(חי פה) – כולנו מרגישים את זה: קושי להתרכז, עייפות שלא עוברת, דריכות תמידית מכל רעש לא מוכר. נדמה שהשגרה חזרה – אבל בפנים, הגוף והנפש עוד לא הספיקו לנשום. וזה בסדר, כי החזרה לשגרה היא לא קפיצה מאפס למאה, אלא תהליך עדין, אישי והדרגתי.
אחרי תקופה של עימותים ומלחמות, כולל המערכה האחרונה בין איראן לישראל, עומדות בפנינו שתי שאלות גדולות: האם אפשר לחזור לשגרה? וכיצד עושים זאת בלי ללחוץ על עצמנו ובלי להישאר לבד?
מאז פרוץ המלחמה האחרונה בין איראן לישראל, אזרחי המדינה חווים מציאות ביטחונית קשה ומטלטלת. הטילים שנפלו, האזעקות, התחושות של חוסר אונים והאיום הקיומי, כל אלה הותירו חותם עמוק, רגשי ונפשי.
טראומה מצטברת, עייפות נפשית ותחושת חוסר ביטחון
ענת המבורגר, עובדת סוציאלית קלינית, מדריכה בכירה ואחראית על תחום בריאות הנפש למבוגרים במחוז חיפה של קופת חולים כללית, מסבירה בראיון מיוחד לחי פה למה זה כל כך קשה לחזור לשגרה, ואיך אפשר להקל על עצמנו: "העימות האחרון היה אינטנסיבי במיוחד, והוא חשף את העורף לאיום ממשי וקיומי. הציבור הישראלי מותש, אנחנו מתמודדים עם רצף של אירועים טראומתיים. כל אירוע כזה דורש מאיתנו להיאבק בפחדים ובחוסר אונים".
היא מדגישה כי המציאות הזו יוצרת טראומה מצטברת: "אנחנו רואים עלייה דרמטית בפוסט-טראומה, ומשרד הבריאות אף פרסם נתונים על עלייה בצריכת תרופות נוגדות דיכאון וחרדה. כל אחד מאיתנו יכול לזהות בעצמו תסמינים הקשורים לתקופה הזו גם אם לא נפגענו ישירות, כולנו מכירים מישהו שכן. המעגלים שסובבים אותנו נפגעו".
למה החזרה לשגרה מרגישה כמעט בלתי אפשרית?
"הרבה אנשים מרגישים שהם פשוט לא מצליחים 'לחזור לעצמם'," אומרת ענת המבורגר. "וזה צפוי וטבעי. גם אם לכאורה חזרנו לשגרה – הנפש עוד לא שם. זה טבעי וצפוי שלאחר החזרה לשגרה, הגוף והנפש מגיבים באופן שונה לעיתים במתח, דריכות או חוסר שקט. לנפש לוקח זמן להירגע, והמעבר ממצב חירום או לחץ לשגרה אינו מתרחש בן רגע.
מדובר בתהליך שדורש תקופת הסתגלות, שבמהלכה נוצרת בהדרגה תחושת רגיעה וביטחון. גם אם כלפי חוץ השגרה חזרה, אנחנו עדיין ערים לכל שינוי, קול חריג או רעש מטוסים – הנפש עודנה "בדריכות" וזקוקה לזמן לשוב לעצמה ולהגיע למנוחה ורגיעה אמיתית".
אחת הבעיות, לדברי ענת המבורגר, היא שציפיה לחזרה מהירה לשגרה עלולה לייצר תחושת כישלון ואשמה: "אנחנו צריכים להבין שהחזרה לשגרה היא לא קפיצה מאפס למאה. מדובר בתהליך הדרגתי, שדורש הסתגלות מחדש למציאות שהשתבשה".
איך יודעים שצריך עזרה מקצועית?
לדברי המבורגר, יש לשים לב לסימנים הבאים לידי ביטוי ב"קושי בתפקוד, חוסר יכולת לעשות דברים שפעם היו פשוטים, אלה סימנים שצריך להתייחס אליהם. אני מסמנת שני מדדים עיקריים: עוצמה ומשך. אם התגובה הנפשית בעוצמה גבוהה או נמשכת יותר מכמה שבועות חשוב לפנות לעזרה. אפשר להתחיל אצל רופא המשפחה, ומשם לבדוק מה אפשר לעשות".
