על שתיקות ובדידות, על מבוכה שמונעת ביטוי רגשי, ועל היתרונות של האומץ לדבר מהלב ולהתקרב

יש רגעים בחיים שבהם מה שאנחנו באמת רוצים להגיד נשאר תקוע בגרון. אנחנו שותקים כדי לא לפגוע, כי לא נעים, כי מפחדים שלא יבינו אותנו נכון, או כי אנחנו לא רוצים להיראות חלשים. וככה, לאט לאט, נוצר ריחוק. לא בגלל ריבים גדולים, אלא בגלל משפטים שלא נאמרו. שתיקה מנומסת יכולה להיות בודדה מאוד. אנשים חיים יחד, עובדים יחד, חברים במשך שנים ולא באמת יודעים מה עובר אחד על השני. לא כי לא אכפת להם, אלא כי אף אחד לא לימד אותנו איך מדברים על רגשות בלי להאשים ובלי להתגונן.

להקשיב כדי להבין, לא כדי לנצח

לדבר על מה מרגישים ולקרוא לרגש בשמו, זאת העזה. אלה מילים פשוטות לכאורה, אבל הן מורידות לנו את ההגנות ושמות אותנו חשופים בלי מסכות. וזה רק חצי מהסיפור. החצי השני, ואולי הקשה יותר, הוא לדעת להקשיב בלי להכין תשובה בזמן שהשני מדבר, בלי להסביר לו למה הוא טועה, בלי להיעלב ובלי להתגונן. להקשיב כדי להבין, לא כדי לנצח. לאפשר מרחב לבטא רגש גם אם זה נשמע מהוסס או מבולבל. לקיים שיחה כנה. לא שיחה שבה כולם מסכימים, אלא שיחה שבה אנשים מרגישים בטוחים להגיד את האמת שלהם, לדבר על עצמם ולדעת שיש מישהו שרואה ושומע אותם. הרבה בדידות בעולם לא נובעת מזה שאנשים לבד, אלא מזה שאנשים לא מרגישים שלא מכירים אותם באמת, שלא יודעים מה הם באמת מרגישים. לפעמים כל מה שאדם צריך זה מישהו אחד שישאל מהלב: "מה שלומך?" ויהיה מוכן לשמוע את התשובה.

כשמשהו קשה קורה לנו אנחנו בדרך כלל מחפשים פתרון מעשי גם אם הוא דורש שינוי. בעבודה, במערכת יחסים, במצב הכלכלי, או בכל תחום אחר. אבל לפתוח שיחה על רגש זה כבר מסובך, במיוחד למי שחושב שדיבור על רגשות הוא לא פתרון אלא בזבוז זמן. כך חינכו אותנו: לחשוב ולא לדבר, כי השתיקה שווה זהב. לעשות ולא להרגיש כי אין ברירה. אבל מסתבר שהשיחה על מה שאנחנו מרגישים משפיעה לטובה על הנפש ועל הגוף ויכולה להביא אותנו להבין את השינוי הנחוץ. יש מבוכה בלדבר על רגשות. יש פחד שזה יהיה יותר מדי, דרמטי מדי, כבד מדי. אבל פעמים רבות דווקא השיחה שלא התקיימה היא זו שהופכת דברים לכבדים באמת. מערכות יחסים חזקות לא נבנות מזה שאין קושי, אלא מזה שמדברים גם כשיש קושי. לא צועקים ולא מאשימים, אלא מדברים, מסבירים, מקשיבים ומנסים להבין את העולם דרך העיניים של האחר. אולי אומץ אמיתי הוא לשבת מול אדם אחר ולהגיד בשקט את האמת שלנו.

המשפטים שלא נאמרו יוצרים את המרחק

הרבה אנשים, יותר גברים מנשים, כמעט ולא מדברים על מה שמטריד אותם. יש מי שגדלו בבית שבו לא נהגו לדבר על רגשות, יש מי שחוששים להיראות חלשים, ויש רגשות כמו בושה או אשמה שפשוט קשה מאוד לדבר עליהם. לפעמים נדמה שאם לא נדבר זה יעבור לבד, אבל זה לא נעלם זה נשאר בפנים, שוחק ומתיש את מערכות היחסים. המאמץ להעמיד פנים שהכול בסדר, גובה לפעמים מחיר גבוה יותר מהתמודדות עם הבעיה עצמה ומשאיר את האדם לבד מול האתגרים. הפסיכולוג קרל גוסטב יונג טען שבדידות נובעת לא מחוסר אנשים סביבך, אלא מחוסר היכולת לדבר עם אנשים על מה שמשמעותי לך. מחקרים הראו שכשנותנים שם לרגש, “אני מפחד”, “נפגעתי”, “אני לחוץ”, העוצמה שלו פוחתת והאדם מתחיל להירגע. במילים אחרות, עצם הדיבור כבר משנה את מה שאנחנו מרגישים.

