החיים הם תנועה מתמדת. כל נשימה, כל מפגש, כל עונה שמתחלפת מזכירים לנו ששום דבר אינו קבוע. ובכלל, בתקופה האחרונה הקבוע היחידי הוא השינוי. אלא שגם כאשר יודעים זאת, עדיין כל שינוי מרגיש כמו קפיצה אל הלא נודע. אולי כי שינוי הוא לא רק חיצוני , הוא גם פנימי. זהו תהליך של פרידה ממי שהיינו ובנייה של מישהו חדש. שינוי לעולם אינו מגיע כשאנחנו מוכנים אליו באמת, גם אם הכנו את עצמו מראש זה מרגיש כמו הפתעה. לפעמים שינוי נוחת כמו סערה, גירושים, מעבר דירה, פרידה, אובדן או פשוט תחושה שהדברים הם כבר לא כמו שהיו. ברגע אחד המציאות משתנה, ואנחנו נדרשים להסתגל, להתמודד, להמציא את עצמנו מחדש, למצוא כוח בתוך חוסר הוודאות. מחקרים מראים ששינוי, גם כשהוא חיובי, הוא אחד הגורמים המרכזיים ללחץ נפשי. בין אם מדובר בשינוי בקריירה, במערכת יחסים או באורח החיים, רובנו מתקשים להסתגל.
להתיידד עם עצמי וללמוד לאהוב
הפסיכולוג קרל יונג טען שהמחצית השנייה של החיים היא לא חזרה על המחצית הראשונה, אלא שלב אחר לגמרי, בו האדם שהיה עד אז עסוק בחיצוניות, בניית בית, משפחה, קריירה, חוזר פנימה אל נבכי נפשו ומתחיל לעסוק במשמעות, זהות וחיבור למהות העמוקה של הווייתו. הפסיכולוג אריקסון, טוען שהשלב הזה נקרא "שלמות מול ייאוש" , ובו האדם מתמודד עם עברו, אך גם יכול לצאת לדרך חדשה מתוך קבלה והשלמה עם החיים שעבר עד אותו רגע.
כאשר מישהו בסביבתנו עובר שינוי, כדאי שנהיה שם בשבילו, נראה לו את האיכויות שיש בו, נזכיר לו את הערך של חייו, נעצים וננחם. נהיה לו לתמיכה, לחוזק, בלי ביקורת ובלי להחליש עוד יותר כדי לאפשר לו לעבור את השלבים הנחוצים של פרידה מהעבר וצעידה אל העתיד.
סמדר מספרת שבגיל 52 פרשה ממשרד החינוך. "רציתי שינוי אחרי יותר מ25 שנים במערכת המחייבת כל כך. לא עבר זמן רב ובגיל 55 נתגלה לי סרטן בצוואר בבלוטת התריס. ידעתי שעלי לחשב מסלול מחדש. שאני צריכה לצאת למסע לפגוש את עצמי. נסעתי להודו, עשיתי מדיטציות על נהר הגנגס, הלכתי ביערות בהרי ההימליה, הגעתי לכפרים ולערים, לאתרים המפורסמים ולאלה שפחות ובתוך התהליך הזה עברתי שינוי מהותי. בו התחלתי להבין שאהבה זה כל הסיפור. התחלתי להקשיב לליבי, לכתוב את הדברים שאני חווה ומבינה, אפשר להגיד שהתיידדתי עם עצמי והתחברתי לכוחות הבריאה. מזה כשבע שנים שאני כותבת שירה ובקרוב מקווה להוציא ספר שירים שיעזור לאנשים שמתמודדים עם משבר. ספר שיעזור להתחבר לאהבה ולאור".
למעשה המוח ממשיך לייצר קשרים חדשים גם בגיל 60, 70 ואף 80, במיוחד כשהאדם לומד, משנה סביבה או מאתגר את עצמו. (מחקר של פסקל מישלון, 2014 ) המשמעות היא שאף פעם לא מאוחר להחליף קריירה, להתחיל זוגיות חדשה, או ללמוד תחום חדש ולהתמחות בו. מסתבר שאחרי גיל 60, לפחות על פי מחקרים, יש עלייה בשביעות הרצון מהחיים, במיוחד אצל אלה שמעזים לחדש ולהשתנות. חיי חברה משמעותיים, פתיחות לשינוי ורוח צעירה בלב מנבאים יותר אושר ובריאות בגיל מבוגר.
