חן שלו • הרקדנית שהביסה את האנורקסיה ומצאה את האור

חן שלו, רקדנית מוכשרת ומלאת תשוקה, צלחה התמודדות עם אחת המלחמות הקשות ביותר – האנורקסיה שכמעט הכריעה את גופה ואת נפשה. מתוך תקווה ורצון פנימי לשוב לחיים מלאים, מצאה חן את הכוח להיאבק, להתגבר ולבחור בדרך של החלמה. הסיפור שלה הוא עדות מרגשת לכוחו של הרצון האנושי שמאפשר למצוא אור גם ברגעים האפלים ביותר.

הרקדנית שלא ויתרה על החלום

חן שלו נולדה בשנת 1997 בקריית ים, ילדה שקטה בעיר שקטה, אך בגופה בער כבר אז הדחף לזוז, לרקוד, לפרוץ גבולות. בגיל 6 החלה ללמוד בחוג בלט מקומי ובגיל 12 בלבד החלה את דרכה בבית הספר לאומנויות "רעות" בחיפה, שם בחרה במגמת המחול. את הכישרון הגולמי היא ליטשה בתיכון לאומנויות "תלמה ילין", שם למדה.

עוד לפני שסיימה את לימודיה, הפכה חן לדמות בולטת בעולם המחול הצעיר, כשהצטרפה לפרויקט המצוינות של להקת בת שבע – מהחשובים שבתחום בישראל. בזכות היכולות המרשימות שלה זכתה במלגות הצטיינות יוקרתיות: קרן רונן והקרן ע"ש אלי ואסתר ליאון. לאחר מכן התקבלה ללהקת המחול הקיבוצית הצעירה – תחנה חלומית לכל רקדן צעיר. גם בצבא הוכרה כ"רקדנית מצטיינת", המשיכה להופיע ולקחת חלק בפרויקטים חדשניים.

אך מאחורי המסלול המזהיר הזה מסתתר גם שבר. מחלה קשה פגעה בגופה של חן: אנורקסיה נרבוזה (Anorexia nervosa – צַיְמָנוּת). לאחר דרך ארוכה ופתלתלה היא בחרה לשוב הביתה. לא לתל אביב, לא לבימות המחול אלא לקריית ים. בבית הוריה היא מוצאת את החום, התמיכה, את המעטפת שהיא זקוקה לה כדי להמשיך. לא לוותר. לא לעצור.

חן שלו היא לא רק רקדנית – היא סיפור של גוף שידע לפרוח, של נפש שלומדת לרפא ושל אמנות שממשיכה לפעום, גם ברגעים הקשים ביותר.

"גם אני חי פה"

כאן המדור המביא אליכם דמויות מרתקות מחיפה ומסביבתה בבית מגוריהן, כאשר ההיכרות היא דרך הסיפורים, המטענים ונקודת המבט הייחודית של האנשים המרכיבים את הפסיפס האנושי של עיר המחוז חיפה. דהיינו, אלה החיים והגרים פה, ממש כשם המדור – "גם אני חי פה".

במסגרת מדור זה נכיר את הדמויות החיפאיות ואת מקום מגוריהן, כאשר ההיכרות איננה דרך מטראז' הדירה, או הערכה נדל"נית או תיאור עיצובי – אלא מהותה של היכרות זו היא להיוודע בבית המארחים אל הסיפורים, אל המטען הרגשי ואל זווית הראייה הייחודית האישית. בזו הפעם נבקר במעונה של חן שלו, הגרה בבית הוריה שבקריית ים. הרקדנית חן שלו, אשר התמודדה ועמדה מול תלאות האנורקסיה – בחרה בחיים בבריאות ובאור.

חן שלו אולי כבר לא על במת המחול, אבל הסיפור שלה לא מפסיק לרקוד. זהו סיפור על תשוקה, כאב, הישרדות ובעיקר – על מציאת קול חדש בגוף שנשחק. קול שהוא לא עוד רק בשביל אחרים, אלא גם למענה וגם למען אחרים.

המנגינה שפורצת כאילו המתינה שם תמיד

למרות שחלפו שנים מאז שלחה חן את אצבעותיה אל קלידי הפסנתר, היא מתיישבת מולו באחת – וכמו בפקודה שקטה שמובנת רק לה ולכלי, היא פורצת בנגינה עזה ונחרצת. אין היסוס בתנועה, אין חיפוש אחר צלילים. המנגינה פורצת כאילו המתינה שם תמיד, כלואה בזיכרון ורק ביקשה שמישהו יעניק לה קול.

