הכתבה העליזה והצבעונית בחי-פה, המזמינה כל דכפין להתאמן בטיפוס על 'קיר העורבים' ברמות רמז/אלון הינה דוגמא לקלות הדעת וחוסר האחריות שבה מטפלות רשות העתיקות ועיריית חיפה באתר חשוב זה, ולא רק בו, אלא גם בראש מיה, קסטרא, שקמונה ועוד. אבל גם לאלה הנלהבים לרוץ ולספר לחבר'ה ולהכריז הכרזות משונות, ראוי לקרא לכבד את העבר ואת הידע הקיים, ולטרוח מעט ולעיין במקורות הכתובים לפני שמזמינים מאות אנשים לפגוע באתר ארכיאולוגי חשוב וייחודי זה.

'קיר העורבים' (אעראק א-זיע'אן) נקרא כך בטעות, שכן העוף הקרוי  זג (Pyrrhocorax) איננה בדיוק עורב, אם כי קרוב משפחה שלו. המצוק, לא קיר, שימש למגורים לא רק לבעלי כנף, אלא היה מחסה סלע לקדמוניה של נוה שאנן.

את האתר גילה גדול חוקרי הכרמל עד ימינו, השוויצרי גרף אברהרד פון מולינן [ von Mülinen]  בעת שהותו בכרמל ב- 1907. הוא כתב עליו כמה עמודים בספרו Beiträge zur Kenntnis des Karmels. הספר יצא לאור בעברית בשנת 2013 בהוצאת מאגנס, פרי עבודה משותפת של פרופ' אהרון גבע קלינברגר, ראש החוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה, ושלי. כל הכותב על הכרמל או רוצה להכיר את צפונותיו-חייב להכיר את הספר.

| אתר פולחני

פון מולינן סקר את האתר, שרטט ואפילו צילם אותו במלוא הדרו, כפי שהיה בטרם נסלל רחוב מאיר יערי ונבנה בית הכנסת הסמוך, אשר הרסו חלק ממנו. שוכני האתר בתקופה הפרה-היסטורית היו ציידים ולקטים, ובשלב מסויים יצרו בו כנראה אתר פולחני עשוי סלעים ענקיים ומעגל אבנים [ קרומלך] עם חצרות מוגנות. ב- 1956 חפר במקום הארכיאולוג תושב שיכון 'שחר', ארנסט ורשנר, ובשנת 1993 שב וחפר שם הארכיאולוג  זאב ייבין, שחשף בסמוך חווה הלניסטית עשירה בממצאים, מטבעות, ממגורה ומקווי מים.

| נופלים בין הכסאות

מדובר אפוא במכלול  ארכיאולוגי חשוב, שכל רשות מקומית שאין בה עושר ארכיאולוגי, כמו חיפה, היתה צריכה לטפח. ממש בסמוך הוקם גן ציבורי לרווחת תושבי רמת אלון, ורק האתר המרשים עם המצוק וגומחות הסלע, דרידי מפולות האבן והחווה ההלניסטית, נותרו למעצבה, נופלים בין הכסאות של רשות העתיקות ועיריית חיפה.

עכשיו, חברות וחברים, לכו לטפס על קירות אחרים, ועזבו במנוחה את הקיר ואת הזגים [עורבים] ..

| תמונות

אעראק אז-זיע'אן בתמונה מ 1907 –בספרו של פון מולינן

ספרו של פון מולינן – כריכת הספר בעברית

תגובות

| תגובת עיריית חיפה

מדובר באתר ארכיאולוגי הנמצא באחריות רשות העתיקות. העירייה מודעת לחשיבות המקום ועל כן הגדירה בתוכניות הבינוי את האזור כשטח ציבורי פתוח שיישאר ברשות הציבור.
התוכנית אוסרת בניה בסמוך לקיר וכוללת הוראות שיבטיחו שמירה וטיפוח המקום.

