ציפי רום, חלוצת הרכילות החיפאית, הלכה לעולמה בגיל 87

(חי פה) – ציפי רום ז"ל, אחת הדמויות המזוהות ביותר עם עולם הרכילות התקשורת המקומית בחיפה, הלכה לעולמה היום (שלישי) בגיל 87.

ציפי רום, שעיצבה במו-עטה את סצנת הרכילות בעיר במשך עשרות שנים, החזיקה בסגנון ייחודי ששילב חדות כתיבה עם חמימות נדירה – והצליחה להיכנס ללבבותיהם של אלפי קוראים. המדור השבועי שלה, "סנובה" במקומון כלבו של רשת שוקן הפך לשם דבר בעיר והיה תחנת קריאה קבועה לתושבים, אנשי תרבות, פוליטיקאים ובעלי עסקים.

התחלה במועדון לילה – מעבר חד לעיתונות
ציפי רום לא התחילה את דרכה כעיתונאית, אלא כבעלת מועדון לילה בשכונת דניה, אותו ניהלה יחד עם בעלה דאז, דני רום. המקום שימש מוקד בילוי לאנשי החברה הגבוהה של חיפה בשנות השבעים והשמונים. עם הזמן, משיכתה של רום לעולם הסיקור והכתיבה גברה – והיא עשתה את המעבר לעיתונות המקומית, שבו התבלטה מיד עם סגנון חדשני ושונה.

"סנובה" – מדור רכילות עם נשמה חיפאית
רום נכנסה לעולם העיתונות בשנת 1981 והפכה לאבן יסוד במדורי הרכילות המקומיים. המדור שלה בעיתון "כלבו" נכתב תמיד בטון קליל, אך לא קל דעת, והציג את הרכילות מזווית חומלת ולא פוגענית. שלא כמו רכילאים רבים אחרים, היא הקפידה שלא להעליב או לבזות את מושאי כתיבתה. רום האמינה שצריך לכתוב את מה שנכון ומה שמשמח, בלי לגעת בנושאים שיכולים לפגוע בכבוד האדם.

השפעה של ממש על חיי הלילה והעסקים בחיפה
בשיא כוחה, המדור של רום נחשב למשפיע במיוחד. בעל פאב או בית קפה שהיה זוכה לאזכור חיובי אצלה, היה יכול לצפות לגל של לקוחות. בשוק המקומי ידעו: אם ציפי רום כתבה עליך – העיר כולה תדע על כך. אנשי עסקים, שפים ובעלי עסקים היו מחכים בכליון עיניים ליום שישי, בתקווה למצוא את שמם במדור הרכילות הכי נחשב בעיר.

מעבר לידיעות חיפה – המשך דרך רגועה
לאחר שנים רבות בכלבו, עברה רום לכתוב בעיתון "ידיעות חיפה", שם המשיכה לסקר את חיי העיר. גם שם המשיכה להדהד את גישתה המכבדת והחיובית. עבדתי בידיעות חיפה ואני זוכרת את ציפי מגיעה כל יום ראשו עם המדור שלה, תמיד לבושה בשמלה ארוכה עד הרצפה, שיער ג'ינג'י קצוץ וחיוך ענק. היא הייתה מדברת עם כולם, שואלת לשלומם. פשוט אישה עם נוכחות שאי אפשר היה לפספס.

העיתונאית שאהבה אנשים – לא סקופים
שלא כמו עיתונאים אחרים, רום מעולם לא רדפה אחרי סקופים או שערוריות. מבחינתה, העיתונות הייתה דרך לחבר בין אנשים, לא לפלג ביניהם. היא לא ראתה את עצמה כמי שמחפשת לחשוף, אלא כמי שרוצה להאיר. העיקרון הזה ליווה אותה לאורך כל הקריירה והפך אותה לדמות יוצאת דופן בנוף העיתונאי – במיוחד בתחום הרכילות.