באווירת החדר לא נמצא כל דבר אשר יעיד על הטלטלה העצומה שעברה חן, על יכולת התמודדותה עם מחלת האנורקסיה מחד ומאידך על התמודדותה וניצחונה מול פגע זה. הצלילים הראשונים – דקים, שבריריים, אך עזים – ממלאים את החדר באווירה מכשפת. זו לא עוד מנגינה, זהו ניגון שנחרת בזיכרון שלה ובזיכרון הקולקטיבי של דור שלם. זוהי המנגינה מהסרט שהופץ בעולם דובר האנגלית כ־Amélie from Montmartre – ובסופו של דבר זכה לשם הקצר והאהוב: Amélie.

פס-הקול נכתב בידי יאן טירסן, והקו המוזיקלי שבו הוא בחר – הינו קו מינימליסטי, מהורהר, מלא רגש – מעניק תחושת אינטימיות שאין דומה לה. בין שלל הקטעים המופלאים שבפס קול זה  בוחרת חן לנגן את אחת המנגינות המפורסמות: "Comptine d'un autre été" – או בתרגום חופשי: "חרוז מקיץ אחר".

חן מנגנת, אך נדמה כאילו המנגינה היא זו שמנגנת בה ◄ צפו

בין קריית ים ללב תל אביב: הסיפור המטלטל של חן שלו, הרקדנית שנאבקה בגופה ומצאה שלווה ביוגה

חן שלו נולדה בשנת 1997 בקריית ים, ילדה שקטה אך נמרצת, שגדלה בבית הספר היסודי "עלומים". בגיל שש, בעקבות החלטה של אמה, נרשמה לחוג ריקוד. עבור חן, זה לא היה סתם חוג של אחר הצהריים – זו הייתה תחילתה של תשוקה עמוקה לעולם המחול. כבר מהרגע הראשון, היא מצאה את עצמה נשאבת אל התנועה, אל המוזיקה, אל החלום.

הילדה מקריית ים שמצאה ייעוד בסטודיו לבלט

כבר אז, באותה שנה ראשונה, התרחש הרגע הראשון שבו הגוף שלה הפך לנושא לשיפוט: המדריכה לקחה אותה הצידה ושאלה, "חן, מה עם הבטן?"

היא זוכרת את הרגע הזה היטב – את המבט שלה שנשמט כלפי מטה ואת התשובה שיצאה ממנה כמעט בלחישה: "אבל אלונה, אני לא אוכלת ממתקים…" היה זה הרגע שבו הילדה בת השש החלה להבין שהחלום שלה אולי ייאלץ לעבור דרך הקרב על דימוי הגוף.

חטיבת ביניים על הכרמל – הניכור מול הייחוד

בגיל 12 התקבלה חן לבית הספר לאומנויות "רעות" בחיפה. הסביבה הייתה זרה לה – תלמידים מהכרמל, חבר'ה מהצופים, כולם נראו לה רחוקים מהחיים שמהם הגיעה. היא, ילדה מקריית ים, הרגישה כאילו נחתה בעולם אחר. אבל למרות הקושי החברתי, היכולות שלה הרקיעו שחקים. היא זוהתה מיד כתלמידה מוכשרת וקיבלה הזמנה לקורס קיץ ב"תלמה ילין" – אחד מבתי הספר הנחשבים ביותר בארץ לאומנויות הבמה.

ההתרשמות הייתה כה עמוקה, שעד סוף הקיץ הציעו לה להצטרף כבר בכיתה ח' למסלול העתודה. חן אמרה כן, גם אם זה דרש ממנה להתעורר כל בוקר בשעה חמש, לנסוע מביתה בקריית ים לגבעתיים ולחזור רק באחת-עשרה בלילה. כך במשך ארבע שנים – לבדה באוטובוסים וברכבות, בגשם ובשמש – לא ויתרה על החלום.

הרקדנית המצטיינת והמאבק הבלתי נגמר במשקל

למרות ההישגים וההצטיינות ב"תלמה ילין", חן לא הצליחה לברוח מהשיפוט המתמיד כלפי גופה. היא הקפידה להביא לבית הספר רק פירות וירקות בקופסה, אך גם אז לא חסכו ממנה הערות – תמיד יש מקום "לרדת עוד קצת". בערבים, כשהייתה חוזרת הביתה מותשת, הייתה "מתנפלת על המקרר". ההרעבה היומית הפכה להתקפי אכילה ליליים. מגיל צעיר מדי, התחילה חן לדמיין את עצמה לא דרך מה שהיא יוצרת – אלא דרך הבטן שלה.

בבית כבר הונהג "משטר תזונה" בשיתוף פעולה עם האם והמדריכות. היא אכלה רק את "המותרים", וסבלה מדימוי גוף שלילי ומעיק. ובכל זאת, מעולם לא חדלה לחלום לרקוד.