| (מרשות העתיקות טרם התקבלה תגובה)

| תגובתו של עמרי שפר (כותב הכתבה המקורית)

הזנחה הפושעת של המורשת האנושית והטבעית בחיפה מוציאה את התושבים לפעולה אזרחית – ויש לברך על כך

יש לקבל את קביעתה של רשות העתיקות שהיא הסמכות החוקית במקרה זה. עם זאת, אני מכבד מאוד את פרופ' יוסי בן-ארצי אשר תרם רבות לעיר חיפה ולתושביה לאורך השנים, ודבריו חשובים וראויים. אנו כולנו שותפים לאהבה האדירה למורשת האנושית והטבעית בעיר חיפה ולשאיפה שלנו לשמור עליה. לפיכך אני מאמין שאנו גם שותפים לתסכול אל מול המצב העגום בה היא נמצאת – משיקמונה דרך עתיקות הכרמליטים, מקסטרא דרך ראשמיה ועד "קיר העורבים" בו עסקינן (ועוד) – התחושה היא זהה בעודנו ניצבים מולם. מול העתיקות החשופות, הפגיעות והפגועות – אנו עומדים שבורי לב.

אין מנוס מהמסקנה שבכירי עיריית חיפה אינם מייחסים כל ערך לאיכויות אמתיות, לחן הטמון בדבר המונח לפניהם. הם אינם מסוגלים לראות מבעד לקיר אפילו לא את האושר והעניין שיביא לתושבים, את האפשרות לחבר את הקהילה למקום שיעורר בה גאווה. לצד האתרים הארכיאולוגיים המוזנחים, הולכים ומתפוררים גם המבנים והמתחמים לשימור, ועמם גם אתרי הטבע העירוניים.

ואולם, כפטריות לאחר הגשם צצות יוזמות אזרחיות לשמור על אתרים שונים ברחבי העיר אל מול ההזנחה של העירייה. לחבר את הקהילה למקום. ליצור זיקה בין האנשים ולהביאם לקחת אחריות על סביבתם. את "קיר העורבים" (שאולי עדיף לכנות "קיר הזגים") פוקדים מפגעים רבים לאורך השנה אשר מגיעים לשיאם בכל ל"ג בעומר. אז באים רבים ופוגעים קשות באתר – שורפים את הקיר במדורות גבוהות, משאירים פסולת רבה בשטח ומזיזים את האבנים במתחם העתיקות הסמוך. גם מכת הגרפיטי לא פסחה עליו.

אז כאשר שמעתי על קבוצה של צעירים וצעירים-בנפשם המבקשת לשמור על המקום ולקיים בו פעילות, התרגשתי. הדבר הראשון שהם עשו היה לאסוף הררי פסולת ולפנותה החוצה מהמתחם. קהילה החלה להתגבש סביב האתר ולטפח אותו. אך כפי שפרופ' בן-ארצי מציין, לדבר עשוי להיות מחיר. אל מול מה שידעתי על ערכי האתר, קיוויתי שהפעילות תהיה פתרון שמאזן בין הדברים – ליצור נזק מינימאלי לצד טיפוח ושימור. אולי אני טועה ואני מקבל את האפשרות. אבל אם ירדו הצעירים מהקיר, דבר אחד בטוח: האתר יחזור להיות שממה מוזנחת, המדורות תמשכנה ללחך את הקיר, הפסולת תמשיך להיערם והאבנים העתיקות תמשכנה להתפזר. ומי יודע, אולי בעוד כמה שנים נקום בבוקר ונגלה כלים כבדים עולים על הקרקע ומחסלים את האתר, מממשים את אחת מתוכניות הבנייה הרבות המעיבות על עתידו.

לכן, ככלל, אל מול ההזנחה הפושעת של המורשת האנושית והטבעית בחיפה, כאשר תושבים יוצאים לפעולה אזרחית – וכל עוד שהם פועלים באופן סביר – אני מברך על כך.

בברכה, עמרי שפר