אסתרי עבדה שנים רבות במערכת הציבורית, כאדריכלית במחלקת רישוי בניה. "עבדתי שם שנים רבות אבל ידעתי כל הזמן שאני מתבזבזת בתוך המערכת, ומצפה לי משהו גדול יותר וטוב יותר במקום אחר. לא היה לי אומץ ליצור שינוי ולקח לי הרבה זמן להתגבר על הפחדים. לפני מספר שנים ואני בת 60 בקרוב, אזרתי אומץ לצאת לעצמאות ועזבתי את המערכת הציבורית. כיום אני בעלת משרד אדריכלות, נהנית מכל רגע ומודה על השינוי המבורך".
לשנות את עצמי כדי להחלים
הגישות הטיפוליות להתמודדות עם שינוי בגיל מבוגר מבקשות מהאדם למצוא בתוכו את החזקות, לגלות מה מתחבר לזהות הפנימית שלו ולא רק לתפקיד או תואר, למעמד או להשכלה. למצוא את ה"מי אני" מאחורי כל ההגדרות. גישה אחרת מבקשת מאדם לכתוב מחדש את הסיפור שלו, למצוא מה ממלא אותו בתחושת קיימות וחיוניות, מה נותן לו משמעות. אנשים שמתמודדים עם "ריק קיומי" צריכים עזרה למצוא סיבה לקום בבוקר, למצוא בתום את הכלים שיעירו את היכולת ליצור ולחוות גם כשהדברים הקודמים שהיו, כבר אינם. גישות שעוזרות להפחתת חרדה, מבקשות להגביר את הקשב למה שנוכח, מה שיש, ולא למה שחסר או איננו.
עטרה נאלצה לעצור את החיים בגלל מחלה, ולחפש דרך להחלים . "בגיל 50 פגשתי סרטן בכבד. אחרי חצי שנה של כימותרפיה, עצרתי הכל. חיפשתי דרך לשנות את האדם שהייתי, האמנתי שאני האדם שיצר את המחלה או לפחות עזרתי למחלה להיווצר, ואני צריכה לשנות את עצמי כדי להחלים. פניתי למדיטציות, קראתי, למדתי, כתבתי, נפתחתי לעולם הרוח. יצרתי לעצמי קלפי כוחות של אור שילוו אותי ויעזרו לי לחשוב חיובי ולהיות מלאה באנרגיה מוארת. היום אני אדם אחר. אני לא אותה אישה שהייתי. אני ממשיכה ולומדת על דפוסי החשיבה שלי ומשנה אותם לטובה. במקביל אני מרפאה מערכות יחסים במשפחה, גם מערכות יחסים רב דוריות. אני חוקרת רגשות וביטויים בגופי, ולמדתי לאהוב.
שינוי נחשב לאזור המחיה של צעירים. אבל מה קורה כשהשינוי מגיע דווקא בשלב שבו הכל כבר אמור להיות יציב, כשהדברים אמורים להיות בזרימה נוחה? לפעמים השינוי הוא בחירה, תחושה שצריך לעשות משהו אחר, להיות במקום אחר או עם אנשים אחרים, ובפעמים אחרות השינוי נוחת בלי אזהרה ומשאיר אותנו להתמודד, גירושין, פרישה, אובדן, מעבר דירה, שינוי קריירה. לפעמים זה אפילו משהו טוב, הילדים עוברים למגורים עצמאיים והבית מתרוקן או מעבר לבית חדש במקום אחר, גם אז, לא תמיד קל להתמודד עם השינוי.
לימור מספרת: " ב-14 השנים אחרונות עבדתי כמעצבת גרפית בחברה, ואז בגיל 50+ שלחו לי מכתב פיטורים כי החברה נמכרה. עכשיו אני צריכה להתחיל הכל מחדש, ואני מגלה שבזמן שהייתי באותו מקום 14 שנה, המקצוע שלי עבר שינוי בחוץ ואני צריכה לחשוב איך אמשיך. עשיתי השתלמויות של תחומים שהתפתחו במקצוע לאורך השנים ולאחרונה, אני מכירה את התוכנות ואת התחום, אבל זה מאד מאתגר להציע את עצמי מחדש למקומות עבודה, להתחיל מחדש".