הבית, המשפחה והפערים

חן נולדה למשפחה מעורבת ומורכבת. אביה, מיכאל (מיקו), עובד כמנהלן בתיכון "רבין". אמה, ציפי, ניהלה בעבר חנות פרפומריה מצליחה בעיר. שם המשפחה המקורי היה אמסלם, ולימים שונה ל"שלו". אביה ממוצא מרוקאי ואמה ממוצא צ׳כי.

לה שלושה אחים: אורי, הבכור בן 40, התחרש בגיל שנה לאחר דלקת קרום המוח, כיום הוא נהג ב'אלדן' ולו שלושה ילדים שומעים, גר בכפר סבא; גילי, האחות הגדולה בת 37, שהייתה כמו אם שנייה לחן, כיום היא רפרנטית ביטוח נשואה ואמא לשלושה, גרה בקריית מוצקין; ועמית בת 33, מורה לחינוך מיוחד ואם לארבע בנות, גרה בקריית אתא. בין שתי האחיות הבוגרות נרקמה מערכת יחסים קרובה ותומכת, אך בגין הנסיבות הקשר עם ילדת הזקונים, שבחרה ללכת בדרך אחרת אל עולם המחול, היה מרוחק מעט.

הרגע שבו כוכבה זרח — ואז דעך

בתום לימודיה ב'תלמה ילין', קיבלה חן מעמד של "רקדן מצטיין" בצבא, בזכות קבלתה ללהקת המחול הקיבוצית. היא התגוררה בקיבוץ געתון, חיה לצד בן זוג כדורסלן, ושירתה כשקמיסטית בבה"ד חיל הים. כל ערב פתחה את השק"ם ושירתה בנאמנות את קהל החיילים. חיים של משמעת, ריקוד והתמסרות מוחלטת.

לאחר כשנתיים הסתיים הקשר עם בן זוגה כמו גם  הפרק בלהקת המחול הקיבוצית. חן עברה לתל אביב, לדירת שותפות ברחוב שינקין ושם החלה לעבוד עם הכוריאוגרפית שרון וזאנה. הן יצרו יחד את "מונסטר" (מפלצת) – יצירה נשית ועצמאית – כמו כן חן יצרה ריקוד סולו: יצירה בשם "שרה" בתיאטרון ענבל.

אבל דווקא כשנראה שהכול מתחיל להתממש – התפרץ סיוט מורכב.

ההתעללות, הקריסה, והפרידה מהחלום

בתוך תקופה קצרה של חזרות אינטנסיביות, החלה חן לחוות התעללות פיזית ונפשית מצד מנהלת החזרות. השפלות יומיומיות, חוסר ערך, ביטול עצמי. היא ניסתה להחזיק, אך לא יכלה. הלב כבר לא היה על הבמה. הדלת שהובילה לחלום נסגרה באבחה כואבת.

היא תיארה את עצמה "כמו מכונת כביסה": סחוטה, סובבת סביב עצמה, ללא כל מרכז. עם הפרידה מעולם המחול, היא איבדה גם את תחושת הזהות שלה. מי היא עכשיו, בלי הריקוד?

תל אביב, יוגה, ונזירה בלב העיר

בחיפוש אחר תשובה, התחילה חן ללמד מחול בכפר יונה, אך הדבר לא הספיק בכדי לשרוד את החיים בעיר הגדולה. היא החלה בשיעורי בלט ובמהרה מצאה את עצמה נמשכת לעולם חדש ומרפא: היוגה. בסטודיו "פיור" אשר ברח' שינקין, חוותה לראשונה תנועה שלא באה ממקום של ביקורת. לא דיאטה, לא דרישה – רק נוכחות. כאן ועכשיו. היא התאהבה.

כמו תמיד, חן לא עושה דברים בחצי כוח. לאחר זמן מה היא הצטרפה גם לקורס מורי יוגה בסטודיו "לוטוס" אשר בצפון תל אביב והחלה ללמוד את הפילוסופיה שמאחורי התרגול. דרך הקריאה הבינה את עומק ההבדלים שבין מזרח למערב – אבל לא כפער, אלא כהשלמה. לדידה היה אם "היוגי אמור לשמור רבע קיבה ריקה" – הרי שהיא הפכה את עצמה ל"שלושת רבעי קיבה ריקה". נזירה בודהיסטית בלב תל אביב, מחפשת אמת פשוטה, מחוץ למסחטת החלומות.

