בין אור לצל – מילים משנות תדמית | פנינה אמור

בשכונה שקטה ונעימה, גר לו אורי עם משפחתו – גבר בשנות ה– 50.

אורי היה נעים הליכות, מחייך לכולם ונרתם לעזרתם של השכנים בבניין. כל דיירי הבניין העריצו את אורי, כולם נהנו להביט בהופעתו הקפדנית והמרשימה.

בבוקר יום ראשון, נכנסה רותי למעלית הבניין.

רותי פוגשת את שיר מקומה שלישית:

"בוקר טוב שיר, מה נשמע?

בוקר אור, בסדר, ממהרת לעבודה … השיבה.

"שומעת? אורי הדייר מקומה ראשונה, מתעכב בתשלום הוועד, הוא מכעיס אותי."

"אורי?" השיבה שיר בתמיהה.

"אורי כל כך מסודר ונחמד, רק אתמול עזר לי להרים את הקניות שלי הביתה. מוזר!"

"איני יודעת מדוע הוא מעכב את התשלום לוועד, אם הוא מתנהג כך, הוא ממש לא נחמד"

הן יוצאות מהמעלית בברכת שלום.

ומחשבותיה של שיר מתרוצצות בראשה.

חשבתי שאורי נחמד, אך איני יודעת כעת, הוא לא כל כך ישר כפי שנדמה.

 השמועה על אורי התפשטה בבניין.

 ובתוך ימים ספורים, הדמות הטובה של אורי, זו שכולם חיבבו – קיבלה גוון אחר.

כאשר היה עובר בשביל, החיוכים נשארו, אך מאחוריו ריחפה שאלה שלא נשאלה בקול.

אורי שלא ידע על המלים שנאמרו, חש פתאום שמשהו באוויר השתנה.

פחות מבטים ישירים, פחות שיחות, הוא לא הבין מדוע.

תחושת זרות קלה ליוותה אותו.

וכך, ללא כוונה רעה, נשמט חוט דק של אמון. חוט שהחזיק קהילה שלמה בלב פתוח.

לפעמים די במילה אחת, כדי להאפיל על אורו של אדם שלם.

ולכן, מוטב שנשמור את שפתינו שלא ניגע בנפשו של אחר.

ההילה שהייתה סביב אורי, אותה תחושת אמון וחיוביות, החלה להיסדק –  פתאום אמרו :"הוא נחמד, אבל משהו שם לא ברור".

אחרים הרימו גבה כשחייך, כאילו מאחורי החיוך מסתתר סוד קטן שאיש אינו יודע.

וכך, לאט, בלי שאיש התכוון, האור שהאיר את דמותו של אורי הפך לצל.

ההילה החמה שהייתה לו, אותה אהדה טהורה, הומרה בהילה אחרת, של ספק, לחישות, ניחושים..

אורי לא הבין, החום שהקיף אותו הצטנן, הוא נותר כפי שהיה, אך הסביבה לבשה גוון אחר.

מילה אחת, אפילו תמימה, יכולה לשנות דמותו של אדם שלם וההילה שהייתה כזהב, עלולה להפוך לאבק.

 הסיפור הקצר, הביא אותי לכתוב את ההגיג הבא:

צל המילים           

לא בכל מילה יש טוהר, ולא בכל סיפור יש תום.

רכילות, גם כשהיא נשמעת כבדרך אגב, משנה את מראהו של אדם בעיני הבריות.

חז"ל אמרו: "המספר לשון הרע, הורג שלושה: את האומר, את השומע ואת הנאמר עליו."

ואף אם לא התכוון אדם לרעה, עצם הפצת הסיפור, משנה את היחס והתחושה כלפי מי שדיברו עליו.

וכל פעם שהוא נחשף, הוא מופיע לא רק עם עצמו אלא, גם עם הצל שהולבש עליו בדיבורי אחרים.

כל פעם  שמדברים עליו שוב, רבות המחשבות.

יש החומלים, יש השופטים ויש המתעניינים.

אך כולם יחד, יוצרים הילה כבדה, שאינה מביאה נחמה. אלא, מעמיקה את  כאבו.

לא נעלם מאיתנו טבע האדם. כי לעיתים, אדם נהנה לשמוע על כאבו של האחר. יש בו דחף סמוי לשתף את הסובבים אותו, כאילו גילה סוד מרתק.

והרי הוא הופך נושא שיחה ומביא "עניין".

במיוחד כאשר מדובר באדם מרשים, מצליח, נערץ ובעל שיעור קומה. מתעורר לעיתים הצורך לחשוף את סדקו.

להראות שגם הוא, על כל תפארתו, אנושי, פגום ושברירי.

אך מי שממהר לספר על פגם של זולתו, מגלה מבלי דעת, פגם בעצמו.

כי אין שלמות בדיבור שפוגע, ואין הדר באוזן השומעת בשקיקה את סבלו של  האחר.

וכשנפגוש באדם שכאב בעבר, ראוי שננהג בו ברגישות.

אם הוא מנסה להתנהל כרגיל ולשוב לשלוותו, אין צורך להזכיר לו את פצעיו, או לדשדש בכאביו, שהרי מילה מרחמת רק מזכירה את אשר ביקש לשכוח.

הטוב ביותר, לדבר כרגיל, באצילות ובפשטות. אלא אם יחפוץ הוא לשתף ולפתוח את ליבו.

כי כבוד אמיתי לאדם, אינו ברחמים, אלא בהענקת תחושת שוויון.

מילה פשוטה, נקיה  וטובה יש בה רפואה שקטה ללב. לא נדרש לתשאל, לחטט או לגעת בעניינים שלא לו.

שכן שתיקה נבונה, עדיפה על סקרנות פוגעת.

לסיכום

 כאשר מפיצים סיפור על אדם, משהו בשלמותו נפגם.

 המילים עלולות לטשטש את מי שהוא באמת.