7 שלבים של התמודדות עם שינוי
השינוי לא שואל אותנו אם מתאים לנו עכשיו, אבל הוא מבקש מאתנו להשתנות יחד איתו. התמודדות עם שינוי, במיוחד בגיל מבוגר, נחשבת לתהליך נפשי עמוק שעובר דרך שלבים מוגדרים. אמנם לא כל אדם חווה את כל השלבים באותו סדר או באותה עוצמה, אבל רובנו נעים בין שלבים רגשיים, מנטליים והתנהגותיים, מתגובה ראשונית של הלם ועד לאימוץ זהות חדשה. בגיל שבו כבר יש לנו הרגלים, פחדים, סיפורים ישנים, אמונות, מי ומה אנחנו, השינוי הוא תהליך ויש בו שבעה שלבים.
שלב 1: הלם או הכחשה, חוויה שהשינוי לא באמת קורה, זה תכף יעבור. האהוב שעזב יחזור, המשרה ממנה פוטר תבקש שישוב, הדברים ישובו להיות כפי שהיו לפני כן והכל יחזור להיות על מי מנוחות. בימים הראשונים לשינוי, משהו בנו קופא. כאילו המציאות לא נקלטת. זה שלב שבו אנחנו רק מנסים לשרוד את השקט, או את הרעש החדש. הנפש מגינה עלינו על ידי הכחשה, וזה טבעי.
שלב 2: כעס, תסכול וחוסר צדק. למה אני, למה זה מגיע לי, איך העזו לעשות לי את זה… העולם מרגיש כאוטי, לא הוגן, מאיים. לפעמים הכעס הוא על אחרים, לפעמים על עצמנו. זה שלב רועש אבל חשוב. הוא מניע אנרגיה, מנקה רעלים רגשיים, הוא טבעי לגמרי. תנו לו להיות.
שלב 3: בלבול ופחד. מה הלאה? מה אני אעשה עכשיו? לאן אלך? איך אסתדר? זהו שלב שבו מרגישים כאילו האדמה זזה, ועדיין אין קרקע חדשה ויציבה לנטוע בה נטע חדש. זוהי התמודדות עם הלא נודע, והחוויה היא חוסר אונים וחוסר שליטה במציאות. זה שלב שבו צריך תמיכה, אנשים שיהיו שם בשבילנו ויזכירו לנו את האיכויות שלנו ואת היכולת שיש לנו להתמודד ולהתחיל מחדש.
שלב 4: התאבלות ועיבוד האבדן, הבנה שמה שהיה לא יחזור. זה לא משנה אם השינוי נכפה עלינו או נעשה מבחירה, יש שם פרידה ושחרור של מה שהיה ואיננו עוד. פרידה מתפקיד, מרעיון, ממקום, מבן זוג, מתמונה של עצמי כפי שהייתי עד אותו רגע. כדי שתהיה החלמה, צריך לתת מקום לכאב, לדמעות, לתחושת האובדן ולפרידה.
לאפשר לפתוח דף חדש
שלב 5: קבלה. הכלה של המציאות החדשה ולעתים, הכרה בהזדמנויות שהמציאות החדשה מביאה איתה. גם אם השינוי לא היה מתוכנן אלא כפוי, אפשר לראות בו פתח למשהו אחר, משהו שיש בו אור. בשלב הזה משהו מתרכך. אולי זו לא המציאות שרצינו, אבל היא פה. אחרי המאבק, הכעס, הפחד והעיבוד של הדברים, נפתח מרחב חדש של הקשבה להווה, של אפשרות לתקווה שמשהו אחר יכול להתחיל.
שלב 6: חקירה, מה השלב הבא. זה השלב שבו האדמה כבר לא רועדת, ואפשר להרים מבט ולשאול מה נכון, מה ראוי, מה רוצה, מה כדאי. הסקרנות לחיים שאחרי השינוי מתעוררת. זה שלב של בדיקה והתנסות. היכרויות, לימודים, עבודות, נסיעות, כל אדם והדרך בה הוא בוחר לחקור מה עכשיו, לאן הדרך לוקחת אותו.