תפקיד המעסיקים: גמישות בתקופת מעבר
המבורגר קוראת גם למקומות העבודה ולמנהלים לגלות הבנה: "לא לצפות מהעובדים לחזור לאותה רמה תפקודית באופן מיידי. בתקופת המעבר בין חירום לשגרה – יש חשיבות למרחב וגמישות. חשוב לזכור שלא ניתן לצפות מהעובדים לשוב לאותן רמות תפקוד ולעמוד באותה רמת ציפיות שהיו לפני התקופה המאתגרת. רבים זקוקים למרחב וגמישות בתקופת המעבר שבין מצב חירום לשגרה. זה זמן שמצריך עדינות וזה לוקח מספר שבועות".
מה כן אפשר לעשות?
ברמה האישית, מומלץ לכל אחד לבנות לעצמו סדר יום פשוט ולנסות לעמוד בו –גם אם בהתחלה בצעדים קטנים. כדאי למתן את החשיפה לחדשות, לחזק את הקשר של הנפש לגוף באמצעות פעילות גופנית או יוגה, ולשוב למפגשים עם חברים ואנשים קרובים. כל אלה מסייעים בהחזרת תחושת החיים המוכרים. במקביל, חשוב להיות קשובים לעצמנו ולסביבה ואם מתעורר קושי להסתגל, מופיעה עייפות מתמשכת או תחושת תקיעות, אין מקום להסס: כדאי לפנות לייעוץ מקצועי ולקבל תמיכה.
חוסן נפשי נבנה מהקשבה פנימית
"חוסן נפשי הוא היכולת לחזור לבייס-ליין שלנו, לעצמנו. ומה שמאפשר את זה הוא דווקא ההשתהות: להיות קשובים לעצמנו, לזהות את הקושי, ולהרשות לעצמנו להרגיש. היכולת לתת ביטוי למצוקה ולהיעזר באחרים בזמן אמת היא זו שבונה את החוסן".
המבורגר מוסיפה שגם כחברה, עלינו לתת לגיטימציה לקשיים – ובמקביל לספק שירותים זמינים לתמיכה, כדי לחזק את החוסן הציבורי.
הורים תחת לחץ: תפקוד הורי והתנהלות מול הילדים
"המצב הנפשי שלנו משפיע ישירות על ההורות שלנו," אומרת המבורגר. "כשההורים תחת לחץ זה מקרין גם על הילדים. לכן חשוב שההורה יהיה קשוב לעצמו, יתחזק בעצמו כדי שיוכל לתמוך בילדיו. חשוב להעביר לילדים את המסר: "האירוע הסתיים, עכשיו אנחנו בטוחים". לחזק אותם על תפקוד בזמן חירום, ולהיות סבלניים כלפי שינויים בהתנהגות".
"לא כל הילדים משתפים ברגשות. תפקידנו כהורים לנסות להגיע אליהם בדרכים עדינות כגון, פעילות משותפת או שיחה סביב השולחן, אפשר להעלות נושאים רגישים בעקיפין. הרבה ילדים מבטאים מצוקה דרך התנהגות: עצבנות או רגישות יתר, צריך לגלות סבלנות כלפיהם ולהבין את הרגש שמאחורי התנהגות זו".
"הילדים חשופים למה שקורה, אבל חשוב שההורה יהיה זה שיתווך להם את המציאות בשפה שמתאימה לגילם. להסביר, לווסת את התוכן, להדגיש את תחושת השליטה ולחזק אותם על ההתמודדות. כל אלה מחזקים את תחושת הביטחון שלהם".
"בני נוער ומתבגרים חשופים במיוחד לרשתות, לתכנים קשים. לכן אנחנו צריכים לתת להם תשומת לב מיוחדת, לעודד אותם לשתף, לעזור להם להבין את התחושות שלהם ולתת להן מקום. ההקשבה הזו תחזק אותם".
אתם לא לבד – יש למי לפנות
בימים אלו יש עלייה בפניות לבריאות הנפש וביקוש לטיפול במיוחד באירועים טראומתיים כמו פגיעות ישירות או אובדן. "במערך העובדים הסוציאליים של כללית במחוז חיפה נתנו מענה ראשוני במקרים הקשים," מספרת המבורגר. "והעברנו את הפונים לטיפול מתמשך, יש לאן לפנות".
"החזרה לשגרה היא תהליך. היו סבלניים לעצמכם. זה בסדר להרגיש עייפים, מוצפים, לא מרוכזים. הכי חשוב – לא להישאר לבד, לדבר, לשתף, לבקש עזרה. וגם אם לא קל – לאט לאט, אפשר לחזור לעצמנו", מסכמת המבורגר.