גמורים מעייפות • שאלות על חוסן, פחד ואנושיות בתקופה שאינה נגמרת

גמורים מעייפות — זו אולי החוויה המשותפת ביותר לכולנו בתקופה הזו. רובנו מרגישים ירידה באנרגיה הפיזית, עייפות קיומית עמוקה, כזו שגם לילה של שינה רציפה (אם יש כזה) לא באמת מצליח לפתור. אזעקות שמגיעות בלי אזהרה מזכירות לנו שוב ושוב שהשליטה אינה בידינו: לא על סדר היום, לא על השינה, לא על הגוף. בתוך המציאות הזו, אני מבקש להזמין מחשבה משותפת, לא לקבוע, אלא לפתוח שאלות שאולי יוכלו לסייע.

האם אנחנו עדיין ריבונים על חיינו?

האם אנחנו מצליחים לנהל את סדר היום שלנו, עד כמה שאפשר, למרות האזעקות?
האם אנחנו מנסים להשפיע על ההרגשה שלנו, אפילו בקטן: שיחה עם חבר שמרים, צפייה בסדרה שמסיחה את הדעת, קריאה שלא חייבת להיות יצירת מופת אלא פשוט נכונה לנו?

האם אנחנו מרשים לעצמנו להרגיש?

האם אנחנו מאפשרים לעצמנו להיבהל, לכאוב, להרגיש לא בסדר?
האם אנחנו מכירים בכך שמצב החירום אינו נורמלי ושזה לא הגיוני שאנשים יאבדו את בתיהם או את חייהם רק כי לא הספיקו להגיע לממ"ד?

האם איבדנו אמון בעולם?

האם איבדנו אמון בעולם, או שאולי דווקא חיזקנו את הקשרים עם מי שאכפת לנו ממנו?
האם אנחנו מרגישים את הרגשות שלנו או קופאים, מתנתקים, כדי לא להיות מוצפים?

מה אנחנו משדרים לילדים?

האם אנחנו מנסים לשדר חוסן מוחלט, או משתפים שגם אנחנו פוחדים לפעמים ושדופק מהיר, רעד או בכי הם תגובות אנושיות לחלוטין?

האם אנחנו הגברים מרגישים פחד בחירום?

סביר שנשים יבואו במגע עם הרגשות כמו עצב, חרדה, כעס, קושי ומצוקה, אבל גברים, האם אנחנו חשים ומדברים את הרגשות השליליים או נסגרים ומתכנסים וקצת אולי מרגישים נבולים? כבויים? חסרי אנרגיה?

האם אנחנו מצליחים גם להודות על משהו?

על מישהו בחיינו? על עצמנו?
האם העייפות כיבתה את הרצון לזוז, לעשות ספורט, מתיחות, יוגה, לרקוד ולשחק?
ואולי דווקא עכשיו אפשר לנסות להכניס מעט אנרגיה, אפילו בקטן: מתיחה, הליכה, ריקוד או דיסקוטק, עבור הקשישים בינינו, בסלון עם בן/בת הזוג, הילדים או הנכדים.

האם מותר לנו לזעוף?

האם אנחנו מרשים לעצמנו לכעוס, לקלל, להתעצבן, או מרגישים שחייבים להיות "בסדר"?
גם זה חלק מהחירום.

המצב שואל אותנו שאלות מוסריות

אצטט כאן את אתי הילסום, צעירה יהודייה שכתבה יומן אישי בזמן השואה ונרצחה באושוויץ:

״אפשר להקשות עלינו ,אפשר לגזול מאיתנו רכוש, להגביל את חופש התנועה הפיזי שלנו אבל הפגיעה האמיתית בכוחנו באה מאיתנו, מעצם המנטליות שלנו.
מתוך זה שאנו מרגישים רדופים מושפלים ומדוכאים על כל מה שנעשה לנו; מותר לנו בהחלט להיות לפעמים עצובים ומדוכאים על מה שנעשה לנו: זה אנושי ומובן. אבל עם זאת החבלה הגדולה ביותר נגרמת לנו בידי עצמנו. החיים יפים בעיניי ואני מרגישה את עצמי חופשייה. השמיים שבתוכי גדולים ורחבי ידיים כמו השמיים שמעליי. אני מאמינה באלוהים ואני מאמינה בבני האדם ואני מעזה לומר את הדברים האלה בלי בושה מזויפת״ (מתוך ״השמיים שבתוכי״ שכתבה אתי הילסום)

אם אתם חווים הצפה, קושי לישון, או שהגוף קופא בזמן אזעקה, אתם מוזמנים ליצור קשר, ניפגש לשיחה בזום.
גילי רוזן כץ.
לשעבר מנהל חוסן העיר חיפה, פסיכותרפיסט התנהגותי קוגניטיבי, קב״ן במילואים, חרד לפעמים.