שלב 7: השלב האחרון בתהליך היא הבנייה המחודשת. אפשר לקרוא לזה לידה מחדש. התחושה שאני כבר לא אותו אדם, שיש בי משהו חי יותר מתמיד, שהצלחנו להפוך למי שלא ידענו שאנחנו יכולים להיות. זה המקום שבו השבר מתאחה, ומעליו צומחת זהות חדשה, שונה במידה רבה, כמו התפתחות אמיצה של האדם שהיינו לפני השינוי.
ומילה אישית: אם את קוראת את זה בזמן שהכול עדיין סוער – דעי שאת לא לבד. אם אתה מרגיש שהאדמה נשמטה – זה לא הסוף. שינוי לא מגיע כדי להרוס – אלא כדי להזמין אותך לבנות מחדש. לאט. ברוך. בדרך שלך.
סיגלית פרשה בגיל 50 ממערכת החינוך. "הייתי רכזת חברתית, מחנכת כיתה, הגשתי לבגרויות במחשבים/רובוטיקה/טכנולוגיות. חשתי שמיציתי את התפקיד והתחשק לי שינוי קריירה. לא היה לי שמץ של מושג מה אעשה. כמתנת יום הולדת 50 נסעתי עם שתי חברות טובות להודו. היינו שם 5 שבועות נפלאים. כשחזרתי לארץ הן ביקשו שאעזור לטפל בחבר, שהיו לו קשיים רגשיים. משם זה התגלגל. אנשים החלו להגיע אליי לטיפולים, המשכתי לימודים בתחום וכיום יש לי קליניקה ואני עוזרת לאנשים להתמודד עם העולם הרגשי שלהם, מאפשרת להם להיפתח לשינוי שלהם".
לשאול את עצמי מה באמת אני רוצה
שינוי בגיל מבוגר לא רק אפשרי, הוא לעיתים מחויב המציאות. השאלה היא לא אם אלא איך ורצוי שזה יהיה עם ליווי, הקשבה עצמית, וקהילה תומכת. השחרור מהציפיות החברתיות מאפשר לגלות חופש אישי. פעמים רבות זו הפעם הראשונה שהאדם שואל: מה באמת אני רוצה? הרבה פעמים כבר לא זוכרים את החלומות שהיו, אבל זה זמן טוב לחלומות חדשים ולהגשמה חדשה. גיל הוא לא גבול, אלא תיחום של שלב חיים. כל שלב הוא פוטנציאל ללידה מחדש. אפשר להמציא את עצמנו שוב ושוב.
מיכל בת 72. "גרתי בחיפה עד גיל 45, ואז פתחתי את פרק ב' של חיי בעמק יזרעאל. זכיתי לחוות 22 שנות אושר ואהבה עד שלפני חמש שנים בעלי נפטר. כעת אני מתחילה את הפרק הבא, בתהליך מכירה של דירתי ורכישה של דירה קטנה יותר בפתח תקוה, קרוב לבתי. שוב פרק חדש בחיי, כשאני מלאת תקווה מצד אחד אך גם לא מעט פחדים וחששות".
המעבר בין שלבי חיים לא תמיד קל. יש בו פרידות, כאב, בלבול ויציאה מאזור הנוחות. אבל בתוכו מבצבצת הזדמנות נדירה לגלות מחדש מי אנחנו, מה יגרום לנו לתחושת חיות וחיוניות, ואיך נוכל להגשים את הקול הפנימי שלפעמים השתקנו במשך שנים רבות. אף פעם לא מאוחר להמציא את עצמך מחדש. אם היית תמיד למען אחרים אולי זה הזמן להיות יותר בשביל עצמך. זה לא מאוחר לאהוב. לא מאוחר לכתוב, לצייר, לרקוד, ללמוד, לטייל, ליזום, לחוות חוויות חדשות. עם קצת תמיכה, קצת חזון, אומץ ופתיחות, אפשר להפוך את הלא נודע למרחב חדש.
מאמר מאד מעניין ומאד חשוב. הסתגלות לשינויים ובחירת דרך חדשה בחיים חשובה למציאת משמעות מתחדשת, בעיקר בגילאים מבוגרים יותר, וזה לא קל. זה מאד מפחיד ונדרש אומץ – התגברות על פחדים, כוח רצון, תשוקה ואהבת החיים.