"נעלמת לנו": כך התמכרה חן לצום – והפכה את דירתה בתל אביב למקדש של רזון

היא רק רצתה להמשיך להיות רזה. לא לרזות – פשוט לא להשמין. זו הייתה המטרה. אבל כשהעולם הישן נחרב – עולם של שמונה שעות חזרות ביום, קהילה ברורה, שגרה מדויקת של תנועה זיעה וריקוד – לפתע חן מצאה את עצמה לבד. בלי מטרה, בלי מסגרת, בלי האנשים שהיו כל עולמה… ואז, בתוך החלל הזה, בלי במה ובלי גוף פעיל – נולדה ההפרעה.

חן ידעה מה מצופה ממנה: רקדנית שלא משמינה. רקדנית שלא מאבדת שליטה. אז אם היא כבר לא רוקדת, לפחות שלא תשמין. היא התחילה בצמצום פשוט: פחות אוכל. ואז למדה משהו חדש. "יוגי הוא מי שמנהל צומות", אמרו לה. המחשבה הלכה והעמיקה: אם אפשר לצום יום אחד, אז למה לא יומיים? ואם יומיים – למה לא שבוע? שבועיים?

זה הפך לאובססיה. רצינית, מסוכנת. כזו שמנתקת מהעולם, מהחיים, מהשפיות. פתאום היא כבר לא רק חן. היא דמות כמעט בודהיסטית, בזירה קטנה ושותקת של דירה תל אביבית, שם כל עולמה סובב סביב שיבוש האכילה. כל רגע ביום מתוזמן, כל כלל נוקשה, כל חריגה היא כישלון אישי.

קסם שהפך לאיבוד שליטה

"בהתחלה," היא אומרת, "זה היה כמו קסם. הרגשתי סוף-סוף על גג העולם. כולם החמיאו, שאלו איך עשית את זה, מה הסוד שלך?" והיא באמת האמינה – לרגע – שהיא גיבורה. כובשת. מנצחת. אבל היא גם ידעה לתמרן. "אלופת התירוצים", היא מגדירה את עצמה, כמו כל מי שההפרעה הפכה אותו למכונת מניפולציה. היא תמיד הסבירה למה לא אכלה, למה היא לא רעבה, למה היא לא באה.

והיא אכן לא באה. לא למפגשים, לא לחברים, לא למשפחה. מפחדת מהאוכל שיחכה לה שם. מפחדת מהשאלה המביכה. מפחדת להיתפס. כי כל חריגה מהשגרה שיצרה לעצמה איימה על הדבר היחיד שבו היא עוד הצליחה לשלוט בו: המשקל.

ההתמכרות לצום

"החרדה", היא מודה, "הולכת וגדלה עם כל קילוגרם שיורד. זה הפוך – במקום להירגע, אני יותר בפחד." פחד לאבד שליטה. פחד להשמין. פחד לחזור לגוף הישן, לחיים הישנים. זה לא תהליך של רזון – זהו סחרור. שואב. כמו מערבולת. והיא התמכרה. לצום. לרזון. לתחושת העליונות הרגעית. לגג העולם שחשבה שהגיעה אליו…לפני שנפלה לתהום.

היו אלו החברים שלה הראשונים לשים לב לכך. הם ראו אותה נמוגה. לא רק גופנית – גם רגשית, חברתית. ואז הם פנו אל הוריה, באו ואמרו: "תקשיבו, חן נעלמת לנו." כך, לאט, התבהרה התמונה. הרקדנית שחלמה לעוף – הלכה ואיבדה את עצמה בתוך ריקוד מסוכן מול עצמה. ריקוד בלי קצב, בלי קהל, בלי רפלקס של בלימה. רק היא, המראה, הצום והפחד.

מה ההבדל בין הפרעות אכילה להפרעות באכילה?

כאן יש לשים לב בין המושגים הבאים, תחילה האחד ומיד אחריו "רעהו": הפרעות אכילה והפרעות באכילה הן תופעות שונות בעוצמתן ובמאפייניהן.

הפרעות אכילה הן מצבים קליניים חמורים המאובחנים לפי קריטריונים ברורים, וכוללים מצבים כמו אנורקסיה נרבוזה, בולימיה נרבוזה והפרעת אכילה התקפית. הן מאופיינות בהתנהגויות כפייתיות, שינויי משקל קיצוניים, עיוות בדימוי הגוף ופגיעה תפקודית חמורה.

לעומתן, הפרעות באכילה הן דפוסי אכילה לא סדירים שאינם תמיד עומדים בקריטריונים הרפואיים להפרעה פסיכיאטרית. הן עשויות לכלול אכילה רגשית, הימנעות מקבוצות מזון, דילוג על ארוחות או בולמוסים מזדמנים, ולעיתים מהוות שלב מוקדם שעלול להתפתח להפרעת אכילה קלינית. ההבדל המרכזי בין השתיים טמון בתדירות, בעוצמה ובפגיעה התפקודית. בעוד שהפרעות באכילה שכיחות יותר וקשות לאבחון, הפרעות אכילה נחשבות למצבים רפואיים חמורים המחייבים טיפול מקצועי.

