת ברורה״.
האם זה נכון? תחושה ארורה!
אך כאן ועכשיו זה לא המקרה,
כי דווקא אצלי זה כלל לא יקרה.
ו
המוח קולט ברירת אשליה:
הן מה שיהיה הרי כבר היה.
שמשות התנפצו בבית סמוך
מגובה כה רב ועד לנמוך.*
ז
אינני רוצה לחשוב ולחוש
שעוד אהיה קליינט מס רכוש.
מספיד אז יקרא: ״זמנך כבר אזל״.
בלחש רוטט יוסיף את ה״ז״ל״…
————
*מקרה אמיתי