לא כל דיבור עוזר. כשחוזרים שוב ושוב על אותם סיפורים שליליים בלי להגיע להבנה חדשה, זה משאיר את האדם בתוך הבעיה ומרחיק ממנו את מי שמקשיב. רבי נחמן מברסלב אמר שעיקר הדיבור הוא הנפש, והדיבור בקול רם מעורר הרגשה ותנועה בכל האברים. לכן חשוב להגיד גם מה טוב, לא רק מה רע, ולדעת להקשיב לצד השני. גליה אומרת שדוד, בן זוגה, מדבר רק כשרע. דוד מצדו, טוען שהוא לא אוהב כשגליה מבקשת שיגיד לה איך הוא מרגיש כלפיה והוא מרגיש שהיא לא מבינה את הלחצים בהם הוא נמצא. "בשביל מה להגיד כל דבר. גם ככה היא לא תבין אותי. אני מסתגר, חושב עם עצמי ואחרי כמה שעות זה עובר לבד". הסיפור שלהם מוכר להרבה זוגות. אחד רוצה לדבר, השני נסגר. לא לכולם קל לדבר על רגשות, אבל זה תהליך שנעשה קל יותר עם הזמן. דיבור על רגשות לא פותר את כל הבעיות, אבל הוא עוזר להבין את עצמנו ואת הצד השני, להירגע, להרגיש פחות לבד ולהתמודד עם החיים בצורה בריאה יותר.

מותר להביע רגש. זאת אינה חולשה

אורי הגיע אלי כי אשתו אמרה לו שהוא חייב להיפתח, צוחק כשאני אומרת לו שהוא יכול להגיד "נפגעתי", "אני מפחד", "קשה לי", שמותר לו להביע רגש, כי רגש איננו חולשה. הצחוק שלו הסגיר מבוכה. הוא אף פעם לא דיבר על מה הוא מרגיש, גם לא על מה שהיה לו חשוב, והשתיקה הרגשית שלו השפיעה על הגוף ועל מערכות היחסים שלו. הוא עבר אירוע לבבי, סבל מבעיות במערכת העיכול והאישה שאהב מאיימת לעזוב אותו, אם לא יתחיל לדבר איתה. "אני מבין שקשה לה אבל לא יודע מה היא רוצה. לא יודע איך עושים את זה. אני אוהב אותה ואני הכי כן, אבל בעניין רגשות זה לא טבעי לי. אני גם מבין ששתיקה לא פותרת בעיות, היא רק קוברת אותן כדי שיצופו באתגר הבא, אבל אני בעצמי לא תמיד יודע איך אני מרגיש, אז אני מעדיף לשתוק".

מחקרים בתחום מערכות יחסים מראים שהבעיה הגדולה במערכות יחסים היא לא ויכוחים, אלא הימנעות משיחות קשות. לא צריך להגיד הכל, אבל צריך לדבר על מה מרגישים ומה חשוב בכנות ובלי לפגוע בצד השני. כשלא מדברים על רגשות לאורך זמן נוצר ריחוק. העלבון הופך לשתיקה, האכזבה לציניות, והכעס להסתגרות. התרחקות כמעט אף פעם לא קורית ביום אחד, אלא מהרבה דברים שלא נאמרו בזמן. שמירת רגשות בפנים גורמת גם לגוף לשלם מחיר במתח, עייפות, בעיות עיכול, לחץ דם גבוה יותר וירידה בכושר ההתמודדות. לעומת זאת, אנשים שמדברים על רגשותיהם חווים פחות סטרס, פחות בדידות ומרגישים יותר קרובים לאחרים.

הגוף משלם על מה שהלב שומר בפנים

טליה אומרת שהיא מדברת על הכל, כי אצל אמא שלה הגוף שילם על מה שהפה לא אמר, היא עברה חיים קשים ונפטרה בגיל צעיר. הפסיכולוג ג'יימס פנבייקר, מחזק את הגישה שלה. הוא גילה במחקרו על ביטוי רגשי ותגובות לחץ, שאנשים שכותבים או מדברים על רגשות קשים, חולים פחות, הולכים פחות לרופא, מערכת החיסון שלהם חזקה יותר ורמות הסטרס יורדות. אומרים שמחציתו של הדיבור שייכת למי שמדבר, ומחציתו השנייה למי ששומע. כדי לדבר היטב דרושה השראה, אבל כדי להקשיב היטב דרושה תבונה. תגובות כמו "אין מה לפחד" או "זה שטויות" לא מקדמות שיחה. לפעמים לא צריך עצה או פתרון, אלא רק משפט פשוט: "אני מבין".