המסע של חן אל תוך הצללים

במשך זמן רב הצליחה חן לשכנע את כל הסובבים אותה שהכול בסדר. גם הוריה, שראו את בתם נחלשת בהדרגה, האמינו לה. לא היה דבר בהתנהגותה שהעיד על סערה פנימית – היא נראתה נינוחה, רוחנית, אפילו חזקה. כך לפחות היא רצתה להיראות. אבל אז הגיע המסע להודו.

החיבוק של "אמא הודו" – והמציאות המתנפצת

לאחר שסיימה קורס מורי יוגה בארץ, נסעה חן עם חבריה לחודש של תרגול וחיפוש עצמי בתת-היבשת. כבר אז היא הייתה בתת-משקל, רזה בצורה מעוררת דאגה – אם רק היה מי שיבחין בכך. היא האמינה שבהודו תמצא נשמות תאומות: יוגים, בודהיסטים, אנשים שמבינים את הדרך שהיא בחרה לעצמה. ואכן, הודו קיבלה אותה בזרועות פתוחות. "אמא הודו", כמו שקראה לה, הייתה המקום שבו אפשר להיות מי שאת רוצה להיות.

אבל אפילו ההודים, עם רוחב ליבם וחיבוקם התרבותי, הביטו עליה בדאגה. "Why are you so skinny?" שאלו אותה. "תאכלי חמאה מזוקקת, שתשמין אותך קצת." חן רק חייכה: "לא, תודה. בשבילי רק ירקות וטופו."

קריסת הגוף – והתעוררות הרוח

יום אחד, בזמן תרגול, חן התעלפה. אחד המתאמנים הרים אותה, הביט בה בעיניים חודרות ואמר: "תתאפסי על החיים שלך, גברת. את חייבת לטפל בעצמך." אבל חן המשיכה להכחיש. היא לא ראתה בעיה, אלא דרך חיים.

כששבה לישראל, הייתה כבר מטופלת מזה שנתיים אצל פסיכולוגית קלינית בתל אביב – אבל הפסיכולוגית, שלא הייתה מומחית להפרעות אכילה, לפני הנסיעה להודו טרם זיהתה את הסכנה. חן חזרה מהודו מחויכת, אך עם חמישה קילוגרמים פחות – והייתה כבר בתת-משקל קיצוני. רק אז נשברה השתיקה. הפסיכולוגית, שעד כה ניסתה לטפל במה שנראה לה חיפוש עצמי שגרתי, התריעה: "הדברים כבר לא בידיים שלך. את חייבת עזרה ומהר. עליך להתאשפז במקום מכיל."

האבחנה שמטלטלת – וההישג המזויף

חן הופנתה לטיפול יום ב"בית החולים רעות" בתל אביב. מיד באינטייק הראשוני, הפגישה עם הפסיכיאטר שינתה את חייה. הוא שמע את סיפורה האישי, הסתכל עליה ואמר: "תקשיבי לי, חמודה. את חולה באנורקסיה נרבוזה. ואת חייבת לטפל בעצמך, כי את עומדת לאבד את החיים שלך."

אלא שחן שמעה דבר אחר לגמרי. היא לא שמעה אזהרה – אלא הישג. לדידה, פתאום הייתה "לא רק רזה – אלא רזה קיצונית". במוחה התחיל לנצנץ רעיון: איך אפשר לשמר את התואר הזה, את "הצלחה" המדומה.

הקריסה האיטית – והחיים על הקצה

במהלך הטיפול של שלושת השבועות ב"בית חולים רעות", אמה של חן עזבה את ביתה שבקריית ים ועברה לגור איתה בדירת השותפים התל אביבית. היא ניסתה להיות שם בשבילה, לנחם, ללוות, להבין. חן מצידה התעוררה כל בוקר בשעה ארבע, תרגלה יוגה במשך שלוש שעות והמשיכה ל"אשפוז יום". היא אמנם אכלה שם – אך חזרה הביתה וצמה. המשחק היה ברור: לעבור מתחת לרדאר.

ואז, קרה הבלתי נמנע. הפסיכיאטר קרא לה לשיחה, אשר בסופה לפתע ביקש ממנה לעלות על המשקל – זאת ללא בגדים כבדים, ללא שתיית מים מראש. התוצאה הדהימה אפילו אותו: חן ירדה עוד מספר קילוגרמים. "את הולכת למות כל רגע…" אמר לה. לא הייתה לו כל ברירה – הוא הורה על אשפוז מיידי ב"בית חולים תל השומר".

