אומנות במרחב הציבורי מוגדרת כאומנות הנגישה לכל אחד, ללא צורך בתשלום. מטרתה של האומנות במרחב הציבורי היא להעשיר את הסביבה, לשפר את איכות החיים, לחזק את הזהות המקומית והקהילתית, לעודד אינטראקציה חברתית ולשמש כלי להבעה תרבותית וחברתית בנוסף, היא יוצרת נקודות עניין ומפגש, ולעיתים אף משנה את דימוי העיר או השכונה. אנו מוצאים אותה ברחובות, בכיכרות, בגנים בתחנות הרכבת ובמבני ציבור והיא כוללת פסלים, פספסים, מזרקות, ציורי קיר וגרפיטי.
ציורי הקיר והגרפיטי הם שניים מהמאפיינים הבולטים ביותר. לפעמים נוטים להתבלבל בין המושגים.
גרפיטי הוא בראש ובראשונה כתיבה או ציור בלתי חוקיים, לרוב באמצעות ספריי צבע, על קירות ציבוריים. לעיתים מדובר ב"טאגים" – חתימות של אמנים או קבוצות, ולעיתים במסרים מחאתיים או חברתיים. הגרפיטי מזוהה עם תרבות מחתרתית, רצון להיראות, ולעיתים קרובות עם התנגדות לסדר החברתי הקיים.
ציורי קיר הם לרוב יצירות גדולות, מוזמנות ומאושרות, שנעשות על קירות מבנים כחלק מפרויקטים של ייפוי סביבתי, חינוך קהילתי או מסר חברתי. ציורי קיר הם לרוב אמנות ממוסדת, עם קרדיט לאמן, והם נשארים לאורך זמן מאחר והמזמין דואג לשימורם. ההבדלים אינם רק טכניים או חוקיים, אלא גם נוגעים לקהל היעד, למסר ולשייכות החברתית של היוצר והיצירה.
אמנות הגרפיטי המודרנית התפתחה מאוד על קירות הרכבת התחתית של ניו יורק כחלק מתרבות ההיפ-הופ. הגרפיטי, כתיבה גדושה ופראית ניצבת מול השמרנות הנקייה והבורגנית. מחאה אורבנית של תרבות שוליים שאינה זוכה להכרה מצד הממסד.
לא כל כתובת מרוססת בספריי שנראה ברחוב היא בהכרח "גרפיטי" עם ערך אמנותי, ישנן הרבה כתובות עם מסר כללי ("נ-נח-נחמן מאומן" וכו') שמרוססות בחובבנות לעומת אמן גרפיטי ששולט בטכניקה, מרסס בספריי איכותי, עם צבע טוב שמחזיק מעמד לאורך זמן. האמנים מממנים את עלות הספריי מכיסם, לא מקבלים על זה תשלום אבל זו הדרך שלהם להציג את האמנות שלהם ברחוב.
מהי ג'נטרפיקציה?
ג'נטריפיקציה (בעברית: עִלּוּת) היא תהליך עירוני-חברתי שבו אוכלוסייה מהמעמד הבינוני-גבוה נכנסת לשכונות מוחלשות, משנה את אופיין, ומביאה לעליית מחירי הדיור ולדחיקת האוכלוסייה הוותיקה והפחות מבוססת. את המושג טבעה בשנת 1964 רות גלאס, סוציולוגית בריטית, כדרך לתאר את התהליך שהתרחש באותם שנים בחלק מהשכונות של לונדון.
ג'נטריפיקציה מלווה לרוב בשיפוץ פיזי של המרחב, שינוי פני הרחובות, תחלופה של עסקים ותהליכי התברגנות תרבותית וחברתית.
הקשר בין גרפיטי לג'נטריפיקציה
הגרפיטי ואחריו כלל אומנות הרחוב, פורחים לרוב בשכונות מוחלשות, שם יש פחות פיקוח עירוני ופחות עניין של הרשויות לטפל במה שמתרחש על הקירות. אמנים צעירים מוצאים במרחב זה קרקע פורייה ליצירה, ביטוי עצמי ומחאה. היצירות הופכות את השכונה למוקד עניין תרבותי, מושכות מבקרים, תיירים ולעיתים גם סיקור תקשורתי.
עם הזמן, אמנות הרחוב מושכת אליה מעמד יצירתי – אמנים, מעצבים, יזמים צעירים – שמחפשים חללים זולים, השראה וקהילה. הרחובות מתמלאים בגלריות קטנות, בתי קפה, חנויות יד שנייה, והאווירה הייחודית מושכת אוכלוסייה חדשה. תהליך זה מתועד בשכונות רבות בעולם – סוהו בניו-יורק, קרויצברג בברלין, שורדיץ' בלונדון, פלורנטין בתל אביב ועוד.