שנותיה האחרונות – פרידה איטית מהעיר שאהבה
בשנים האחרונות עזבה רום את חיפה ועברה להתגורר בחדרה, סמוך לבתה שרה. לאחר פטירתה של שרה לפני כשנה וחצי, בנה ברק, בעל משרד יחסי ציבור מוכר, טיפל בה במסירות עד יומה האחרון. ברק, שמעולם לא הסתיר את גאוותו באמו, כתב ביום הולדתה השמונים פוסט מרגש: "אמא שלי, העיתונאית הפנומנאלית, ציפי רום, חגגה אמש 80. לנצח אעריץ את האנרגיה, התשוקה לחיים והאהבה ללא תנאי שנתנה ונתונה לכל הסביבה. הרבה מאוד בזכותה אני מי שאני."

היום אמר ברק: "אמא היתה אישה שפיזרה אהבה ואופטימיות. הלב שלי שבור".

אחרוני הדור ההוא – חותם אישי בעיר משתנה
ציפי רום סימלה לא רק תקופה עיתונאית מסוימת, אלא גם תקופה חברתית ותרבותית שבה חיפה שימשה בירת בילוי אזורית, עם שדרה ברורה של אנשי תרבות, עיתונות ועסקים שפעלו מתוך תחושת שליחות קהילתית. רום, בסגנונה הייחודי, שמרה על קשר בין הדמויות המרכזיות בעיר ונתנה במה גם לאלו שמחוץ למעגלים המרכזיים.

יורם מארק רייך נפרד: "הייתה מלכת העיר ומלכת המסיבות"
העיתונאי והיוצר יורם מארק רייך, שצמח בשנות ה־80 בעיתון "כלבו", נפרד מציפי רום:
"את ציפי הכרתי מיד כשנכנסתי למערכת המקומון כלבו, בתחילת שנות השמונים. היא הייתה האישה הג'ינג'ית, הסוערת והכובשת, שחתומה על מדור הרכילות 'סנובה' — אחד הטורים הכי נקראים בעיר. אני הייתי אז חייל משוחרר בן 22, סטודנט צעיר, שהתחיל לכתוב מדור בכלבו, אבל המדור של ציפי היה המרכז האמיתי. כולם רצו להיות בו. כולם קיוו שציפי תכתוב עליהם."

רייך מספר על קשר החברות המיוחד ביניהם:
"למרות פער הגילים בינינו, הפכנו לחברים טובים מאוד. היא הייתה נועזת, מפרגנת, מלאת שמחת חיים. אף פעם לא קטנונית או רכלנית באופן פוגעני. הטור שלה תמיד נכתב בגובה העיניים, עם עין אוהבת. תקופה לא קצרה היה אפשר למצוא אותה יושבת בבית הקפה 'הבנק', וכל המי ומי — וגם מי שרצה להיכנס לרשימה הזו — עלו אליה לרגל. ביקשו שתצלם, שתזכיר, שתכתוב. והיא עשתה את זה בחן ובאהבה."

לדבריו, מדור הרכילות של רום היה כל כך חזק, שגם המפרסמים נלחמו עליו: "למוטקה העורך הייתה בעיה — כולם רצו שמודעות הפרסום שלהם יהיו במדור של ציפי. אז כדי להרחיב אותו, אני והחברים מ'ראש קטן' תרמנו אייטמים משלנו. חלקם היו מומצאים, כולל הדמויות. זה היה הסוד הקטן שלנו, של ציפי ושל מוטקה. אף קורא לא הבחין שזה בדוי. המדור התרחב בהדרגה לשניים, שלושה, ארבעה עמודים. זה היה סיפור הצלחה בקנה מידה מקומי, ובעצם גם חברי מאוד."

רייך מתאר פרידה קשה מאישה שלדבריו ליוותה אותו לאורך השנים: "עצוב לי מאוד על לכתה. שמרנו על קשר לאורך השנים, והייתה לי פינה חמה בלב אליה. לפני כמה חודשים שאלתי את ברק, הבן שלה, למה אני לא מצליח להשיג אותה, והוא סיפר לי על מצבה. מאז פחדתי מהיום שבו תגיע הבשורה — והנה הוא הגיע. עצוב. באמת עצוב."

מורשת של חמלה, סגנון ונשיות
השם ציפי רום ייזכר עוד שנים רבות בזכות האישיות יוצאת הדופן שלה. היא לא רק כתבה – היא נגעה בלבבות. לא רק תיעדה את העיר – אלא עיצבה אותה בדרכה.