תל השומר – הגיהינום הפרטי

חן הועברה למחלקה הסגורה ב"בית החולים תל השומר". לא עוד יוגה, לא עוד תרגולים שקטים. כאן אף לא הייתה החמלה של "אמא הודו", אלא חוקים נוקשים בלבד: איחרת לארוחה? העונש הוא… עוד אוכל. וחן? גוף שלד, עיניים כהות, שיניים שהחלו להשחיר, שיער שנשר – והיא עדיין הייתה בהכחשה.

המציאות לא הצליחה לחדור את החומה שבנתה. גם כשהכול קרס, גם כשעיניה של אמה דמעו יום אחר יום, גם כשהרופאים הבהירו – "את בסכנת חיים" – חן עדיין ניסתה להחזיק בתואר: הרזה ביותר. המצטיינת. זו ששולטת בגופה עד הקצה. רק שהקצה היה כבר ממש שם – והיא עמדה עליו.

היא רק רצתה לזוז – אבל במחלקה הסגורה זה היה אסור

למרות איסור התנועה במחלקה הסגורה אשר בבית החולים "תל השומר", במקום שבו החופש נמדד בדקות שהדלת נפתחת, חן מצאה דרך אחרת לנשום. הגוף שלה זעק לתנועה, אבל היוגה הייתה אסורה. לכן היא בחרה במרחב הצר והיחיד שנותר לה – תא השירותים. שם, מאחורי הדלת הסגורה, רקדה. הניעה את גופה כאילו ביקשה להחיות בו משהו שנשכח.

אבל גם לריקוד החרישי הזה היה מחיר. כשצוות המחלקה גילה את התרגול הסמוי, הוחלט להחמיר את התנאים. חן הועברה ל"יחידה" – אגף סגור במיוחד המיועד למטופלות במצבים קיצוניים והקשים ביותר. בעת זו, עדיין היא לא עלתה בחוזקה ובמשקלה. לגופה שנע ללא הפסקה הוכרז תג מחמיר נוסף: "שבוע מיטה" – שבעה ימים ללא תזוזה, בו כל רגע עליה להיות במנוחה.

ההורים נקראו – חן סירבה לשכב במקום שהשתיקה צורחת בו

אחרי יומיים בלבד של ריתוק למיטה, חן לא הסכימה להמשיך בתהליך. חרף דברי הרופאים והפסיכיאטרים – היא אילצה את הוריה להוציאה משם.

אלא שבעולם שבחוץ חיכתה מציאות חדשה ומאיימת לא פחות: מגפת הקורונה. ובתוך ההסגר העולמי, לאחר כיממה חן מצאה את עצמה חוזרת אל "תל השומר", אל אותו "שבוע מיטה". הפעם חן צלחה לעשות זאת ושבה אל קבוצת הבנות. היא ניסתה להתחבר מחדש. אולם כאשר נודע לאחד הפסיכיאטרים שהחביאה אוכל בעת הארוחה, לא היה מקום לטעויות. ההפרה נרשמה. התגובה הייתה חדה – סילוקה המיידי מהמחלקה.

"לפחות יש לי משהו שאני טובה בו": חן והקול של ההפרעה

לגבי הצוות הרפואי, זו הייתה הפרת אמון. בעיני חן – שוב כישלון. אבל לא כישלון סתם, אלא כזה שדרכו דיברה ההפרעה עצמה. "לפחות יש לי משהו שאני טובה בו", אמרה לעצמה – "הפרעת אכילה".

היא חזרה לבית שבו כבר לא הרגישה כשייך לה. מקום שפעם קראו לו "בית" – עתה שהה בו האויב הנורא מכולם: האוכל. הוריה ראו אותה הולכת ונעלמת מתחת לפני השטח והחליטו להכניס אותה לטיפול יום בבית החולים רמב"ם בחיפה.

סוף סוף מישהו רואה את החן – אבל היא עדיין לא רוצה להירפא

מחלקת טיפולי יום בבית החולים רמב"ם היה לחן קרן אור נדירה. לראשונה, צוות הרפואה לא ראה בה רק משקל או אחוזי שומן. ראו אותה. חן קיבלה תפריט אישי, השתתפה בשעות של ריפוי בעיסוק ואפילו הורשתה לעשות יוגה – תחום שאהבה כל כך. אבל בפנים, חן עוד לא הייתה מודעת למהות הוויתור על ההפרעה. היא לא רצתה באמת להחלים. משקלה לא עלה.