כשהשכונה הופכת לטרנדית, מגיעים יזמים, משקיעים, מתווכים וחברות נדל"ן. אמנות הרחוב, שהייתה במקור מחתרתית ומחאתית, הופכת לכלי מסחרי: ציורי קיר מוזמנים, סיורי גרפיטי, מיתוג שכונתי, והפיכת האמנות למוצר צריכה ולסמל סטטוס. מחירי הדיור עולים, והאוכלוסייה המקורית נדחקת החוצה. הקשר בין אמנות רחוב לג'נטריפיקציה הוא פרדוקסלי: האמנות צומחת מתוך שוליים, אך הופכת לכלי מרכזי בתהליך שמוחק את השוליים. יש אמנים שמוחים נגד התהליך – לעיתים אף משחיתים במכוון את יצירותיהם במחאה על השינוי שעובר על השכונה.
ומה בחיפה? לחיפה יש אצבעות שבורות!
ברוקן פינגאז הוא שמו של קולקטיב אמנות רחוב שנוסד בתחילת המאה הנוכחית על ידי ארבעה צעירים שציירו בסתר על קירות העיר התחתית של חיפה – אזור שהיה מוזנח, שולי ומרוחק מהשיח התרבותי המרכזי. בתחילת הדרך, הגרפיטי שלהם נחשב לוונדליזם, ומרבית העבודות נמחקו שוב ושוב על ידי העיריה.
עם השנים, סגנונם הייחודי המשלב השראה ממקורות רבים הפך אותם לשם דבר לא רק בישראל אלא ברחבי העולם. ציוריהם צבעוניים, גרפיים מאוד, שופעי דימויים של תרבות פופולרית, מוצרי צריכה וסרטי אימה. הם השתתפו בפרויקטים בינלאומיים, הציגו על קירות בערים החשובות בעולם ויצרו קליפים עבור להקת יו-טו.
טרום הקורונה, בשנים 2017-2018 ארחה חיפה את פסטיבל הקירות והוא היה מהדברים היותר מרעננים שנוצרו בחיפה. הפסטיבל, שחלק גדול מיצירותיו עדיין על הקירות, התמקד בשינוי המרחב הציבורי של העיר התחתית וחברי הברוקן פינגאז נטלו בו חלק.
פסטיבל הקירות בעיר התחתית היה אירוע שהפך את חיפה למוקד עלייה לרגל לחובבי אמנות רחוב מהארץ ומהעולם. העבודות הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני, ומשמשות דוגמה מובהקת לאופן שבו אמנות רחוב יכולה לשנות את פני המרחב הציבורי, למשוך קהלים חדשים, ולהפוך שכונות מוזנחות למוקדי תרבות, תיירות והשקעה. בניין מועדון החורבה המיתולוגי בעיר התחתית, שהפך ל"קנבס" של החבורה הוא אייקון חיפאי המושך חובבי אומנות רבים.
האם אמנות הרחוב היא חלק מהפתרון או מהבעיה?
הקשר בין אמנות רחוב לג'נטריפיקציה הוא מורכב, דינמי ולעיתים פרדוקסלי. אמנות הרחוב צומחת מתוך השוליים, אך הופכת לכלי מרכזי בתהליכים שמוחקים את אותם שוליים. היא יכולה להיות מנוף להתחדשות, לשיפור תדמית ולדיאלוג חברתי, אך גם להאיץ תהליכים של מסחור, ייפוי, עליית מחירים והדרה.
בחיפה, כמו בערים רבות בעולם, אמנות הרחוב היא חלק בלתי נפרד מהנוף העירוני ומהשיח על צדק חברתי, זהות ושייכות. האתגר הוא למצוא את האיזון בין יצירה חופשית, שימור קהילות, התחדשות עירונית וצדק חברתי – כך שהאמנות תשרת את כל תושבי העיר, ולא רק את החזקים שבהם.
העיר התחתית, שבעבר נחשבה לאזור מוזנח, הפכה למוקד של יצירה, תרבות ובילוי. אמנות הרחוב, הגלריות, הפאבים והמסעדות החדשות משכו אוכלוסייה צעירה ויצירתית. במקביל, החלו להופיע פרויקטים של התחדשות עירונית, והשכירות עלתה – תהליך שמזכיר את הדינמיקה שתוארה בערים אחרות בעולם.
לצד העיר התחתית, גם רחוב מסדה בהדר ואזור שוק תלפיות מלאים בציורי קיר, בין אם יש בכך תמיכה בג'נטרפיקציה ובין אם לא – כדאי לטייל ולהנות מיצירות האומנות המעטרות את קירות העיר.
על עמודי הגשרים שחוצים וסוגרים על נחל הגיבורים גרפיטי ציורי קיר וריח ה"שירותים הציבוריים" של ההומלסים נישא למרחוק, צמוד ל"גרנד קניון" ההומה והנוצץ שמנותק לחלוטין מסביבתו. פעם הבטיחו לנו שם פארק מושקע אולי בעוד עשרים שנה יהיו שם "סיורי גרפיטי"…