במחזה פרומתיאוס הכבול, אומר אייסכילוס: "הדיבור משכך את הכעס." הרעיון שמילים מאפשרות פורקן וריכוך רגשות ליווה את יוון העתיקה וחלחל אל הנצרות בתהליך הווידוי, שבו אדם מדבר על מה שמכאיב לו כדי להיטהר ולהקל על הסבל. גם ביהדות לשיחה יש ערך נפשי גבוה.  בספר משלי פרק י"ב נאמר: "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יְשִׂיחֶנָּה", והמדרש מפרש זאת כשיתוף אחרים בבעיה, כחלק מתהליך ההירגעות. גם הפסיכולוגיה המודרנית אישרה את זה ומבקשת לדבר על מה שכואב. אבל לא כל דיבור עוזר. אתם מכירים את אלה שמתקשרים ומתלוננים על המתרחש בחייהם? לפעמים רשמתם ליד השם שלהם 'לא לענות' כי נדמה שתמיד רע להם והם אף פעם לא שואלים אתכם מה שלומכם. מסתבר שכאשר חוזרים שוב ושוב על אותם סיפורים שליליים בלי להגיע להבנה חדשה, זה לא עוזר. השיחות כאלה משאירות את האדם בתוך הבעיה בלי לעבד אותה לדרך יציאה. לכן חשוב לדבר על מה שכואב, על מה שמרגישים, ויחד עם זה למצוא גם מה טוב, ולחפש דרך לעבור את זה.

"אני רוצה לספר לך משהו שאני מרגיש"

יש לא מעט סרטים שבהם העלילה סובבת סביב דברים שלא נאמרו בזמן. אהבה שלא הודו בה, סליחה שלא ביקשו, אמת שלא נאמרה, והדמויות חיות עם חרטה. שארית היום : The Remains of the Day  סרט משנת 1999 עם אנתוני הופקינס ואמה תורמן, על משרת אנגלי שמקדיש את חייו לעבודה ולא מעז להודות ברגשותיו לאישה שאוהבת אותו. שנים אחר כך הוא מבין שהוא פספס את החיים.  אבד בתרגום:  Lost in Translation סרט של ביל מורי מ 2003. שני אנשים שנפגשים בטוקיו, נוצר ביניהם קשר עמוק, אבל הם לא באמת אומרים את מה שהם מרגישים. הסרט כולו על הדברים שנשארים בין השורות. לפני שקיעה: Before Sunset סרט מ 2004 בבימויו של ריצ'רד לינקלייט, על סמך ניסיונו האישי. מסופר על שני אנשים שנפגשו פעם בוינה, לא אמרו מה שהיו צריכים לומר, ונפגשים שוב אחרי 9 שנים בפריז עם השאלה: מה היה קורה אם היינו מדברים על מה שהרגשנו. בשנת 2024 יצא לאקרנים סרט דרמה בשיתוף שבדי בלגי, בבימויו של לאונרדו ואן דייל בשם "ג'ולי שומרת שתיקה" Julie Keeps Quiet. הסרט מתרחש באקדמיה יוקרתית לטניס וחוקר טראומה, כוח ושותפות דרך שתיקתה של ילדת פלא מתבגרת לאחר שהאשמות נגד מאמנה צפות. היא חולמת להצטרף לאיגוד הטניס הבלגי ולאחר התאבדותה של שחקנית אחרת, המאמן שלה מושעה על רקע חשדות להתעללות. השחקנים מתבקשים להעיד, ג'ולי מסרבת לדבר, ולחץ השתיקה שוחק את המיקוד והזהות שלה.

כשאתם מרגישים צורך להגיד משהו שנראה לכם חשוב, אל תחזיקו בבטן. הקשיבו לתחושות שלכם גם אם זה רק עומס וצורך לאוורר את זה, לדבר עם מישהו. וודאו שהזמן נוח לו והשתדלו לבחור אנשים שיודעים להקשיב בלי לשפוט או לתת עצות שלא ביקשתם, חשוב להגיד מה מרגישים ולמצוא לא רק את הרע אלא גם את הטוב. ואם אתם בצד המקשיב, עשו את זה בחמלה. בסבלנות. לפעמים מוטב לפנות או להפנות את האדם לאיש מקצוע, גם אם אין משבר גדול אלא פשוט עומס או בלבול. ואם אתם מהשותקים, זכרו שדיבור על רגשות יוצר חיבור ואינטימיות. בריאות נפשית וקרבה רגשית יכולות להתחיל במשפט אחד פשוט: "אני רוצה לספר לך משהו שאני מרגיש."