לאחר כחודש ימים, ולמרות החיבור האישי, הצוות הרפואי החליט להפסיק את הטיפול בה. "את בחורה מקסימה", נאמר לה "אבל אינך משתפת פעולה באמת". נמסר לה כי עליה לעזוב את המקום – היות ולא מילאה את התוכנית עד תום.

בין קניון לאוטובוס – והדרך חזרה לתהום

כך החלה תקופה חשוכה. חן איבדה כיוון. ימים שלמים הסתובבה סתם ללא כל מטרה – נוסעת באוטובוסים, נודדת בקניונים – רק כדי לא להיות בבית. שם, בין כתלי חדריו חיכה האויב בכל ארוחה. גופה הידרדר במהירות. הכוח הפיזי כמעט אזל. בשיחת זום עם רועי, מורה היוגה שלה, היא דיווחה לו שכבר אין לה כוח להזיז את הרגליים. זה היה הסימן. שוב מצאה את עצמה מאושפזת – והפעם ב"בית החולים הדסה עין כרם".

במחלקה זו התבקשו הוריה לעשות את הדבר הקשה מכול – לתת אפוטרופסות מלאה על חיי בתם. עבור חן, זו הייתה הכרזה מלחמה. כנגד גזירה זו היא נלחמה בבית המשפט והצליחה לבטל את עניין השליטה על חייה בידי אחרים ושבה למעונם של הוריה אשר בקריית ים.

מאנורקסיה לבולמוס: כשהפרעה מחליפה פנים — והזעם מופנה הביתה

השליטה אמנם נשארה בידיה, אבל משהו בתוכה נשבר. אולי באמת החופש שאליו חזרה היה כבד מנשוא. עתה, ההפרעה שינתה צורה: מאנורקסיה – לבולמוסי אכילה. הגוף שלה שהיה פעם שברירי ורזה עד כאב, הפך עכשיו לעדות חיה לעוצמה בלתי מרוסנת – ולעיתים גם עם זעם שלא ידע גבולות. ההתקפי הכעס ואגרסיה הופנו כלפי הוריה. הם היו קשים ביותר ולא היה מנוס עד כדי מעצרים.

פעמיים הייתה חן מאחורי סורג ובריח. שם, רק שם, בין הקירות, הקור והברזל, היא התחילה להבין. במקום קשה זה, בפעם הראשונה היא ראתה את המציאות כפי שהיא.

לילה אחד – "ליל החסד" וגוף אחד שהחליט שהוא לא מוותר

באחת מהלילות, בלי כל התראה, קרה הדבר שהפך את החיים. "הגוף שלי קם להציל אותי", מספרת חן בהרצאותיה.

איש לא יכול להסביר את הרגע הזה, גם לא חן, אבל הוא קרה. באותו הלילה משהו השתנה. מאותו רגע החלה מסכת ארוכה – מסע מטלטל, לפעמים בלתי נסבל. הייתה זו הדרך הקשה ביותר בחייה, כאשר היא עשתה אותה – לבדה. בלי אשפוז, בלי תרופות, בלי עזרה של איש.

לדבר את הכאב – ולנחם אחרים

היום עומדת חן מול קהל ומספרת את סיפורה, מדברת בפתיחות רבה אודות אותו מסע אל ההחלמה, לא מתוך גאווה או יהירות, אלא מתוך רצון להראות שיש תקווה שהינה אפשרית – גם למי שנראה שאין לו/לה עוד כוחות.

היא משתפת את ספור ההחלמה, באומץ ובעיקר – בשיתוף אודות אותם כוחות הנפש שהתעוררו ב"לילה אחד של חסד". היא לא מסתירה דבר. לא את הפעמים שהרימה יד על הוריה, לא את ההשפלות, לא את הפחד. אבל היא גם לא מסתירה את הניצחון: הניצחון על השקר הגדול מכולם – שהפרעת האכילה הזו היא שלה. הרצאותיה נוגעות באנשים. כי היא לא מדברת על מחלה – אלא היא מדברת על בני אדם, על גוף שנלחם על הנפש, על נפש שלמדה שוב איך לחיות.

חמניות מול השמש: ספר השירה של חן שלו שנולד מתוך החושך

חן שלו קוראת לספר השירים שלה "חמניות", אבל מאחורי הבחירה הצהובה והשמשית הזו מסתתר סיפור אישי טעון, מכאיב ומלא תקווה. החמנייה, עבור חן, אינו רק פרח אהוב – היא סמל. היא עוצמת השמש, היא האור שאליו שואפים גם כשהאדמה סדוקה והחושך משתלט. אולי זו הסיבה שכאשר פרסמה את מקבץ השירים הראשון שלה, היא בחרה לקרוא לו בפשטות ובאהבה – "חמניות".

בספרה זה, שנכתב מתוך עומק הנפש ופורש רשת עדינה של מילים, מגלה חן עולם פנימי עשיר של רגשות, של כאב ושל ריפוי. השירים עוסקים בזמן – במה שהיה, במה שאבד ובמה שעוד יכול להיות. הם צוללים אל תוך תקופות שבהן השמש כמעט לא זרחה, תקופות של חשכה מתמשכת, של דממה פנימית, של אובדן כמעט מוחלט של חיות.

אבל כמו פרח החמנייה הסובב את ראשו אל השמש גם כשנדמה שאין לה עוד כוח לחמם – כך גם היא. בתוך אותו חושך, צמחו אצלה רגעים של התחזקות. של בחירה מחודשת. של התבוננות באור, לא כמשהו חיצוני, אלא ככוח פנימי – כבחירה יומיומית באהבה ובחיים.

חן כותבת: "אם בכל יום שבו כמעט הרמתי ידיים, הייתי מקבלת חמנייה אחת – הרי שמחוץ לביתי היה היום שדה שלם של חמניות". זוהי אולי השורה הכואבת והחודרת ביותר – משום שהיא מתכתבת עם תקופה שבה כל אלה כמעט לא היו.

שלוש שנים ארוכות וחונקות צללה חן אל תוך תהומות האנורקסיה – מחלה שאכלה את נפשה, שכיבתה את ה"חן" שבה, שהפכה כל יום למאבק הישרדותי. בתוך המחלה הזו, היא כמעט ואבדה לעצמה. "כיבתה כל זכר לאישיותי", היא מעידה בכנות מצמררת.

אבל גם בתוך ההשתקה הזו, בתוך מחיקת העצמי, נשאר חלום. היא חלמה לנצח. חלמה לחזור. חלמה על שדה חמניות. עכשיו, כשהיא אוחזת בעט או במקלדת, היא מגישה את החלומות שעד כה העזה רק ללחוש לעצמה. היא מביאה את המלחמות שבליבה, את הבחירות שעשתה – גם כשהכול בער.

"חמניות" הוא הרבה יותר מספר שירה. זהו מסמך אנושי מרגש, שובר לב, אבל גם מעורר השראה. זהו מכתב אהבה לחיים, לשמש, ליופי שעדיין קיים – גם בתוך הקושי. וזוהי תזכורת שלפעמים, כשאין שדה, גם חמנייה אחת מספיקה.

בין בלט, ים וסופר-פארם: המסע היומיומי של אישה אחת שנלחמת על שמחת החיים

היא לא עוצרת לרגע: חן ממשיכה לרקוד, לרוץ וליצור – כל יום מחדש. חן, שבנתה שוב את חייה שלב אחר שלב, אינה עוצרת לרגע. היום היא כבר לא רק מורה לבלט ברמת יוחנן, אלא גם יוצרת תוכן פעילה ברשתות החברתיות, מרצה מבוקשת, כותבת שירה שמפרסמת טקסטים אישיים הנוגעים בכל לב ואפילו שומרת על שגרת העבודה שלה בשירות הלקוחות של סופר-פארם – המקום ממנו החלה מחדש את דרכה בשוק העבודה.

המרץ שלה, נדמה, בלתי נדלה. היא מתעקשת להישאר בתנועה – פיזית ונפשית. לצד שיעורי הריקוד אותם היא מעבירה, היא ממשיכה להגיע למכון הכושר באופן קבוע, רצה והולכת ברגל כדי להישאר מחוברת לגוף ולכוח שבו.

אבל יש לה גם פינה משלה: מרחב אינטימי שכולו שקט ורוח – חוף הים של קריית ים. לשם היא יוצאת כשהיא רוצה לנשום באמת. ללכת יחפה, להקשיב לגלים, ולמצוא מרגוע במקום שמחזיר לה את השקט של הלב.

אולי זהו בדיוק הסוד של חן – השילוב בין עשייה בלתי פוסקת לתשומת לב קטנה אך עמוקה לרגעים של שלווה. בין עולמות הריקוד, המדיה והשירות, היא בונה לה מציאות יציבה, נוכחת ונשית, שבה כל צעד – גם אם קטן – הוא ביטוי לניצחון גדול.

חן שלו אולי כבר לא על הבמה, אבל הסיפור שלה לא מפסיק לרקוד. זהו סיפור על תשוקה, כאב, הישרדות, ובעיקר — מציאת קול חדש בגוף שנשחק. לא עוד רק בשביל אחרים, אלא גם למענה.